שאלה:
אני עובד מוכר בחנות מצאתי כסף ליד הקופה לפני הדלפק במקום שאין כניסה ללקוחות האם המציאה שלי או של בעל החנות?
תשובה:
אם מדובר בחנות שעושים בה ספירת מלאי בסוף היום והתברר שחסר בקופה כסף, או שספק אם חסר בקופה, הכסף שנמצא שייך לבעה”ב כיוון שתולים שנפל מהמוכר כאשר הכניס והוציא כסף (משנה ב”מ כו: וברש”י שם וכ”פ השו”ע חו”מ ר”ס סעיף ה’)
גם אם לא היה חסר בקופה כסף, יש ספק אם החצר קונה או לא ומספק לא מוציאים מבעל החנות שחצרו קנתה לו מספק, אפילו אם הקופאי לקח את הכסף עליו להחזיר, ועיין על כך בהרחבה.
הרחבות:
נחלקו הראשונים בדברי המשנה בב”מ כו. מדוע אם המעות נמצאו בחנות הן לא נקנות לבעל החנות –
א. שיטת הרמב”ם (פט”ז מהלכות אבידה ה”ד): שחנות היא חצר שאינה משתמרת ובעל החנות לא אמר תקנה לי חנותי.
ב. שיטת הראב”ד: (בהשגותיו על הרמב”ם שם) שהמעות שבחנות של החנוני אינם אבידה אלא פיקדון ופקדון לא נקנה בקניין חצר (המ”מ ועוד נתקשו בדבריו, ואכמ”ל).
ג. שיטת הרשב”א (ב”מ כו: ד”ה מצא בחנות) שהחפץ הגיע לחנות לפני יאוש, ויאוש שלא מדת אינו יאוש, וחצרו לא קונה שחצרו כידו לכן לא קונה גם לאחר יאוש.
ד. שיטת הרא”ש (ב”מ פ”ב סימן י’) שהואיל ורבים נכנסים ויוצאים סובר החנווני שהם ודאי יטלו, ולכן לא סמוך בדעתו לקנות.
ה. שיטת ר’ ברוך ממגנצא (במרדכי ב”מ סימן רנ”ט, וכ”פ הסמ”ע רס ס”ק ב’) שחצר קונה רק הפקר גמור ולא אבידה.
נקדים שהשיטות השיכות לנידון השא’ הם שיטת הרא”ש והרשב”א, שיטת הרמב”ם לא שייכת לנידו”ד, ועל שיטת הראב”ד הקשו המפרשים ועיין באחרונים שיישבו דבריו (רע”א על הרמב”ם שם, המחנה אפריים (קניין חצר סימן ח’ ועוד). שיטת ר’ ברוך ממגנצא גם אם היא הוכחה גדולה למהלך שננסה לבאר בס”ד, עכ”פ עיין רע”א ונתיבות, ר”ס, שכל הראשונים חולקים עליו.
- לפי שיטת הרשב”א דקי”ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא קונה, כיוון דהמעות הגיעו לחצרו קודם יאוש שוב אין חצרו קונה. – לפ”ז לא קונה בעל החנות ואפ’ אם החצר משתמרת.
אמנם לשיטת הרא”ש שחצרו לא קנה “דלא סמכא דעתיה” כיון דרבים נכנסים, הרי שבנידו”ד אין כניסה ללקוחות ולכן לכא’ סמכא דעתו וקנתה לו חצרו. מעין זה העלה הגר”י זילברשטיין (חישוקי חמד קיח), אך נשאר בצ”ע. - אמנם כיוון שהרא”ש עצמו (פ”ב סי’ ט) שממנו רצינו להוכיח שבמקרה השאלה נחשבת החצר למשתמרת כתב, שחצר לא קונה גם אחרי שהתייאשו הבעלים שלא עדיפה חצירו מידו “דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קנה הואיל ובאיסורא אתא לידה הלכך חצירו נמי קני ליה. א”כ רואים להדיא שהרא”ש מודה לרשב”א, וגם אם נאמר שמיירי כאן בחצר המשתמרת לא קנה כיוון שבא לחצר באיסור, דהיינו לפני יאוש.
- ועיין בש”ך (רס”ח סק”ב) שכתב שכן דעת כל הראשונים (שגם בחצר אומ’ באיסורא אתא לידיה ולא קנה), והביא את הרש”ל שחולק בזה. אמנם הנתיבות מסייג את דינו של הש”ך שיכול המוצא לומר שלא ניחא ליה לקנות בחצרו את האבידה כל עוד לא התייאשו הבעלים, ואחרי יאוש יבוא ויגביהנה ויזכה בה. אך רע”א חלק עליו וכתב שכיון שיש חיוב להגביה את האבידה מדין השבה בע”כ צריך להתרצות שתזכה לו חצרו כדי שיהיה בידו להשיב. נראה שרע”א מסכים לדינו של הנתיבות במקרה שלנו שמדובר על מעות, שאין סימן ואין למי להחזיר.
- גם אם נאמר שבעל החנות יכול לומר קים לי כרש”ל ובכך לקנות בקניין חצר, עיין במאירי על המשנה בכו: שכתב שמה שאמרו שלפני התיבה, המעות של שולחני זה רק במקרה שספק למוכר שהכסף שלו, אך שודאי למוכר שהכסף לא שלו, הכסף שייך למוצא, ולא הזכיר שחצרו תקנה לו. וכמו”כ בנידון שאלתנו כיוון שודאי למוכר/קופאי שהכסף לא שלו הכסף שייך למוצא, ואם הקופאי הרים הוא נחשב המוצא, וכן כתב הפתחי חושן, ועיין עוד שו”ע הרב (הלכות אבידה) שמעות לא קונות לבעל החנות אפ’ במקום המשתמר (אך לפי טעמו שם נראה שהמציאות בימינו שונה)
- מש”כ בסע’ ג. בשם הרא”ש והרשב”א שחצר אינה קונה דבר שהגיע אליה קודם שהבעלים יתייאשו יש להקשות, מדוע יהיה של המוצא ולא נשאר לעולם של המאבד או בשימוש של בעל החנות? וצ”ל שאיסורא אתא לידיה מונע רק מבעל החצר לקנות את החפץ אבל אחר יכול לקנות. ועיין באמרי משה (סי’ ל”ס ס”ג) שהביא בזה מח’ ראשונים: שלפי הסבר התוס’ ש”באיסורא אתא לידיה” שפירושו כבר התחייב בהשבה יש מקום לומר שאדם אחר זוכה, אך לפי הרמב”ן ש”באיסורא אתא לידיה” נעשה שומר, מסתבר שאדם אחר לא יוכל לזכות בחפץ, מ”מ בנידו”ד המוצא נחשב מוחזק ולא מוציאים מידו.
- גם לשיטת הרמב”ם בספק הינוח שאם הרים זכה בו ולא אומ’ באיסורא אתא לידיה (עיין גר”א רס, לג), ה”ה כאן בעל החנות יזכה לאחר יאוש וכן לפי הש”ך בדעת הרמב”ם (ר”ס כו) החצר קונה לבעל החנות.
- ועם כל זה ידי ספק לא יצאנו, אם בעל החנות זכה או לא, ובכה”ג פסק השו”ע (ר”ס כד) ע”פ הרא”ש (ב”מ א כד’ ולב’) שבעל החצר מוחזק ולא מועיל תפיסה וא”א לאמר קים ליה, ולכן הכסף של בעל החנות.
