שאלה:

מתי חל יום השנה ביום המיתה או ביום הקבורה? האם בשנה ראשונה יש הבדל? מה נוהגים לעשות באזכרת יום השנה?

תשובה:

למעשה נהגו הספרדים לחשב את יום השנה (יארציי”ט/אזכרה) – תמיד לפי יום הפטירה. ולפי האשכנזים בשנה הראשונה הדבר תלוי: אם נקבר בתוך יומיים מיום הפטירה – מחשבים לפי יום הפטירה, ואם נקבר יותר מיומיים לאחר הפטירה – מחשבים לפי יום הקבורה, ובשאר השנים – הולכים אחר יום הפטירה. ויש להוסיף שיש אשכנזים שנוהגים תמיד ללכת – אחר יום הפטירה כמנהג בני ספרד.

חשוב להדגיש שדיני אבלות נשארים בכל מקרה – י”ב חודש מיום הקבורה, ולא יותר מכך. וכל האמור לעיל, מדובר על מה שאנו קוראים “יום השנה” או “יארצייט”, שבו נוהגים להתענות לפטירת אביו או אמו (אך נהגו רבים לפדות את התענית בצדקה, עי’ ערוה”ש שע”ו,י”ג, וע’ בצוואת הגרע”א שציוה שלא יתענו אלא ילמדו כל היום עבורו או שישלמו לאחרים שילמדו במקומם) להדליק נר נשמה, לפקוד את הקבר, להתפלל כשליח ציבור, לעלות לתורה, לומר קדיש [מליל שבת הקודם ליום השנה], יש הנוהגים לערוך סעודה לכבוד הנפטר ולומר בה ד”ת לעילוי נשמתו, ועוד מנהגים כל אחד לפי מנהג ביתו, והעיקר להרבות תורה צדקה וחסד.

מקורות:

מה שכתבנו לעיל שיש חילוק בין דיני אבילות – שחלים מיום הקבורה עד י”ב חודש, לבין יום השנה שעיקרו ביחס – ליום הפטירה כמו שיתבאר לקמן, מבואר בדרכ”מ ע”פ מרדכי (סי’ ת”ב סק” א) ביחס לדיני אבילות, וז”ל: “גזירת י”ב חודש הוי טעמא משום דמשפט רשעים בגיהנום הוי י”ב חודש, ואפ’ אם הוא רשע- כבר קיבל דינו בי”ב חודש שעברו מיום הקבורה, ושוב אין מתאבל עליהם אלא שעת אחת כדין שמועה רחוקה, דמיום הקבורה- מונים י”ב חודש לאב ולאם”.

כמו”כ נקדים את דבריו הנפלאים של הביאור הלכה (סי’ קל”ב) בקונטרס “מאמר קדישין”: “ויא”צ הוא משני טעמים או דבאותו יום איתרע מזלו של אבל כמ”ש הלבוש ביו”ד סימן ת”ב סי”ב או כדי שיהיה נחת רוח לאביו ולאמו להגין עליהם ולכפר לנפשם. ויום הפסקה נהגו האבלים לתת לו כל הקדישים משום דכיון דנהגו להפסיק חדש קודם ובשביל שמוותר להם חדש ימים נתנו לו קדימה זו ומהאי טעמא אינו קודם לדחות ליא”צ ולבן שלשים כי אינם משתכרים כלום על ידו דבלא”ה יש להם דין קדימה עליו. אין מונין השבעה והשלשים כי אם מיום קבורתו אף שעבר זמן רב בין מיתה לקבורה. ואין מונין מיום המיתה ולא מיום שנודע לו כמש”כ הרמ”א (יו”ד שע”ו סי”ד) משום דעיקרי דינים של גיהנם מתחיל מסתימת הגולל וכו'”.

וכתב הרמ”א (יו”ד ת”ב סע’ י”ב): “מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו (כל בו), ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה (מהרי”ו), אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה (בקבלה מפי זקן מופלג מהר”ם לנדא)”. ובהמשך דברי הביאו”ה (שם) כתב: “ויא”צ מונין מיום המיתה כמש”כ ביו”ד סימן ת”ב סי”ב בהג”ה לענין התעניות. ואין חלוק בין שהיה אצל מיתה או שהיה רק אצל הקבורה כמש”כ הלבוש שם ואפילו בשנה ראשונה. ויום הפסקה נראה מהלבוש דמונין מיום הקבורה אך אם יש ימים רבים בין מיתה לקבורה אין מונין אלא מיום הקבורה. ואין אומרים מקצת היום ככולו לענין שבעה ושלשים דאפילו בתפלת המנחה יש לו עדיין זכות של שבעה ושלשים כמו שכתבו האחרונים. פוסקין לומר קדיש חדש קודם היא”צ ויום אחד קודם יום היא”צ בחדש שאחריו”. 

ובאמת שנחלקו הפוס’ אם הולכים בשנה הראשונה שמתו הוריו אחר יום המיתה: הלבוש הב”ח והט”ז (סק”ט) סוברים שתמיד מתענים ביום המיתה [לדעתו אין קשר בין יום השנה למשך הזמן שהתאבלו על המת, ועוד שהדין מתוח על הבית החל ממיתת המת בלא קשר לזמן שבו נקבר המת]. ולדעת המשא”ב (הוב”ד בש”ך סק”י) כתב שבשנה הא’- מתענים ביום הקבורה, כדי שתושלם אבלות שנה שלמה, שהרי “כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היא”צ”. וזקני הש”ך (שם) חילק שאם יום הקבורה רחוק ג’ או ד’ ימים מיום המיתה, מתענים בשנה א’- ביום הקבורה. ובפחות מכך- מתענים ביום המיתה.

למעשה מהביאו”ה (שם) משמע שפסק שתמיד הולכים אחר יום המיתה, אך במקום אחר כתב המ”ב (תקס”ח ס”ק מ”ד) בסתם, שהולכים תמיד אחר יום המיתה, כט”ז, והוסיף בי”א את שיטת הש”ך. בגשר החיים (ל”ב סע’ ח’) כתב שרבים נוהגים כשיטת הש”ך. ובשו”ת יבי”א (ח”ז יו”ד מ”ג י’) פסק מרן הראשל”צ כדעת הט”ז, שנכון לעשות יא”צ ביום המיתה אף בשנה ראשונה ומ”מ הנוהגים לעשותו בשנה הא’ ביום הקבורה יש להם ע”מ שיסמוכו. ויש למורה הוראה לבחון אם האבלים יחשבו שביום השנה מסתיימים דיני אבלות ולא ביום הקבורה, נכון שיקבע להם את יום השנה הראשון ליום הקבורה. ונראה שהכל לפי העניין. וכתב הפני ברוך ע”פ מש”כ המ”ב לעיל: “יום היא”צ הוא- ביום המיתה, ולא ביום הקבורה, ואפ’ בשנה הא’. וי”א דאם יום הקבורה רחוק מים המיתה ג’ או ד’ ימים או יותר- קובעים בשנה הראשונה היא”צ ביום הקבורה, ובשאר שנים- ביום המיתה, אבל אם נקבר ביום שלאחריו- יש לקבוע אף בשנה הראשונה ביום המיתה”.

בצרור החיים (אות רמ”א) כתב שהספרדים נוהגים לחשב תמיד לפי יום המיתה. והאשכנזים נוהגים כש”ך. כמו”כ יש לציין שכמעט תמיד נוהגים כט”ז, כיון שרובם לא נקברים במרחק של ג’ ימים, וגם אם נקברים במרחק כזה, הרי כבר הסכימו עם הט”ז פוס’ רבים.
“בלע המות לנצח ומחה ה’ אלהים דמעה מעל כל פנים”