שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

מגילת אסתר מלמדת אותנו על האופן בו משגיח בורא עולם על ישראל ומקדים עבורם רפואה למכה, כמו כן היא מציבה בפנינו לימוד דפוס ההנהגה הראוי לישראל בין הגויים. בתוך סיפורה של המגילה צפות ועולות דמויות שונות בתיאורים מפורטים כאילו על מנת להאיר את דמותם ולקרוא לנו להתבונן באישים אלו.

בין שיעוריו ותורתו  של ראש ישיבת פתחי עולם רבי אליהו מאיר פייבלזון שליט"א נתקלתי השבוע בשיעור העוסק ב'שלושה מבני אישיות במגילת אסתר' כשקראתי אותו  אמרתי בלבי שאין מתאים יותר עבורנו – מטפלים ויועצי חרשים, מאשר לקחת התבוננות במבני אישיות אלה, ככה – – ישר מהתנ"ך, ולהביא טעימות מהדברים בפניכם, גם אם, לשם שינוי, יתארך המאמר לשני עמודים (באופן חד פעמי):

כך הוא אומר: "סיפור המגילה נותן לנו מבט אל מבנה אישיותם של שלשה סוגי בני אדם ומציג לנו שלשה מבטים על החיים". 

הראשון בין הדמויות הוא המלך אחשוורוש, זה העסוק במשתאות ובגיוס כל בנות מדינות מלכותו ומשאבי הממלכה לשם בחירתה של אשה, איש התענוגות. המגילה אינה מקמצת במילותיה כדי לתאר לנו את הפאר וההדר ששלטו במשתה שעשה, יחד עם החירות שהנהיג בה כדי לאפשר לכל אחד ואחד ליהנות כפי רצונו והרגליו. גם הנושאים המדוברים בפי ביושבים בסעודה עולים מתוך התיאור עד שהגיעו לרעיון המוזר להביא את ושתי "להראות העמים והשרים את יפיה". 

עמל בחירת הנשים מקבל תיאור מיוחד לפיו "ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים" לכל נערה, זאת מלבד מה שתבקש עבור עצמה, תהליך שנמשך ארבע שנים. לא פחות.

לעומתו ניצבת דמותו של המן, זה שאינו מבקש תענוגות. כשהוא יושב עם אוהביו אין הוא שותה יין, גם שתיית היין עם המלך נראה שהיא חלק מתאוות הכבוד שלו המדריכה אותו בכל ענייניו, עד שהוא דואג ליזום 'חוק' לפיו על כל עבדי המלך לכרוע ולהשתחוות לו. כאשר האיש מרדכי פוגע בכבודו ואינו כורע בפניו, אזי, "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש עם מרדכי ", קטן עליו מרדכי, הוא מבקש להשמיד עם שלם. גם אחרי שמועד הריגתו של מרדכי כבר נחרץ אין המן יכול עוד להמתין, הוא מבקש שכבר באותו היום יתלוהו על העץ אשר הכין לו. 

כנגד שני אלו מציבה המגילה את דמותה של אסתר. מזדמנת לפניה האפשרות להיות מלכה למאה עשרים ושבע מדינות. היחס שלה לאפשרות זו הוא נפלא מאד. מצד אחד אין היא פועלת לביטול העניין. כנראה שסברו מרדכי ואסתר שמקרה זה יש לתת להשגחה העליונה לפעול כרצונה בלי להכריע בעצמם להיכן צריכים הדברים ללכת. יחד עם זה גם "לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך שומר הנשים", אסתר אינה רואה כל ענין בתוצאה מסויימת, היא מעמידה את עצמה ככלי גמור לבצע הרצון העליון. גם כאשר היא הופכת למלכה, בעיני עצמה עדיין היא כנערה "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר באמנה אתו". גם מסירות נפשה על הצלת העם בואה לפני המלך מעידה על נפשה האצילה.

אך נראה, מחדש הרב פייבלזון, כי בהתבוננות בדברים ניתן להבחין בהם לא רק הבדלים בתכונה זו או אחרת כי אם בתפיסות יסוד שונות של המציאות.

אין לראות באחשוורוש, לדבריו, רודף תענוגות בעלמא, יש לזכור כי אחשוורוש העמיד ממלכה אדירה המניפה את התענוג כשיטה וכדרך חיים.

מלכות אחשוורוש כפי שמציגה לנו המגילה היא מלכות של חוק וסדר. היושבים ראשונה במלכות הינם החכמים יודעי העתים "כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין", המבנה החוקתי של המדינה בולט לאורך כל סיפור המגילה. הצירוף של רדיפת התענוגות יחד עם המרכזיות של החוק והסדר, מורים כי יש כאן מגמה להציב את העונג כשיטה וכאידיאולוגיה. גם המילים כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" אינם מכוונים לסדרי המשתה, אלא לעקרון על, המדריך את חיי המדינה והעם כולו. הגשמת רצונותיהם של כל איש ואיש הינו ייעוד חיי האדם עלי אדמות.

כדי להבין את הדברים, יש לתת הדעת על העקרון הבא: האדם בעצם הווייתו מתקשה לחיות בלי תכלית וייעוד, מוגבלות האדם והמוות הממתין אחרי הקיר מטרידים את האדם בכל עת ומציבים בפניו את השאלה "למה זה אנוכי", איזו משמעות יש לקיומי הרופף והשברירי, האדם מתקשה לקבל את חייו כמקרה זמני וממילא גם חסר משמעות. התוהו וההבל שבחיי האדם מכים בו בכל עת ומערערים את תחושת הערך של קיומו.

אחת הדרכים לפתור בעיה קיומית זו הינה על ידי החיפוש אחר התענוגות. העונג והגירוי המתחדשים בכל רגע, בכוחם לייצר את התחושה ש'משהו גדול קורה' הם נותנים תחושה של ערך. כך מקבל האדם תשובה כלשהי לשאלת האני. החוויות והריגושים מאפשרים להסיח דעת מהקיום המעורער של האני. כך עשוי האדם לראות בתאוותיו הגדרה של זהותו.

המגילה מלמדת אותנו גם את המחיר שתפיסת העולם הזו גובה מהיחיד ומהחברה.

ההשקפה הפרסית הביאה את האדם למרוץ בלתי פוסק אחר גירויים חדשים. על מנת לספק את שכרון החושים הנחוץ לתחושת הערך הקיומית.

אחרי מאה שמונים ושבע ימי משתה ותענוגות, עדיין נדרשו לשיא שלא היה במהלכם, "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן וכו' להביא ושתי המלכה בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא" במיוחד לאור דברי חז"ל שביארו כי דרישה זו באה מן ההמון הזולל, השבע ומותש מתענוגות, המבקשים, כפי שדרשו עוד להביאה בפניהם ערומה.

זאת ועוד, חברת התענוגות מפתחת אדישות קיצונית למציאות. החוויות המסעירות שחווה החברה בזו שמצטמצמות כולן בהנאות חושיות ורגעיות, אוטמות את החושים המוסריים והחברתיים.  אמנם יש בחברה כזו יסוד של שיתוף פעולה ושל חיי ציבור אך אין בו מקום ליחס של ממש לזולת. לא לחינם כאשר שמע המלך מאסתר במשתה שעשתה לו עם המן כי נמכרנו אני ועמי הוא שואל "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן". הוא איננו זוכר במה דברים אמורים.

גם הציבור הרחב, כשניתנת בפניו ה'דת' להשמיד את כל העם היהודי, אין בהם לא צער ולא כאב בוודאי שלא זעם אך אפילו לא שמחה. מבוכה. משהו לא ברור, משהו מביך.

המן הרשע, לעומתו, מייצג דמות שונה בתכלית, הוא מכוון את מבטו בנקודה אחת – ה'אני' בעצמו.

התשובה שנותן המן לשאלת האני המעורער היא הגדלה וניפוח של האני. הוא כובש ומדחיק את תחושת החולשה ע"י העצמת האני, הוא בעצמו ידאג לגידול וחיזוק האני ע"י כיבושם של מוקדי כח והשפעה, הערצת ההמון נוסכת בו תחושת עוצמה עד אשר אין בו מקום פנוי למחשבה על גבולות הקיום שלו.

קל מאד למצוא את המחיר הנורא של תפיסת עולם זו. הרצח, גם הרצח ההמוני, כדרך לפתור בעיות נובעים מתפיסה זו. האני המוגדל באופן מלאכותי אינו מסוגל לקבל התנגדות להתפשטותו, וגם אינו משאיר מקום לאחר, כך שהרג הופך לפיתרון זמין. ככלל אדם זה מסגל לעצמו את עקרון הכח, לפיו אם אני חזק ממך אין סיבה שלא אהרוג אותך. הכח הופך למקור הצדק.

המגילה מראה לנו גם את חולשתו של אדם זה, "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי…" -די באדם אחד הבטוח בעצמו בכדי לנפץ את כל תחושת הערך שצבר איש הכח דרך כבודו ומעמדו.

מעניין להיווכח גם במערכות היחסים בחברה מסוג זה, כאשר אוהביו וזרש אשתו משכבר הימים בעודו בגדולתו הופכים באחת ל"חכמיו" וזרש אשתו, כאשר מתגלה הסדק הראשון בגדולתו.

לעומתם מציעה התפיסה המיוסדת על אמונה עמדה של ערך מהותי לקיומו של האדם, גם בגבולות המצומצמות והבלתי ידועות בהם הוא מתקיים, הוא יודע כי הוא חי ופועל ברצונו הנצחי של הקב"ה. גם האופק שניתן לו – הוא יודע כי מאת הבורא הוא ניתן. לפעול בו לפי הידע שברשותו. הא ותו לא. מה שמעבר להשגתו אינו מטריד את מנוחתו מפני שאיננו נדרש לדעתו.

האני המאמין אינו צריך לנפח את עצמו באופן מלאכותי וגם לא לברוח מהעימות עם שאלה זו. האני החלש, בשבילו הוא חזק דיו.

בשיעורו, הוא מאריך להראות כיצד האמונה נותנת פתרון לחולשת האני של האדם, אבל אחרי הכל אנו מוגבלים ביכולת להאריך. גם אם פורים היום.

וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר -
תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ.

תובנה לחידוש תורה

מגילת אסתר מלמדת אותנו על האופן בו משגיח בורא עולם על ישראל ומקדים עבורם רפואה למכה, כמו כן היא מציב

שתפו עם החברים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin