פרשת חיי שרה טוב וישר ה’ – על נדיבותה וחכמתה של רבקה אמנו “ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה. ותאמר שתה אדוני, ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו”.(כד, טו-כ).
ההתרחשות כאילו עומדת לנגד עינינו. הנערה רצה. יוזמת. מציעה. היא משקה מידה את אליעזר. היא שואבת. ממלאה את השוקת עבור הגמלים. חוזרת וממלאה שוב. עד שה’מבצע’ מסתיים. כולם רוויים, תודה לא-ל.
אתה שואל את עצמך, על מה ולמה. וכי פיקוח נפש יש כאן. עומד לו מצד אחד עבד אברהם, עבד, כנראה איש חסון. איתו קבוצת אנשים, לא נדע מספרם, “ויבוא האיש הביתה… ורגלי האנשים אשר איתו” (לב), הם באו לכלכל את כל הכבודה שבאו עימה, “וכל טוב אדוניו בידו” (י), חבורה של גברתנים. מולם, נערה, טובת מראה, קטנה ושברירית. חז”ל מחשבים כי בת שלוש היתה באותה העת. גם לפי חשבון אחר שמציע הגר”א היתה אז לכל היותר בת תשע. נו באמת. היש הגיון בכך שהיא זו שתשקה אותם, וכי לא ראוי היה שהם אלה שיעזרו בידה להשקות, כפי שעשה יעקב בהגיעו אל הבאר שהציע את עזרתו לגלול את האבן מעל פי הבאר. וכי זו נדיבות תיקרא. הלא נראה כי קרוב הוא יותר לניצול.
לפעמים נראה שהשתרשה אמונה עממית כי היה זה סוג של מבחן שהעמיד לה אליעזר, כזה שציפה לראות האמנם תנקוט בהטבה מנוגדת להגיון, כי אז יתגלו, כביכול, תכונותיה הטובות. ודווקא בשל כך תוכח כראויה לבן אברהם. יתכן שהיא מבוססת על פרשנות כי אברהם ביקש ליצחק אשה ממשפחתו בגלל האופי הטוב הזורם בעורקיהם, סוגיה ששווה בירור כשלעצמה, מבלי לשכוח שגם לבן הארמי היה נצר לאותו הגזע. אך על כך בהזדמנות אחרת, אי”ה.
לפני כ-12 שנה, בתחילת דרכי כמטפל זוגי, עליתי לביתו של מו”ר הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט”א, ראש ישיבת פוניבז’. היה זה בשבוע זה בו קראו בפרשת חיי שרה. ‘אתה עוסק בשלום בית’, הפנה אלי מבט, ‘בוא אספר לך דבר שהיה לי השבוע, וזה ממש מצוה לפרסם, איזה טעויות יכולות להיות לאנשים’… כך הוא תיאר, (ואני משתדל לדייק בציטוט, מאידיש) “הייתי השבוע ב’שבע ברכות’, היה שם יהודי מפורסם, נקרא רב, הוא נחשב א’גרויסע מומחה’ ב’שלום בית’, הוא נתן דרשה. הוא שאל על רבקה אמנו שהשקתה את אליעזר, הרי זה ממש להיות מה שקוראים היום ‘פראיירית’, לא מידות טובות, באמת קשה, הוסיף. ‘ואז’, אומר לי ראש הישיבה, ‘תשמע טוב מה שהוא ענה’, הוא אמר, כן, אצל יהודים, אין דבר כזה פרייאר, אתה צריך לתת לשני את כל כולך, גם אם הוא יכול יותר ממך. גם אם מול רבקה עומדים הרבה אנשים מבוגרים וחזקים. זו המצווה שלה.
‘אוי’, הפטיר רה”י, ‘כמה זה יכול לעוות את השכל, לא יכולתי לשתוק’. ‘ניגשתי אליו והעמדתי אותו על כך. אמרתי לו, זה נגד הטבע. נגד השכל. זה לא יכול להיות. יש לך קושיא, תלמד. אולי בסוף תמצא תשובה’.
בשלב זה ראש הישיבה פירש בשם אביו, הגאון רבי דוד זצ”ל, את מה שהעלה לפי דקדוקי המקראות על מה שהיה שם. נביא אותו בהמשך.
אבל לפני כן, אני מבקש להתייחס לאותו מסר שהיה חשוב לו להעביר, לי, למטפלים זוגיים, למטפלים בכלל, לאנשים, על חשיבות השמירה על הרגש הטבעי שלנו, על אותה אמת שנמצאת בתוכנו פנימה. שלא נאבד אותו.
כשאנחנו מוכנים ‘להתגבר’ על החוש הטבעי אנחנו עלולים לשבש אותו, ‘להנדס’ את המצפן החזק ביותר שלנו. אם אנו כופים עליו לאמץ תפיסות שעל פי בריאתו הטבעית, הראשונית, הוא מתנגד להם, אנו מסתכנים לשבש את תקינותו, עם הזמן אנו עלולים אפילו לאבד תחושה מהו טוב ומהו רע מה נכון ומה ישר.
“הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך” (מיכה ו, ח). האמת הגדולה, האלוקית, הטבעית, הוגדה לנו. היא נמצאת בתוכנו. נשמור עליה. שלא נקלקל.
ולגופה של שאלה, כך פירש הרב: אליעזר ביקש מרבקה להגמיאו היישר לפיו, מכדה, “ויאמר הגמיאני נא מעט מים מכדך”, רבקה, לעומת רצונה הטוב להמציא כדה, הלא אין לה ידיעה בטבעם של זרים אלה, אולי חולי יש בהם וכיוצא בזה. על זאת נתחכמה לאמור “גם לגמליך אשאב”, רק כך השכילה גם להשלים חסדה להשאילם את כדה ואת המותר לשפוך אל השוקת עם ניקיון הכד והחלפת מימיו, תוך שמירת הזהירות ומבלי לפגוע בכבודם.
