השבוע אנחנו עדים לאחד האירועים הגדולים בהיסטוריה, אולי הגדול והמשמעותי ביותר – מעמד הר סיני.
התורה בעצמה מפרטת לנו כמה וכמה מטרות ומשמעויות לאותו מעמד נשגב. ביניהם נתינת התורה, ביסוס האמונה – בתורה, בנבואה, במשה, “לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם” ו”בַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ, ועוד, כאשר באו בכמה מקומות במקרא.
אחד הדברים הבולטים למתבונן במהותו של המעמד הזה, למדתי מרבותי לקרוא בפרשתנו “אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם”, וכפי שהמשיל האבן עזרא “חשוֹב, שיהיה כדמות אדם ראשו בשמים, ורגליו על הר סיני”.
גופו של המעמד. ההופעה האלוקית עצמה. העובדה שהקב”ה בכלל ‘פונה’ לבני האדם. יש לו ‘עניין’ אתנו, עם העולם, הוא רוצה מעימנו, למעננו.
אנחנו כיהודים, הפנמנו את החידוש הזה שהושתת בנפשותינו מאז אותו מעמד, כמימוש מה שהחל עם “רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם” “כִי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו”. לא לחינם ציוותה התורה בפרשת דברים “הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב”.
כלומר גם מבלי שנעסוק בתוכנן של עשרת הדברות, המעמד כשלעצמו, ההתייחסות שבין הקב”ה ובין האדם עומדת במרכז העניין של מעמד הר סיני. זוהי התגלות מבשרת מהפכה לישראל. לעולם. ראיתי מי שקרא לה ‘החידוש של חוויית המפגש שלנו עם אלוקים’ המפגש, כיוון שהקב”ה מופיע בו למען האדם.
אני רוצה להתייחס קצת לאותו מפגש. חוויית המפגש הזו מתוארת בתורה מצד אחד כמעמד מאיים, נורא ואפילו ממית, “הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי”, מתאר משה רבינו את ההופעה הזו, משמע שבטבעם לא אמורים היו להישאר חיים. “דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת”, מבקשים בני ישראל, הרי שנוכחותו והופעתו של הקב”ה מעצם טבעם אמורים לגרום לנו להתגמד, להתבטל. עד מוות.
גם הנביאים, בשנים הבאות, לא יכלו לעמוד על רגליהם מול ההופעה האלוקית, כמתואר ביחזקאל “וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי”.
יחד עם זה, ההופעה האלוקית מביאה איתה חיים, היא מופיעה בעולם ‘למען’ האדם. ההופעה הזו הרי נועדה לייצר חווייה של התייחסות כלשהי בין הקב”ה והאדם.
כיצד אם כן תתאפשר חווייה זו של הגילוי האלוקי, של ‘התעניינותו’ בעולם, אותו הדבר שקראנו לו ‘המפגש’ אם האדם איננו מסוגל לשרוד בקיום הקשר הזה.
“כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ” (דברים ד).
כלומר, החידוש הגדול הוא שהקב”ה בכבודו ובעצמו, זה שנוכחותו מפילה את האדם הוא זה שבידו האחרת, כביכול, מעמיד את האדם כדי שיוכל לעמוד מולו, “הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי”.
“וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי וַיְדַבֵּר אֹתִי ” מסיים הנביא יחזקאל. “כל החולים נתרפאו כל הסומין נתפקחו” אמרו חכמים על מעמד הר סיני, כלומר מי שנוסך רוח חיים באדם על מנת שיוכל להכיל את נוכחותו הוא הקב”ה בעצמו.
וכאן הבן שואל, מה רע לו יישאר האדם באפסיותו, שלא יוכל לעמוד, שהגילוי יתנהל מול אדם נטול כח, שמוט ומפוחד, למה כל כך חשוב לקב”ה להעמיד את האדם.
דומה כי התשובה נמצאת בגופם של דברים. על מנת לקיים מפגש מלא עם דמות שאתה מעוניין לקיים עימה יחס, אתה חייב לאפשר לה להיות מי שהיא, במלוא עוז אישיותה. לו היינו חצי מתים כי אז לא היה זה מפגש עם מי שאנחנו, עם מלוא אישיותנו.
“והלכת בדרכיו”, נצטווינו. אני חושב, עם כל הזהירות, שנוכל ללמוד מהדרך בה הקב”ה הופיע לעינינו, על הדרך בה ראוי שנבחר לקיים את המפגשים שלנו עם מי שאנו מעוניינים לקיים עמו מגע. נלמד לקחת את האחריות לכך שהזולת יוכל לעמוד במלוא אישיותו, כפי מה שהוא, מולנו. לא נסכים שהעליונות שלנו, בוודאי זו הנסיבתית, החלקית או המדומה, לגרום לזה שנגדנו לחוש אבוד או חסר יכולת עמידה מלאה, כמו שהוא, על עצמיותו, דעותיו, מאוויו וערכיו – מולנו. כך לא יכון ‘מפגש’, אדרבה, אם נצטרך, נשתדל להגן עליו – מפנינו, מפני הדעה, הסמכות, הכלים, התבונה, הכח או כל מה שיש לנו עליו. רק כך נוכל לקיים מפגש אמיתי.
