שלום הרב,

יש שאלה שמעסיקה אותי,
אני לומד כעת סוגית עד אחד נאמן באיסורים,
רציתי לברר שאלה מאוד מעשית שעלת לי בלימוד.
אשמח אם יהיה באפשרותכם להתייחס לזה.

עד אחד נאמן באיסורים אלא שבממונות עד אחד קם רק לשבועה, ולשאר הדברים צריך שני עדים.

השאלה היא כזו:
מה הדין אם אני מגיע לבית כנסת ואחד המתפללים פותח שם את אחד הארונות ומציע לי
עוגיות ואומר שהוא יודע – בעל העוגיות מסכים לקחת לו מהעוגיות, האם  ניתן לאכול?
האם נומר שכאן צריך שני עדים? (בפשטות עד כה זה אתחזק איסורה- כי יתכן שבעל העוגיות לא מראש קנה את העוגיות ע”מ לחלקם לציבור אלא רק בשלב מסויים החליט לאפשר לאנשים)
אותה שאלה באופן אחר:
מה הדין אם אחד השכנים שולח אלי שליח-  והשליח אומר לי שאני יכול להשתמש באופניים שלו שנמצאות בתחתית הבניין, האם מותר לי לסמוך על השליח? הרי זה לכאורה ממונות?
האם יש חילוק בין אם אני מכיר וסומך על העד בלב שלם
לבין אם זה סתם אדם (לא חשוד) ?

בעצם זו גם שאלה באיסורים לשיטת הרמא- הראש, האם יש מצבים שאף שאתחזק איסורה או היתרה (ואין רוב או חזקה להתיר או לאסור) כשהעד נאמן עלי ביותר, אוכל לקבל את דבריו?

(מזכיר את שהשו”ע פסק שעד אחד נאמן באיסורים להתיר אך לא לאסור (ולא חילק בין אתחזק איסורה או לא) והרמה פסק כרא”ש בגיטין ה’ סימן ח’ שעד אחד נאמן רק במקום שלא אתיחזק איסורה. ובמקום שאתחזק איסורה עד אחד נאמן רק אם “בידו”.
אך, כנ”ל, בממנות כ”ע לא פליגי שצריך שני עדים. )

רק מעורר לדברי הרמב”ם לקמן, שיתכן ורלוונטים לדיון- שאף שהרמבם בהלכה הבאה מסייג את דבריו אלו אך יתכן לומר שרק בתביעה בב”ד (נכון לסייג הלכה זו) אך בשאלה “אם מותר להשתמש בחפץ” – וברור לי (=האדם ששומע את העדות) שמותר להשתמש- בעקבות עדותו של אדם שנאמן עלי, פה יודה הרמב”ם שמותר לי לסמוך עליו (אולי גם השך בחו”מ שנח קשור לעניין)
רמב”ם הלכות סנהדרין פרק כד הלכה א
“יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב”ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש א חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד. וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה, או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שיראה, וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת, אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים, וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר”

תודה רבה