הפסק בין הטבילה לברכה
שאלה: הנוהגות לברך את ברכת הטבילה לאחר הטבילה, האם מותר להן לומר פסוקים או תחינה לפני הברכה.
תשובה: מנהג בנות אשכנז לברך על הטבילה אחר הטבילה בעודה עומדת במים, כמבואר ברמ”א (יו”ד סי’ ר’). וכן נהגו גם חלק מבנות ספרד, כמבואר בבן איש חי (שנה שניה פרשת שמיני אות י”ט).
וז”ל השו”ע (יו”ד סי’ ר’): כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ותפשוט חלוקה ותטבול. וברמ”א (שם) הגיה: ויש אומרים שלא תברך עד אחר הטבילה, וכן נוהגים.
בספר בדי השולחן (שם בביאורים ד”ה שלא תברך) הביא מדברי הרמ”א (יו”ד סי’ י”ט סעי’ א’) שכתב, דאם שחט דבר דאתיליד בו ריעותא, ישחטנו בלא ברכה, וכשימצא כשר יברך, ובלבד שיהיה סמוך לשחיטה. ופירש בתב”ש (שם ס”ק ה’) שאם הסיח דעתו בדבור או בדברים אחרים שלא שייכים לבדיקה הרי זה הפסק, ושוב לא יברך. ומזה למד הבדה”ש, דה”ה באשה המברכת אחר הטבילה שאם הפסיקה בדבור או בדברים שאינם שייכים לטבילתה, שוב לא תברך.
ועוד הביא הבדה”ש את דברי השו”ע הגר”ז (או”ח סי’ קנ”ח סעי’ ט”ז) לגבי ברכת נט”י לסעודה, שנהגו לברך אחר הנטילה, שלא שייך לברך אלא מיד אחר הנטילה, לא מופלג ממנה, ואם הפליג אפילו בשתיקה שוב אינו מברך, ואין סברא כלל שיוכל לברך עליה לעולם, אלא מיד אחר עשייתה, עכ”ד הגר”ז. וסיים הבדה”ש, שגם לענין טבילת נשים הוא כן לדעתו, שאם לא בירכה בסמוך לטבילתה שוב אינה מברכת. אך לא ביאר הגר”ז בכמה זמן נקרא מופלג שלא יוכל שוב לברך, עכ”ד הבדה”ש.
וכן כתב בדרושי הצל”ח (דרוש ד’ אות כ”ב), ששיחה בין נט”י לברכת ענט”י הוי הפסק, וצריך ליטול ידיו שנית. וכבר כתוב כן בריטב”א (פסחים ז’ ע”ב) וז”ל, ולענין ברכה שהיא אחר עשיית מצוה, צריך שיברך בתוך כדי דיבור, עכ”ל. מפורש בדברי הריטב”א שיש לברך תוך כדי דיבור, אך לא נתבאר בדבריו האם שיעור זה הוא גם בדיעבד, שאם שהה יותר מכדי דיבור שוב לא יברך.
אמנם, השל”ה (שער האותיות הגה אות הקו”ף – קדושת האכילה) כתב: קבלתי, לאחר שנטל ידיו והגביהם כדלעיל, קודם שיעשה הברכה יאמר הפסוק ‘שאו ידכם קדש וברכו את ה” (תהלים קלד, ב), ואין זה נקרא הפסקה. והביאו האליה רבה (סי’ קס”ב ס”ק א’). ומשמע דלא חשש להפסק בין הנטילה לברכה.
אבל הפוסקים פקפקו בדבר, וחששו להפסק בין הנטילה לברכה, עי’ לגר”ח פאלאג’י בספרו רוח חיים (סי’ קס”ו) ובספרו כף החיים (סי’ כ”ב אות א’). וכן כתב בחסד לאלפים (סי’ קס”ו) שלא לומר הפסוק בין הנטילה לברכה. וכן האריך להוכיח בנימוקי או”ח (סי’ קנ”ח ס”ק ד’) שאין להפסיק אפילו באמירת פסוקים בין הנטילה לברכה. וכן הוא בערוך השולחן (סי’ קס”ב סעי’ ז’).
והנה, הבן איש חי (שנה שניה פרשת שמיני אות י”ט), לאחר שכתב שהמנהג הוא שהאשה תברך לאחר הטבילה כדעת הרמ”א, כתב: וטוב לומר פסוק “ויהי נועם” וכו’ קודם הברכה.
ויש נשים שנוהגות לומר יהי רצון שיבנה ביהמ”ק אחר הטבילה. ועי’ שו”ת דברי יציב (ליקוטים סי’ פ”ג) שכתב כמה טעמים למנהג זה.
ויש להעיר, דלפי כל הפוסקים הנ”ל, שחששו להפסק באמירת פסוקים בין נט”י לברכה, יש לחשוש להפסק באמירת פסוק “ויהי נועם” או שאר תחינה בין הטבילה לברכה. ונראה דבין הטבילה לברכה על הטבילה חמיר טפי מבין נט”י לברכה על הנטילה, משום שאפשר שבנט”י גם אם הפסיק אחר הנטילה, אפשר עדיין לברך כיון שהניגוב הוא מן המצוה, וכל זמן שלא ניגב מיקרי עובר לעשייתן, כמבואר ברמ”א (או”ח סי’ קנ”ח סעי’ י”א). ועי’ בשו”ת מהר”ם בריסק (ח”ג סי’ ל”ט אות ה’) ובשו”ת עונג יו”ט (סי’ י”ח). ואילו אחר הטבילה כבר נגמרה המצוה.
עוד העיר בבדי השולחן (מילואים לסי’ ר’, נדפס בסוף ספרו על הלכות בשר וחלב), שהנוהגות לטבול ב’ פעמים ולברך בין שתי הטבילות, כמובא בשל”ה (שער האותיות אות הקו”ף – קדושת הזווג), [שבזה יוצאת ידי כל הדעות האם לברך לפני הטבילה או אחר הטבילה, והביאו הבאה”ט (סי’ ר’ ס”ק א’)], אם תאמר פסוקים או תחינה אחרי הברכה קודם טבילה שניה, לאו שפיר עבדי, דכיון שטובלת פעם שניה כדי לצאת גם דעת הפוסקים שיש לברך קודם הטבילה כדי שתהיה עובר לעשייתן, אין להפסיק בין הברכה למצוה. ולכן יש לומר התחינה אחר הטבילה השניה או קודם הטבילה הראשונה.
העולה לדינא, הנוהגות לטבול פעמיים, ולברך את ברכת הטבילה לאחר הטבילה הראשונה ולפני הטבילה השניה, ורצונן לומר פסוקים או תחינות, אין להם לאומרם בין הטבילה הראשונה לברכה, וגם לא בין הברכה לטבילה השניה, אלא תאמרנה את הפסוקים או התחינה לפני הטבילה הראשונה או אחרי הטבילה השניה.
