בע”ה

עבודה בחול המועד

שאלה:
נשאלתי מזוג צעיר, הבעל עובד בחול המועד בעבודה הנצרכת לצורך המועד, אשתו מוכרת בחנות של מוצרים שאינם נצרכים כלל לצורך המועד, האם יכולה בכל אופן ללכת לעבודה בימים אלו מחמת שתי סיבות: א. אם נשארת בבית משתגעת משיעמום, ואם תלך לעבוד יעשה לה מצב רוח טוב ב. במקום עבודתה לא יראו בעיין יפה את היעדרותה בימי חוה”מ, ויתכן שיגרום לה בהמשך לאבד את מקום עבודתה.
ועל הצד שיכולה ללכת לעבודתה, האם יכולה לקבל שכר על כך ?

תשובה:
ראשית יש לציין ששאלות אלו חוזרות על עצמם באופנים שונים ובשינויים קלים שיכולים לשנות את התמונה, וע”כ יש לדון כל מקרה לגופו.
ובכל מקרה, אם יש חשש סביר שהיעדרותה תגרום לפיטוריה תוכל לעבוד ותשתדל למעט בשעות עד כמה שניתן ובפעולות שאינן הכרחיות. ויכולה לקבל שכר על עבודתה, וכדלהלן:
הרחבה ומקורות: כידוע חול המועד אסור במקצת מלאכות, יש דעות שונות בין הראשנים בחומרת האיסור, רבים סוברים שהוא מדאורייתא וכפי שדורשת הגמ’ בחגיגה יח. אלא שמסר הכתוב לחכמים להתיר מקצתן לפי צורך העניין שהיה נראה לחכמים, ורבים סוברים שהאיסור מדרבנן ואף שנלמד מפסוקים אסמכתא בעלמא הוא (לסיכום השיטות יעויין בבה”ל בסי’ תק”ל).
המלאכות שהתירו חכמים הם: דבר האבד, צרכי המועד, ובשביל פועל שאין לו מה לאכול, צרכי רבים, ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן.
וכתבו הפוסקים שמאוד יש להיזהר שלא להקל יותר ממה שהתירו חכמים, שאמרו חז”ל ‘המבזה את המועדות כאילו עובד ע”ז’ (פסחים קיח. ומכות כג. ופרש”י ורשב”ם שם שמדובר בעשיית מלאכה), וע”כ אף טענת שיעמום ומצב רוח אינם סיבות להקל, ובפרט שמצאנו במפורש בירושלמי (מו”ק פ”ב) שאפילו במציאות שאוכלים שותים ופוחזים לא התירו, וזה לשונו (כפי שהובא במ”ב תק”ל סק”ב): ‘אמר רבי אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי שיהו עושין מלאכה בחוה”מ (והיינו מקח וממכר וכה”ג דבר שאינו מלאכה גמורה), כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין’.
אמנם אם קיים חשש לפיטורין כתבו הפוסקים שיש להתיר משום שנחשב לדבר האבד (אף אם גוף המלאכה שעובד בה אינה נחשבת לדבר האבד), ובוודאי שאם יכול לקחת את ימי חופשתו השנתיים בחוה”מ צריך לעשות זאת, אך אם לא שייך כאמור חשש הפסד העבודה יחשב כדבר האבד, וכדין המובא בשו”ע סי’ תקל”ט סי”ג שאיבוד לקוחות וחשש הפסד פרנסה נחשב כדבר האבד, ע”ש. ומובא בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל שחילק בין מצב שכופין לישראל לעבוד בחוה”מ ומאיימים עליו שיפסידו ממונו שלא נחשב דבר האבד ואסור לעבור על דאורייתא או דרבנן כמובא ביו”ד סי’ קנ”ז ס”א, משא”כ הכא שהוא הפסד דממילא בחוה”מ מותר (ועי’ שו”ת מהר”ש ענגיל ח”ד סי’ פ”ג, שו”ת מהר”י שטייף סי’ ר”פ, חזון עובדיה יו”ט עמ’ קפ”ג, שש”כ פס”ז סי”א, וי”ד ובהע’ שם).
ובמקרה המדובר שהוא מקח וממכר ולא מלאכה לכאורה יותר קל להתיר, וכפי שהקל הב”י בר”ס תקל”ט למכור בצנעה כשנזדמן לו רווח מרובה (ע”ש בסברות שהביא, וע”ע בה”ל בסי’ תקל”ג ס”ג ד”ה מותר בשם הראב”ד).
ולגבי השכר, אף שבשאר מלאכות המותרות בחוה”מ אסור בשכר, בדבר האבד מותר כמבואר בשו”ע סי’ תקמ”ב, ומלבד זאת מכיוון ששכר חוה”מ מובלע במשכורת החודשית הרי זה מותר (עי’ שו”ע סי’ תקל”ז סי”ד, ועי’ שש”כ סי’ ס”ו ס”מ).