הנדון: ניקוי מנגל משאריות שעליו בפת במקום שלא נמצא דבר תחליפי כמו בצל או תפוח אדמה.
נשאלתי על ידי חבורת בחורי ישיבות שבאו לעשות מנגל במקום שאין איש וכשבאו לנקות את המנגל ראו שאין בידם בצל או תפוח אדמה וכיו”ב ושאלתם אם ניתן לנקות את המנגל בפיתה?
תשובה: איתא ברמב”ם (פ”ו מהל’ מלכים ה”י) “כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וכו’ ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית” וכו’, ובעוד שאין איסור זה אמור אלא כשהמאכל ראוי לאכילה ומקלקלו ומאבדו ללא תועלת המרובה על הקלקול שבה, מ”מ הוסיפו חז”ל לאסור הפסד אוכלין ומשקין דרך ביזוי ובעיטה, וכדאיתא בגמ’ תענית (כ’ ב) “מאכל אדם אין מאכילין לבהמה” וברש”י שם מבאר הטעם בשני אופנים “משום ביזוי אוכלין דמיחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם, אי נמי משום דחסה תורה על ממונן של ישראל”, וכו’. והטעם הראשון מובא ברמב”ם (פ”ז מהל’ ברכות ה”ט) ועוד ראשונים.
נמצא שאיסור זה דבזיון אוכלין כולל שני אופני איסור. א. הפסד אוכלין. דהיינו כל אוכל הראוי למאכל אדם אין להפסידו ממאכל אדם, אפילו מפסידו דרך כבוד ולא דרך בזיון, מ”מ עצם הדבר שלוקח מאכל אדם ומפסידו מאכילת אדם יש בו משום “ביזוי ובעיטה בטובה”. ב. ביזוי אוכלין. לזרוק ולהפסיד האוכלין דרך בזיון והשחתה, והיינו אף באופן שהותר להפסיד האוכלין, אין לעשות זאת דרך בזיון אלא בדרך כבוד.
לפ”ז לא רק שיש לדון בפיתה אם מותר לנקות בה את המנגל אלא אף בבצל שגם בו יש איסור ביזוי אוכלין, אך הנה בגמרא ברכות (נ:) אמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת, כמאן כר”א. והתוס’ שם הקשו, דהכא משמע דאין הלכה כשמואל מדמוקי לה כר”א, ובפרק שני דביצה (כא ב) קאמר סתמא דגמרא דסופלי לחיותא ביום טוב דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל, משמע דקיימא לן כוותיה. ותירצו, דהכא לא קאמר אלא לדברי ר”א ולא נחית כאן אלא לפרש טעמא דר”א, וכו’.
ובעל הלכות גדולות אמר, דהלכה כרבנן דהכא, והלכה נמי כשמואל, דכי קאמר שמואל הני מילי מידי דלא ממאיס אבל מידי דממאיס לא, ודלא כפי’ ר”ת שפסק דלא כשמואל, מדמוקי לה בגמרא כר”א, ואם כן מותר לסמוך הקערה בפת היכא דלא ממאיס, ויש אומרים שצריך לאוכלו אחר כך ויש נוהגים לאכול הדייסא בפת הואיל ואוכלין הפת אחר כך. אבל במסכת סופרים אוסרו, דאמרינן במסכת סופרים (פרק ג) אין אוכלין אוכלין באוכלין, אלא אם כן היה אוכלן בבת אחת, ושמא ההיא דלא כשמואל. ע”כ.
והרא”ש כתב, דקיימא לן כשמואל, דהיכא דלא ממאיס עושה כל צרכו בפת, ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס. ויש נוהגים לאכול דייסא בפת במקום כף, כיון שאוכלין הפת אחר כך, ובמסכת סופרים גרסינן, אין נוהגים ביזוי באוכלין וכו’, ולפי זה אסור לאכול דייסא בפת במקום כף, ואפשר דההיא דמסכת סופרים פליגא אדשמואל וכו’, ואנן קיימא לן כשמואל, ולא ממאיס הפת שאוכל בה הדייסא. ואני ראיתי גדולים שהיו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא. ע”כ. ובאור זרוע (סימן רח) כתב, ואסור לאכול דייסא בפת במקום הכף, משום דממאס, ואי קים ליה בגויה שלאחר שאכל הדייסא יאכל זה הפת שאכל בו הדייסא, דלא ממאיס עליה, מותר. וכן כתב בשיטה מקובצת שם ואף על גב דממאיס כיון דאוכלו לבסוף שפיר דמי. ע”ש. [ועיין בבית יוסף סימן קעא, ובספר בני ציון ליכטמן חלק ג (דף לה ע”ד) מש”כ בזה].
וזו לשון מרן השלחן ערוך (סימן קעא סעיף א): עושה אדם צרכיו בפת, והני מילי דלא ממאיס אבל מידי דממאיס ביה לא. הילכך אין מניחין עליו בשר חי ואין מעבירין עליו כוס מלא ואין סומכין בו הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס, וכו’. ובסעיף ג כתב, מותר לאכול דייסא בפת במקום כף והוא שיאכל הפת אחר כך והמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא. הג”ה, והנשאר מן הפת אחר כך אוכלים אותו. ע”כ.
וטעם המדקדקים כתב המגן אברהם (סק”א) שהוא משום דנראה להם כביזוי להשתמש מעשה עץ וכף באוכלים, לכן אוכלין כל פעם מעט כאלו בא ללפת הפת והנשאר אוכלין בעצמן דלאחרים הוא נמאס. ומכל מקום אם אינו ראוי לאכילה מותר להשתמש בו מעשה עץ. וכתב עוד, דכל מידי שהוא לצורך האדם אפילו אינו לרפואה לית ביה משום ביזוי אוכלין, ומהאי טעמא נוטלין לידיים במשקין אי ליכא מים, וכמו שכתב בסימן (קס סעיף יב). וכן כתב האליה רבה (סק”א). ע”ש. וראה עוד בילקוט יוסף (סימן קעא סע’ א-ג).
מכל הלין מבואר שתי יסודות א’ שגם אם לכא’ נראה שיש ביזוי בשימוש בפת אבל בסוף אם האדם אוכלו ליכא ביזוי, מלבד זאת אם הביזוי נעשה לצורך האדם ואין לו אפשרות אחרת כמו מי שאין לו מים ונוטל במשקין מותר.
מסקנת הדברים: היכן שניתן לנקות את המנגל שלא ע”י אוכלין אלא על ידי מברשת ברזל וכיו”ב אין היתר לנקות אפ’ בבצל אך אם הניקיון בבצל מועיל יותר טוב שהבשר לא יתפש וייחרך וכ”ש אם אין לו אפשרות אחרת לנקות יש להקל בבצל או בשאר אוכלין לנקות את המנגל ויתירה מכך גם אם אין לו בצל ורק לחם או פיתה יכול לנקות בה את המנגל, אך נכון וראוי שלאחר מכן יאכלו את הפת.
