.
האם מותר לאישה בימי טומאתה, לעלות לציון רבי שמעון בר יוחאי בל”ג בעומר, לשפוך שיחה ולהתפלל שם.
הנה בראשית דברינו נדון מה דינה של אישה בימי ראייתה וליבונה לגבי ברכות ותפילות, וכניסה לבית הכנסת, לכותל המערבי, ולהבדיל כניסה לבית החיים.
הרמ”א באו”ח סימן פח’ (ס”א) הביא דברי הגהות מיימוניות (פ”ד מהלכות תפילה אות ג) בשם הראבי”ה שאין לאישה נדה בימי ראייתה להיכנס לבית הכנסת, או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר. ויש אומרים [רש”י הלכות נדה בספר האורה (ח”ב סי’ א)] שמותרת בכל וכן עיקר. אבל המנהג במדינות אלו כסברא הראשונה, ובימי ליבון (דהיינו בספירת שבעה נקיים) נהגו היתר.
ומה שכתב שהמנהג שלא ליכנס לבית הכנסת בימי ראייתן, הנה בב”י מבואר שנשים שלנו לא נהגו לימנע מלהיכנס לבית הכנסת. וכ”פ הרב כה”ח (אות יא). וכ”פ הרב טהרת הבית ח”ב (עמ’רד) שמותר להן להיכנס לבית הכנסת, והוא הדין לילך להתפלל בכותל המערבי, ושכן המנהג. אבל מנהג קהילות אשכנז להימנע מלהיכנס לבית הכנסת בימי ראייתן, אא”כ בחגים ימים נוראים וכדומה שאז כן נכנסים וכמו שכתב הרמ”א שם.
ולגבי מה שכתב שאין לאישה להתפלל או להזכיר את השם בימי טומאתה. הקשה הגאון מגן-אברהם (סק”ג) איך אפשר לומר שלא תברך הרי היא מחוייבת לברך אחר אכילתה ‘ברכת המזון’ שיש אומרים שאשה חייבת בברכת המזון מן התורה, ואיך אפשר לומר שמנהג שאין לו יסוד בהלכה יפטור אותן מלברך. ועל כן פסק שאישה שנמצאת בימי טומאתה יכולה להתפלל ולברך את כל הברכות כולם. וכן פסקו הפר”ח (ד”ה הגה”ה). והחי”א (ח”א כלל ג סי’ לח). והערוה”ש (סע’ יד). והמשנ”ב (סק”ו). והרב כה”ח (ס”ק יא). וכ”פ הגרע”י בספר טהרת הבית ח”ב (עמ’ רב-רג) וז”ל: אישה נדה אפילו בימי ראייתה רשאית ללמוד ולעסוק בדברי תורה ולומר פסוקים עם הזכרת השם, וחייבת להתפלל ולברך כל הברכות שהאישה חייבת בהן, כאילו היתה אישה טהורה ממש, מפני שאין דברי קדושה מקבלים טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה’, מה אש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה. ואסור לה להחמיר על עצמה להימנע מתפילה וכל הברכות, ואפילו אם כבר נהגה להחמיר, עליה לבטל מנהגה, אפילו בלא שום התרה, ולהתפלל ולברך כל הברכות.
ובענין הליכה לבית הקברות, הנה באגרת הגר”א כתב להזהיר את זוגתו שלא תילך לבית הקברות כי שם מתדבקים החיצונים. דבריו ברור מללו שלא טוב לאישה לילך לבית הקברות אפילו בימי טהרתה, וכל שכן בימי טומאתה. ובפתחי תשובה יו”ד סימן קצה (ס”ק יט) הביא בשם החמודי דניאל שנהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נדתן, ומנהג נכון הוא. וכ”כ הרב חיי-אדם (שם). ועיין בשו”ת פרי השדה ח”ד (סי’ צג) שכתב לבאר טעמו של החיי-אדם, שאע”פ שהביא הרמ”א שיש שהתירו לה להיכנס לבית הכנסת, וכן פסק החיי-אדם, מכל מקום לבית הקברות לא תיכנס, כיון שמבואר בספרים הקדושים שאין לאדם טמא ואפילו בעל קרי להיכנס לבית החיים כיון שהחיצונים מתדבקים בו, וא”כ כל שכן שאישה הטמאה בטומאת נידה לא תיכנס ועל כן כתב שגם בימי ליבונן לא יכנסו לבית הקברות כיון שעדיין טומאתן עליהן, מה שאין כן ליכנס לבית הכנסת יכולה בימי ליבונה גם לדעת הרמ”א. וכעין זה כתב לחלק בשיעורי שבט הלוי (עמ’ רעז אות ה) שהמנהג שלא להיכנס לבית הכנסת הוא רק משום גנאי ומיאוס, ולא משום טומאה שהרי כולנו טמאים, ולכן נהגו רק בזמן יציאת הדם, אבל לגבי הליכה לבית החיים הצירוף של טומאת נידה עם טומאת מת היא חמורה יותר ולכן אין לה ללכת עד אחר שתטבול. וכן פסק המשנ”ב (שם. סק”ז) שלא תיכנס לבית הקברות אלא רק אחר שתטבול.
אולם בספר לקט קמח (החדש סו”ס פח) כתב שבימי ליבונה מותרת להיכנס. וכן כתב הפותח שער (עמ’ עא) שמנהג ירושלים שנשים נכנסות לבית החיים הימי ליבונן. ובפרט אם יש צורך גדול בדבר וכגון ביום השביעי לאבילות וביום השלושים וביום פקידת השנה, ובהקמת מציבה, וכן כתב בדעת תורה (סי’ פח אות ה). וכ”פ בטהרת הבית (שם, עמ’ רו). עי”ש.
ובספר סוגה בשושנים (פרק מ) הביא ליקוטי כת”י של הגאון חיד”א שהמנהג שאין אישה בימי ראייתה הולכת על ציון הרשב”י במירון ביום ל”ג בעומר. וכ”כ הפתחי מגדים (פ”ג אות קכב) בשם הגר”מ הלברשטאם. וכ”פ הגר”ח קניבסקי (בספר דעת נוטה הלכות ק”ש עמ’ רלג) שאין לה ללכת אפילו לקבר יחיד של תנאים או אמוראים. אומנם בימי ליבונה בספר טהרה כהלכה (עמ’ רמח) כתב שמנהג ירושלים שהולכת לציון הרשב”י במירון. ובספר באר מרדכי (דף ס סע”ב) הביא דברי הרב אשר לדוד, שכתב שלפי דברי המתירים לאישה נידה להתפלל ולהיכנס לבית הכנסת וליגע בספר, כל שכן שמותר לה להיכנס אל קברי הצדיקים ולבקש רחמים, שאין בזה מי שאוסר. הרי שהתיר אפילו בימי ראייתה לילך על קברות הצדיקים ולהתפלל שם.
והנה המנהג בימינו שהולכות לקברי הצדיקים אף בהיותן טמאות שהרי כל הבנות הרווקות הם בחזקת נידות, וכן הולכות לקברי הצדיקים להתפלל. אחר ראיתי שכן כתב בספר שולחן מלכים (מ’ שלום ואמת סק”ה) להתיר שאם תאסור מה יענו הגרושות והאלמנות שאינם טובלות וכן הולכות. ועיין בשבט הלוי (שם) שאף שפסק שאין לה ללכת לבית הקברות אפילו בימי ליבונה, כתב שיכולות ללכת ולעמוד מחוץ לד’ אמות לקברים.
העולה מן המדב’ר:
א. נידה חייבת בכל התפילות הברכות והמצוות שחייבת בהם.
ב. לגבי הכניסה לבית הכנסת, מנהג הספרדיות שנכנסות אפילו בימי ראייתן. אבל מנהג בנות אשכנז שאינן נכנסות בימי ראייתן אלא רק בזמנים מיוחדים, כגון בימים נוראים חגים וכדומה.
ג. לילך לבית הקברות בימי ראייתן, נחלקו בזה הפוסקים ועל כן טוב שלא תילך אלא אם זה שעת הצורך וכגון ביום השבעה, השלושים, פקודת השנה וכדומה. ובימי ליבונה יש להקל, וטוב שתעמוד חוץ לארבע אמות מהקבר.
ד. וכן לעלות לציון התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי ביום ל”ג בעומר בימי ראייתה יש בזה מחלוקת, ובזמנינו המנהג שהולכות וטוב שתעמוד חוץ לד’ אמות מהציון.
