שאלה: אישה שיש לה שן מתנדנדת מזה כמה שנים, ואין ברצונה לעוקרה כיון שאין השן מפריעה לה לאכילה וכדומה, ועתה עלה בליבה שאפשר שהשן הזו היא חציצה לגבי הטבילה, ושואלת האם חייבת לעקור השן.
תשובה: הנה הגאון מהרש”ם בדעת תורה (סעיף כד) כתב ששן המתנדנדת אפילו אם בדעת האישה לעוקרה אינה חוצצת, ולמד זאת ממה שכתבו הפוסקים שכל דבר שיש לאישה כאב וצער בהוצאתו אינו חוצץ, ולכן כיון שיש לה צער וכאב בעקירת השן, הוי מיעוט שאינו מקפיד שהדין הוא שאינו חוצץ.
וכן פסק להקל בשו”ת אבני נזר (חיו”ד סימן רס) וטעמו שהשן נמצאת בתוך מושב השינים, ומושב השינים נקרא מקום בלוע שאפילו ראוי לביאת מים אין צריך, ולכן אינה חציצה בטבילה.
וכן העלה בשו”ת דובב משרים (ח”א סימן פד) שאין השן חציצה, מכיון שהיא מחוברת לגוף האשה הוי כבלוע ואינו חוצץ. ובפרט שדעת הריטב”א שכל הדין שבית הסתרים [כגון הפה וכדומה] צריך שיהיה ראוי לביאת מים הוא רק מדרבנן, אבל מן התורה אין צריך, ואם כן כל הדין שדבר הדבוק במיעוט הגוף והוא מקפיד עליו חוצץ הוא רק מדרבנן, וגם הדין שבית הסתרים יהיה ראוי לביאת מים הוא גם מדרבנן ואם כן הוי תרי דרבנן (שני דברים מתיקון חז”ל) ובתרי דרבנן ודאי שיש לסמוך על דעת המתירים.
ועיין עוד בשו”ת שבט הלוי ח”ב (סימן צו) שכתב ששן אינה דומה לאבר ובשר המדולדלים שפסק מרן השו”ע בסימן קצח (סעיף כב) שחוצצים, ששונה בשר ואבר המדולדלים שמשעה שהם מדולדלים חפץ האדם להוציאם, מה שאין כן בשן המתנדנדת אנו רואים שבני אדם רגילים להשאיר את השן כל זמן שאינה גורמת להם כאבים, ואפילו אם יש כאב משתלים מאוד שלא לעקור את השן הטבעית שלהם, ולכן אינה חוצצת.
וגדולה מזאת כתב הגר”ע יוסף בטהרת הבית ח”ג (עמוד קכט-קלב) שאפילו אם השן המתנדנדת מכאיבה לה, וסופה להוציאה על פי עצת הרופאים אינה חוצצת בטבילה, כיון שהוא מיעוט שאינו מקפיד שהדין הוא שאינו חוצץ.
וכל זה דלא כמו שכתב הרב בדי השולחן (סימן קצח ס”ק קסב) שכתב שאם החליטה האישה להוציא את השן, אפילו אם השן ראויה עדיין להשתמש בו, מכיון שעומדת להוציאה אינה חשובה כחלק מהגוף, וחוצץ במקום מושב השן.
אמנם בנידונינו שאינה רוצה להוציא את השן גם הרב בדי השולחן מודה שאין השן חוצצת.
מסקנת הדברים:
שן המתנדנדת ואין בדעת האישה להוציאה אינה חוצצת בטבילה. וגם אם בדעתה להוציאה יש מקילים שאינה חוצצת ולכן אם לא התאפשר לה לעקור את השן והגיע זמן טבילתה מותרת לילך ולטבול.
