הגשת דברי מאכל ומשתה לאורח על ידי בעלת הבית

שאלה: נשאלתי מאשה שהמעסיק שלה הגיע לביתה כדי לדון איתה בעניני עבודה, האם מותר לה להגיש לו כוס קפה ודברי מאפה.

תשובה: כתב בשו”ע (אבה”ע סי’ כ”א סעי’ ה’): אסור להשתמש באשה כלל וכו’, שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שמוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטה בפניו, ומזיגת הכוס, עכ”ל.
וכתב בערוך השולחן (שם סעי’ ט’): אין לתמוה על המנהג שנהגו בכל תפוצות ישראל, כשבאים אורחים לבית בעה”ב ואשת הבעה”ב מכבדם מאכילם ומשקם ומוזגת להם כוסות, והרי אין משתמשים באשה, דאין איסור כלל בזה. ולא מיבעיא אם הבעה”ב מיסב עמהם, דהרי היא משמשת לפניו, אלא אפילו אינו מיסב עמהם, כיון שאיננה עושה דרך שימוש התקרבות, אלא מפני הכנסת אורחים, ומפני שעליה מוטל כל צרכי הבית אין איסור בדבר. וכן באכסניא כשבעלת האכסניא מוזגת כוסות להאורחים, אין זה דרך שימוש התקרבות, אלא דרך שירות [נ”ל], עכ”ל הערוך השולחן.
גם בעזר מקודש (בוטשאטש, שם ריש סי’ כ”א) עמד על כך שנוהגים להקל שהמשרתת מצעת המטה ומביאה אוכלים ומשקים לשולחן. וכתב שסומכים על הסוברים שכשיש שם רבים אין קפידא בזה, וגם משום שאשתו עמו, וכן בכל אופן שלא שייך איסור יחוד. וסיים, ומכל מקום נכון להיזהר שלא תציע בפניו, וכן אם עוצם עיניו בשעת ההצעה ובשעת הבאת האוכלים והמשקים לשולחן, אולי ע”י זה אין עוד חשש לכו”ע. ונכון לעשות כן כשנזכר, עכ”ד.
נראה מדברי העזר מקודש שלא נחית להיתרו של הערוך השולחן, שהצעת המטה או הגשת המאכלים מותרת ע”י בעלת הבית משום שהוא אינו דרך שימוש התקרבות, מדלא הזכיר צד היתר זה בכלל ההיתרים שהזכיר.
גם בשו”ת שבט הלוי (ח”ה סי’ ר’) פקפק על היתר זה של הערוך השולחן, דמנ”ל חילוק דק הזה בין זה לעושה דרך התקרבות. וע”ע בשו”ת שבט הלוי (חי”א סי’ ש”ח [ב]) תשובה מבנו של השבט הלוי, שג”כ דחה את דברי הערוך השולחן.
וכן בספר טהרת הבית (ח”ב עמ’ קצ”ו) דחה את סברת הערוך השולחן, דא”כ גם אשה נדה אם עושה כן לשם מצוה, כגון שבעלה תלמיד חכם וחפצה בשימושו ויקרו, אטו תהיה מותרת להציע המטה לפניו. ולכן כתב שעיקר הטעם להתיר הוא משום שבדרך כלל הדבר נעשה שלא בפני האורחים.
אמנם דברי הטהרת הבית צ”ע, דהמעיין בערוך השולחן יראה דלא התיר משום המצוה, אלא משום שאינו דרך התקרבות כשמשמשת את האורחים. ובערוך השולחן לא כתוב ‘מצות הכנסת אורחים’ כפי שהביאו הטהרת הבית, אלא ‘הכנסת אורחים’. וכונתו דכשמשמשת את האורחים אינו דרך התקרבות, אפילו אם נאמר שאין בזה מצוה.
וראיתי בחוט שני (על אבה”ע סי’ כ”א עמ’ נ”ח) שכתב: וכשבא אורח לבית, וה”ה במאורסת שמגישה למאורסה, ורוצה האשה להגיש מאכלים או שתיה, צריכה להגיש בשינוי, דהיינו לא לפניו ממש, אלא רחוק קצת ממנו. וגם הוא לא הזכיר כלל את דברי הערוך השולחן.
מכל מקום למדנו מדברי החוט שני, שמועיל שינוי בהגשת מאכלים להתיר לבעלת הבית להגיש מאכלים לאורחים. וכמו שהותר לאשה נדה לעשות כן לבעלה אם עושה בשינוי, עי’ שו”ע (יו”ד סי’ קצ”ה סעי’ י’). ובעזר מקודש הנזכר לעיל נראה שמסתפק בזה.
והנה, בנידון דידן של הגשת קפה ומאפה לאורח, יש מקום גדול להקל. דבשו”ע (יו”ד סי’ קצ”ה סעי’ י’) כתב: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לו, חוץ ממזיגת הכוס. ובב”ח כתב בשם דרשות מהר”ש אוסטרייך שאסור לאשה נדה גם להגיש לבעלה קערת תבשיל המיוחדת לו לאכילה. והסכים לדבריו הש”ך (שם ס”ק י”ג). וכן פסק בחכמת אדם (כלל קט”ז סעי’ ז’). ובשיעורי שבט הלוי (עמ’ רס”ז) כתב שמנהג העולם להחמיר כש”ך.
לעומת זאת הט”ז (שם ס”ק ג’) הביא את דברי הב”ח בשם הר”ש מאוסטרייך, ודחה הדברים, דדוקא מזיגת הכוס נאסר ולא תיקון המאכלים, דחכמים שיערו שאין קירוב בזה, רק מעשה עבדות שיש בו טורח. והסכימו לדבריו הלחם ושמלה (לחם ס”ק כ”ג) והערוך השולחן (שם סעי’ ט”ו). וכן פסק להלכה בטהרת הבית (ח”ב עמ’ קפ”ח).
נמצאנו למדים, דמכלל פלוגתא לא נפקא האם הגשת מאכל לשולחן הוא בכלל המלאכות שנאסרות משום קירוב הדעת. ובהגשת מאכל ומשתה לפני האורח על ידי בעלת הבית, יש לצרף לזה גם את סברת הערוך השולחן, שבאורח אין בהגשה בפניו קירוב הדעת כלל, ולכן יש להקל. ואם תגיש לפניו בשינוי, כגון ביד שמאל או שתניח את המאכל רחוק ממנו קצת, עדיף טפי.
העולה לדינא, מותר לאשה שהמעסיק שלה הגיע לביתה לכבדו ולהגיש לו כוס קפה ודברי מאפה. ועדיף שתגיש לו ביד שמאל או ברחוק ממנו קצת.