בע”ה

כיבוד קוואטער לזוג שאינם שתו”מ

שאלה:
אחד הכיבודים הנהוגים בברית (אצל אשכנזים בד”כ) הוא ‘קוואטער’ – מכבדים זוג להכניס (ולהוציא) את התינוק (ומקובל כסגולה לזש”ק), ומכיוון שהדבר כרוך בהעברה מיד ליד ע”כ בזמן נידתה לא מתכבדים בזה.
נשאלת השאלה האם אפשר לכבד זוג (כגון הסבא והסבתא) שאינם שומרים מצוות ואינם מודעים לנושא הזה בכלל, האם יש בזה משום ‘לפני עוור’ שמכשילם באיסור ?

תשובה:
אפשר לכבדם, ואין לחשוש משום ‘לפני עור’, וכדלהלן:

הרחבה ומקורות: ראשית יש לידע שאף מי שאינו מקיים החיובים מדאורייתא אין לומר שאין ערך לשמירת הגזירות מדרבנן, וכמו שכתב הרמב”ם (איגרת השמד) והובאו דבריו בבה”ל (קצ”ט ד”ה מזמנין) שאפילו ירבעם בן נבט שעבד ע”ז יענש גם על קלות כגון עירובי תבשילין וכדומה, ע”ש. ולגבי חומרת האיסור כשמכשיל באיסור דרבנן, אם עובר בלפנ”ע מדאורייתא או מדרבנן, ישנם דעות שונות, יעויין במקורות שהביא מנ”ח (רל”ב ד’), ועוד.

והנה דעת נתה”מ (חו”מ רל”ד באורים סק”ג) שהעובר על איסור דרבנן בשוגג אין צריך שום כפרה וכאילו לא עבר, ע”ש. ולפ”ז הגורם לאדם לעבור על דרבנן בשוגג, לכאורה לא יעבור על לפ”ע משום שלא נחשב שעבר איסור, וכך מצאתי שכתב בשו”ת הר צבי (יו”ד קכ”ד), לעומת זאת בשו”ת מנחת שלמה (א’ מד’) פשוט לו שגם לנתיבות איסור גמור הוא להכשיל חבירו אף בדרבנן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, וגזרו אף על המכשיל שהוא מזיד להתנהג עם איסור דרבנן כמו עם דאורייתא שאסור משום לפנ”ע, אע”ג שלמעשה אין מי שיכול להיכשל בדרבנן בשוגג. גם אם נרצה להקל דלא כמנחת שלמה, עדיין כל זה ע”פ הנתיבות אך רבים הקשו עליו ודחו דבריו (ואכמ”ל בקושיות ובדרך שאפשר ליישבו).

אמנם נידון זה של מסירה מיד ליד לכאורה קל יותר כמשתמע מדברי הפוסקים שמדובר באיסור שמקורו בדברי הראשונים, וכפי שהובא בתוס’ (שבת יג: וכתובות סא.) שרש”י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נדותה, ומנסה למצוא מקור למנהגו ודוחה, וגם הרא”ש בכתובות שם (סי’ כ”ד) שכתב ‘…אבל להושיט חפץ לידו מיזהר זהירי כולי עלמא’ יעויין שם שאין ראיה לזה אלא אפשר כך ליישב הגמ’, והרב המגיד (פכ”א מהל’ אישות ה”ח) דקדק מלשון הרמב”ם שכתב שנדה אינה נותנת את הכוס ביד בעלה משמע ששאר דברים יכולה היא להושיט מידה לידו וכן דעת קצת מפרשים, ויש מחמירים בכל דבר.

ועדיין, אף אם האיסור מדברי הראשונים אולי יורדת סברת החומרא שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, אך הלא הלכה פסוקה היא, ולא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת (כפי שכתבו המנ”ח שם, ועוד), אך נראה שיש כאן כמה צירופים להקל, וכפי שהתיר החיד”א בשו”ת יוסף אומץ (סי פ”ה) לגבי היולדת שרוצה להביא התינוק לבעלה הסנדק, שהוא לדבר מצוה, וברגע קטון ובאקראי בעלמא, וכן אם אפשר שיעשה בשינוי שתאחז התינוק על שתי כריות והוא יקח העליונה וכך הביא בטהרת הבית ח”ב עמ’ צ”ו, (וע”ע מה שדן שם במשמרת הטהרה לגבי ספק ספיקא ולגבי חי נושא את עצמו). ואפשר להוסיף עוד שהדבר נעשה לפני רבים (עי’ דיוקו של רא”מ הורוויץ מרש”י שבת יא. ושו”ת הר צבי יו”ד קנ”ד, וראיתי מי שציטט כך אף בשם הגרמ”פ זצ”ל – כיוון שהוא ברבים ובמקום מצוה, על אף שבאג”מ יו”ד ח”ב סי’ ע”ז מחמיר בפני רבים). ונראה שאפשר לצרף עוד (בפרט אם מדובר בזוג מבוגר) מש”כ באג”מ (אהע”ז ד’ סי”ד) בתוך דבריו לגבי חשש בת הנדה, לסמוך על כך שבמשך הזמן רחצה בים וכדומה שכשרים לטבילה, וע”ש שאין לחוש אף שלא כיוונה לטבילה ולא ספרה ז”נ, ושאין הבגד שעליה חציצה, וא”כ נראה שאף בענינינו נוכל לסמוך ע”ז וודאי כסניף להיתר .