מקום הטומאה בדיוק
רגע חלות הטומאה על האשה, הוא הרגע בו יצא הדם ממקום הנקרא בפי חז”ל “בין השינים” אל מקום הנקרא “בית החיצון”, שאע”פ שעדין הדם נמצא בחלל גופה ולא יצא לאויר העולם, טמאה, שהרי כתוב בתורה “דם יהיה זובה בבשרה”, ולמדו חז”ל שאע”פ שהדם עדין בבשרה, טמאה.
גבי שמות מקומות הללו המבוארים לעיל, נחלקו האחרונים היכן הם בגופה של האשה כפי הידוע לנו כיום ע”פ חכמת הרפואה והגניקולוגיה.
והכרעת הפוסקים היא, ש”בין השינים” הוא מה שנקרא היום תעלת “צואר הרחם” [הממוקם מתחת לרחם עצמו ונדמה כהמשך שלו], ו”בית החיצון” הוא מה שנקרא היום “נרתיק” [או “לדן”, ובלע”ז “וגינה” (vagina)], והוא מקום דישת האבר בשעת תשמיש [ומקום בדיקות הז”נ].
ולכן להלכה נטמאת האשה כשיצא הדם מפתח צואר הרחם לחלל הנרתיק. אך כל זמן שהדם בתוך צואר הרחם, אע”פ שיצא מהרחם עצמו, עדין טהורה האשה, והוא אומרם ז”ל “בין השינים כלפנים”.

מקום הטומאה בדיוק
בענין מקום מעבר הדם שבו יטמא את האשה, לימדונו רבותינו ז”ל במשנה בנדה דף מ רע”א, כל הנשים מתטמאות בבית החיצון (רש”י: מכי אתא דם לבית החיצון, אע”ג דהעמידוהו כותלי רחמה), שנאמר ‘דם יהיה זובה בבשרה’ (משמע בתוך בשרה). אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו (נעקר שכבת זרע מגופו), אוחז באמה ובולע את התרומה [דכל זמן שמחזיק את הטומאה בפנים ולא נותן לה לצאת החוצה, עדין לא נטמא, ויכול לבלוע את התרומה, המותרת רק לאיש טהור].
ובגמרא מא ע”ב הובאה ברייתא המרחיבה קצת יותר את הדרשה, שמהמילה “בבשרה” למדנו שמטמאה בפנים כבחוץ, כבמשנה. ואין לי אלא נדה [שתיבת “בבשרה” נכתבה בפרשת נדה], זבה מנין? ת”ל זובה בבשרה, ופירש רש”י, דאע”ג דבנדה כתיב, מדאפקיה בלשון זובה ילפינן זיבה. עוד בברייתא, פולטת ש”ז מנין? ת”ל יהיה (זובה בבשרה).
עוד בגמרא שם ביררו היכן הוא מקום בית החיצון, והובאו שתי דעות אמוראים: לדעת ריש לקיש, כל שתינוקת יושבת ונראת, היינו כל מקום שייראה בבשר התינוקת כשהיא יושבת. והקשה ע”ז רבי יוחנן, אותו מקום גלוי הוא אצל שרץ (ופירש רש”י, שאם כדברי ריש לקיש, היאך קרא הכתוב לאותו מקום “בבשרה”, הרי כולו בחוץ הוא נמצא, ואפילו אצל מגע שרץ, דקי”ל אין מגע בית הסתרים מטמא – גלוי הוא אם נגע שם שרץ)! אלא אמר רבי יוחנן, עד בין השינים. ופירש רש”י, כמין שינים יש בתוך הרחם, תלתולי בשר.
והסתפקו שם בגמרא, האם מקום בין השינים עצמו, נחשב כלפנים (וכשהדם בו עדין לא נטמאת עד שיצא ממנו) או כלחוץ (ומיד כשהגיע הדם אל ביה”ש נטמאת)? תא שמע, דתני רבי זכאי, עד בין השינים, ובין השינים עצמן כלפנים. שוב הובאה ברייתא, במתניתא תנא, מקום דישה. וביארו, מאי מקום דישה? אמר רב יהודה, מקום שהשמש (אבר) דש.
וביאר הבית יוסף (סי’ קפג), ששיעורא דרבי זכאי [בין השינים] ושיעורא דברייתא [מקום דישה] הוא אותו שיעור. וכ”כ עוד ראשונים, המאירי (בית הבחירה נדה מא ע”ב), הלכות נדה לרמב”ן (פ”ג אות א), ארחות חיים (מלוניל הלכות נדה אות א) ולקט יושר (ח”ב חיו”ד עמ’ כב ענין א).
וכתב הרמב”ן בהלכותיו (ריש פ”ג), ואפילו לא יצא הדם לחוץ, אלא נעקר מהמקור ועדין הוא בבית החיצון, טמאה, ובית החיצון זהו בין השינים מקום שמגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, וביה”ש עצמו כלפנים. והוסיף, ובזה”ז שאין בקיאות בדבר, כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה, טמאה. וביאר בבאר החיים (אות א) בשם האחרונים, שבזה”ז אין בקיאות לכוין בין מקומות אלו.
והאמת שאם נרצה לראות כיצד פסקו בזה בטור ושלחן ערוך, נמצא שלא דיברו כלום גבי הגדרת המקום שממנו והלאה טמאה, רק שכתב מרן, “ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא, טמאה, אף על פי שלא יצא לחוץ”. וביארו האחרונים, שהוא משום שאיננו בקיאים כיום במקומות אלו, וכנ”ל.
אמנם בדורינו אנו, עם התקדמות המדע והטכנולוגיה והידע הנרחב בענייני רפואה בכלל וגניקולוגיה ואיברי הרביה בפרט, אכשור דרא, וכיום בקיאים אנו לידע בדיוק מקום הטומאה, כמבואר לקמן. וכמובן שאין המדובר על דם שנמצא בבדיקת עד, שבזה אין האשה יכולה להבחין איה מקום הדם, אך כשתלך לבודקת טהרה או לבדיקת או”ס, נוכל לברר הדברים באופן מדויק ביותר.

מקום “בין השינים” לפי המציאות כיום
ראשית, בהכרח להביא במדויק את לשון הרמב”ם (פ”ה אסו”ב ה”ב-ד), “ואע”פ שלא יצא הדם לחוץ, אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השינים ה”ז טמאה, ואע”פ שעדין הדם בבשרה וכו’. ועד היכן הוא בין השינים? עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, ובין השינים עצמו כלפנים. משל משלו חכמים באשה, הרחם שנוצר בו הולד הוא הנקרא מקור, והוא שדם נדה וזבה יוצא ממנו, וקוראין אותו חדר לפי שהוא לפני ולפנים. וצואר הרחם כולו והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד, ונפתח הרבה בשעת לידה, קוראין אותו פרוזדור, כלומר שהוא בית שער לרחם. ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור, ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות” [עכ”ל קדשו דהרמב”ם].
עוד הקדמה נוספת בכדי להבין את הנושא שלפנינו, והוא תיאור אברי הרביה אצל האשה, ונתמקד יותר על מה ששייך לכאן, ונתחיל מהחיצון לפנימי.
מפתח שפתי בית הערוה למשך כ-7-10 ס”מ, הוא הנקרא “נרתיק”, בו מבצעת האשה את הבדיקות, ואליו נכנס האבר בשעת תשמיש. הנרתיק עשוי קפלים קפלים, ובלשון חז”ל הם נקראים “חורים וסדקים”.
יותר פנימה נמצא ה”רחם”, וקרוי בפי חז”ל גם בשמות “מקור”, “חדר”, “קבר”, ומחולק לשני חלקים כדלהלן. הרחם הוא אבר שרירי דמוי אגס הפוך, חלקו הרחב למעלה, וחלקו הצר והמחודד מופנה כלפי מטה. חלקו העליון הוא הרחם עצמו, שם מתפתח הולד [כאמור לעיל, ההפריה נעשית בחצוצרה] ושם נוצר דם וסת. וחלקו התחתון הוא תעלת צואר הרחם הבולטת קצת לתוך חלל הנרתיק. קוטרה של התעלה הוא כמ”מ אחד באשה קודם לידה, וכ-3 מ”מ באשה אחרי לידה.
תאי הדם הנמצאים בצואר הרחם שונים בתכלית מתאי הדם שברחם, הן מבחינה הלכתית [שאינם מטמאים כדם הרירית], והן מבחינה רפואית.
ונחלקו האחרונים על פי דברי הרמב”ם דלעיל, היכן הוא מקום “בין השינים”, שכאשר יצא הדם ממנו לחוץ, תיטמא האשה משום נדה. ונאמרו בזה שלש דעות, והיות והלכה זו מיסודות הלכות נדה היא, קצת נרחיב בה את היריעה להבין כל דעה ודעה.

דעת בעל הסמ”ע והב”ח – בין השינים בפתח הפנימי של צואר הרחם
הנה בשו”ת הב”ח החדשות (סי’ לד) הובאה דעת מוה”ר וולק כ”ץ [בעל הסמ”ע והפרישה], ש”בין השינים” הוא בפתח הפנימי של צואר הרחם [סמוך לרחם עצמו], וצואה”ר עצמו הוא ה”פרוזדור”, ונקרא גם “בית החיצון”, וכשיוצא הדם מהרחם אל תוך צואר הרחם, נטמאת האשה.
ולפ”ז הקשה, שלכאורה צריכות הנשים בבדיקותיהן להיכנס לתוך צואר הרחם עצמו, והרי דבר זה בלתי אפשרי, ע”פ מה שאומרות הבקיאות שצואר הרחם סתום אפילו בראשו החיצון [ואינו נפתח אלא בשעת הלידה], ואפילו המדקדקות אינן עושות כן, ע”ש.
ולשיטה זו הסכים גם הגאון בעל הב”ח (שם סי’ לה) [ודחה כל ראיות מהר”ר וייפוש דלקמן], וביאר, שודאי שאין אשה מחוייבת לבדוק אלא עד מקום שיכולה באופן שלא תקלקל עצמה, ואפילו לא נכנסה לפרוזדור כלל, מ”מ אחר שבדקה חוץ לפרוזדור בחו”ס, לא חיישינן לדם בפרוזדור. ומי שיכולה לבדוק בפרוזדור עצמו, תע”ב.

דעת מהר”ר וייפוש והמשאת בנימין – בין השינים בפתח החיצוני של צואר הרחם
מנגד, על קושיית בעל הסמ”ע, השיב מהר”ר וייפוש מקראקא (המובא בשו”ת הב”ח החדשות סי’ לד), שהוא סובר ש”בין השינים” היינו פה החיצון של צואר הרחם, ומשם כלפי חוץ עד שפתי הערוה נקרא “בית החיצון” וכן “פרוזדור” [א”ה: וכיום נקרא “נרתיק”], ושם נטמאת האשה ביציאת הדם אליו, וא”צ בדיקה אלא עד פה החיצון של צואר הרחם, וידוע שבאמת עד שם בודקות כל הנשים בלי דוחק וקושי כלל.
והכריח פירושו ממה שקראו אותו “בית החיצון”, ולפ”ז מה שקראו [במשנה ובגמרא] לרחם בשם “חדר”, צ”ל שהרחם עצמו עם הצואר היוצא ממנו עד פתחו החיצון, הכל נקרא “חדר”.
ומה שאמרו במתניתא ופירשה רב יהודה, שבית החיצון הוא עד מקום שהשמש דש, ביאר בזה ב’ ביאורים:
א: דעה זו חולקת על ר’ יוחנן ומצריכה בדיקה יותר פנימית, והמפרשים שלא הצריכו בדיקה עד מקום דישה [שהוא בתוך צואה”ר], ס”ל כר’ יוחנן [שבגמרא שקלו וטרו אליביה אם ביה”ש כלפנים או כלחוץ].
ב. אין מחלוקת, שבאמת מקום דישה היינו מקום ששם דש השמש משך כל זמן הביאה, הוא פתח צואה”ר החיצוני וכר’ יוחנן [ועד שם צריכה לבדוק], ולא נכנס האבר לתוך צואה”ר בשעת התשמיש, ודוקא בעת גמר ביאה נכנס האבר לתוך הצואר [כדקדוק לשון הרמב”ם].
עוד כתב, שמש”כ הרמב”ם “צואר הרחם”, כוונתו לפרוזדור הנ”ל, ולפ”ז א”צ הנשים לבדוק אפילו עד פתח החיצון של צואה”ר.
ובדרך זו הלך גם הגאון בעל משאת בנימין (סולניק, סי’ מט) בתשובתו להגאון בעל הסמ”ע, שהשינים אינם פי האם [כפי שחשב בעל הסמ”ע], אלא הם בפרוזדור שהוא צואה”ר, והוא רחוק מעט מראש הפרוזדור שאצל האם. וכ”ד החתם סופר (יו”ד סי’ קעז) איך שביארו החזון איש (יו”ד סי’ צב עמ’ קכה אות כז-כח).

דעת הגרשז”א והגרש”ה וואנזר – בין השינים באמצע הנרתיק
דעה שלישית היא דעת הג”ר שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל (קובץ נועם ח”ז עמ’ קעד אות ח, אמרי אברהם בסוה”ס ענף ד אות לו עמ’ כח) [בתשובתו המפורסת גבי שימת האשה שפופרת על פתח צואר הרחם, בכדי שלא תיטמא בעת קבלת וסתה], ש”בין השינים” נמצא בתוך הנרתיק, ודייק כן מפירוש רש”י [שכתב, “כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר”, ונראה דממש”כ בתוך הרחם, משמע קצת שהוא בתוך הפרוזדור מה שנקרא היום “נרתיק”, ולא בתוך המקור ממש], ושכ”ה דעת הרמב”ם, שבין השינים הוא בסוף הנרתיק רחוק מעט מפי המקור. וכשיטה זו סתם בשיעורי שבט הלוי (סק”ב), שהנרתיק מתחלק לשנים ע”י תלתולי הבשר שהוזכרו ברש”י.

הלכה למעשה גבי הגדרת “בין השינים”
הסכמת רוב האחרונים היא כשיטה הממוצעת, היינו ש”בין השינים” שהורונו חז”ל שמשם ואילך מטמא הדם את האשה, היינו סוף תעלת צואר הרחם, כלומר פתח החיצון של צואה”ר. וכ”כ הרב ד”ר מרדכי הלפרין ב”מציאות ורפואה בסדר נשים”, ששיטה זו תואמת במדוייק למציאות המוכרת לנו כיום.
ובנותן טעם לבאר, שצואר הרחם כולו נקרא בפי חז”ל “בין השינים”, ועפ”ז נבין שמה שאמרו “בין השינים כלפנים”, היינו שכל עוד והדם נמצא בבין השינים, שהוא כאמור צואה”ר, נחשב הדבר כלפנים, ועדין לא נטמאה האשה. ואימתי תיטמא, כשיצא הדם מכל “בין השינים” היינו מצואר הרחם אל חלל הנרתיק.