דם שניכר רק בזכוכית מגדלת

הרב הלל שי
הרב הלל שי
מו"צ, ראש כולל ורב קהילת "אהבת ישראל", פתח תקוה.

הרב הלל

שי

Facebook
Email
Twitter
WhatsApp
Print

דם שניכר רק בזכוכית מגדלת

קורה ולפעמים מוצאת האשה בעד הבדיקה טיפת דם קטנטנה עד למאד, שבעין אנוש רגילה לא ניכרת כלל, או שלא ניכר צבעה האדום, אך אם נשתמש בזכוכית מגדלת, נוכל להבחין בה בבירור.
וכתב בשיעורי שבט הלוי (עמ’ י), שמבואר בגדולי האחרונים, דכל דבר שאינו נראה רק בזכוכית מגדלת, אינו כלום לדיני התורה, וה”נ אינו טמא.
ושכ”כ בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קמו עמ’ רמח ד”ה ומה) בשם הגר”ח הלוי מבריסק זצ”ל, שמותר לאכול כל דבר שנתחמץ, אף שידוע שהדברים מתחמצים ע”י תולעים שרואים אותם במיקרוסקופ, והוא מפני שהתורה לא אסרה אלא תולעין ושקצים ורמשים שנראים לעינים.
והוסיף הרב המחבר זצ”ל, שבעצם לא היה צריך להביא מדברים שנתחמצו, שהרי כל האויר מלא משקצים ורמשים כאלה, ובכל נשימה ונשימה בולע האדם כמה אלפים ואולי מליונים מהם, ובהכרח שאינם בכל השקצים והרמשים שנאסרו בתורה. וכן אין להתחשב במראות דמים עם מיקרוסקופ, וכן לא בריבוע של תפלין ופגימת סכין לשחיטה וכדומה, ואף אנחנו קטני קטנים ידענו זה לדבר פשוט שא”צ לפנים, כי לא הוזכר זה בגמרא וכל הדורות הכשרים הגאונים והצדיקים והחסידים לא השתמשו במיקרוסקופ, וברור שהם קיימו כל דיני התתורה ולא נכשלו בשום דבר אף באונס. עכ”ד. וכתב דאין לדמות דין זה להגדרת אדם חי, ע”ש.
וכ”ה בשו”ת שבט הלוי (ח”ו סי’ קלג סוף אות א), והוסיף, שכבר ידוע ע”פ דרכי הרפואה שיש תקופות באשה שמוצאים סימני דם בתוך המ”ר שלה. עכ”ד. ור”ל שאם נבוא לחוש לכל דם שרואים במיקרוסקופ וכדומה, נצטרך לטמאנה בכל כמה ימים ע”י אותם טיפות דם הנמצאות במי רגליה, ולכה”פ נצטרף לחייבה לבדוק זאת אחת לכמה ימים. וכ”כ בשיעורי טהרה.
וכבר קדמם בזה התפארת ישראל (ע”ז פ”ב בועז אות ג) גבי קשקשת לדג טהור, דכל שאין נראה בלי זכוכית, לא נקרא קשקשת, דצריך שיהיה לבוש, וזה אינו רק נקודה קטנה שלא שלטה בו העין, שהתורה אמרה לנו רק לסמוך על הדבר הנראה בלי זכוכית. הו”ד בשו”ת באר משה (ח”ה סי’ טז), והוסיף, שגם לענין עד הבדיקה שאין נראה עליו שום דבר רק ע”י זכומ”ג, שכתב בספר יד הים (דף יז ע”א) שאינה טמאה.
והסברא בזה, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, “עיניו” דייקא. ומלבד זאת, אם נבוא לטמאנה על כל רכיבי דם שנמצא במי רגליה או בהפרשות וכדומה, נמצינו מחמירים יתר על דורות הראשונים שלא היה באפשרותם לבדוק ע”י אותם מכשירים משוכללים הקיימים היום, וכאילו אנו מחזיקים מהם שחלילה נכשלו הם בזה, ואנחנו יותר צדיקים. והוא דבר שקשה להולמו.
אמנם בחוט שני (עמ’ צ הערה יד) לא כן ס”ל, שכתב, שאם נדע ע”י זכוכית מגדלת שיש כאן מציאות של דם, הרי היא טמאה, דאין שיעור לדם.
וביאר, ול”ד לשרצים שלא נאסרו אם לא רואים אותם אלא ע”י זכוכית מגדלת, מפני שכל האויר מלא בשרצים שהאדם בולע מהם בשעת אכילתו וכשהוא נושם, והביאור הוא שבאמת יש כאן שרצים אבל אינם השרצים שהתורה אסרה, ולא נאסר אלא מה שנראה בעינים, וכיון שהתורה לא הזקיקה לנו להסתכל ע”י זכוכית מגדלת, ע”כ שמה שאנו רואים בעינים אינם השרצים שהתורה אסרה, אבל טיפת דם שנראה רק ע”י זכוכית מגדלת, כיון שהוא דבר מיקרי, ולא מצב קבוע שמוצאים טיפת דם בלבד, א”כ הרי הוא בכלל דינא דדם כל שהו מטמא, שהרי יש כאן דם, ואין שיעור לדם.
וסיים, ואמנם א”צ לחפש ע”י זכוכית מגדלת אם יש דם, באם לא נראה לעינים, דמסתמא אין דם, וזוהי ההנהגה ע”פ התורה, ואף אם כלפי שמיא גליא שיש שם טיפת דם שלא נראית בעינים, אי”ז נחשב אפילו לעבירה באונס, דהנהגת התורה דא”צ להסתכל בזכוכית מגדלת. עכ”ד החוט שני.
וכעי”ז מצאתי בספר ברכת שלמה (להג”ר שלמה קליינרמן, עמ’ מ-מא), שתמה על כך שראה אצל מורי הוראה שאם ראו בזכוכית מגדלת נקודת דם טמא שלא נראה לעין רגילה, מטמאין, ושלח שאלה זו להגר”מ גרוס שליט”א, והשיבו שקיבל מהגרש”ה וואזנר זצ”ל, שהיום נחלשה הראיה שלנו, והזכוכית מגדלת עוזרת לראות כמו בעינים של פעם.
ותשובה זו מופיעה בשו”ת שבט הלוי (ח”א סי’ ז), שם איירי גבי אות ה”א שרגלה השמאלי מחובר למעלה, אלא שיש הפסק שבקושי גדול אפשר לראותה ע”י זכוכית מגדלת חזקה, שאיננו מתחשבים בזכוכית מגדלת לא להקל ולא להחמיר. וכבר כתבנו במקו”א, דזה דוקא במי שיש לו ראיה טובה ובריאה, אבל כגון אנן הרבה פעמים משתמשים בזכומ”ג כדי להשלים קוצר הראות שבעין, שבאופן כזה הזכומ”ג אינה מעמיד את הראות רק על ראות הטבעי [ובנידון דידה דצריך מגדלת חזקה גם לבריאי ראות, פשיטא דאין לצרפו]. וכעי”ז בח”ד סי’ קמב. וסברא זו מצאתיה גם בספר דברי יעקב (עדס, עמ’ קנב אות ד). וע”ע לקמן מש”כ בשם הילקוט טהרה.
ובספר חק וזמן (עמ’ סא) הביא שיטות ממוצעות בדין מראה הניכר לעין רק בזכוכית מגדלת, שדעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל, להחמיר רק באדום ממש, אבל בנוטה לאדום וכדומה שבדר”כ מחמיר, בנדו”ד שאינו נראה לעין רגילה מיקל. וכ”כ בנטעי גבריאל (עמ’ תתרמ הערה י) בשם גדולי הוראה בארה”ק [דכיון שרואה במגדלת שהוא דם, ה”ז בירור שיצא ממנה משהו דם, אך מכיון שלא ציוה התורה להסתכל בזה, אין להחמיר רק באדום ממש].
וכעי”ז אמר הגרש”ז אולמן, שאינו דומה לשקצים ורמשים ושאר עניינים, דבשקצים ורמשים י”ל דמינים שאינם נראים לא נאסרו אותם המינים בעצמם, משא”כ בדם דתלוי בהמציאות. ולכן לא נראה לו להקל כי אם בצירוף עוד צד קולא. ומה שכתב שאינו דומה לשקצים ורמשים, עכ”ד. אמנם אחה”מ יד הדוחה נטויה לומר, שאף בדם אפשר להבין שדם שאינו נראה לא נאסר אותו הדם. וק”ל.
אמנם מנהג המורי הוראה כיום לסמוך על הדעה הראשונה, ולטהר דם הנראה רק בזכוכית מגדלת, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
וגבי הסברא שכתבנו בשם הגרש”ה וואזנר זצ”ל והדברי יעקב, כן ראיתי שהביא הראשל”צ הגר”י יוסף שליט”א בילקוט טהרה (עמ’ קצה), שאדם שהוא קצר רואי, שע”י זכוכית מגדלת מגיע לראיה במו בנ”א הרגילים, יבדוק בזכוכית מגדלת [אלא שלדעת הרב שבט הלוי כ”ה ברוב בני אדם כיום].
יש להוסיף שלא נכנסנו כאן לדינא דטיפת דם אחת, שכידוע היקל בזה בטהרת הבית עפ”ד רבי יוחנן בנדה דף מא ע”ב.
ואחתום בהארת הרה”ג חגי שושן שליט”א, שכל הנאמר הוא דוקא כשבעין רגילה לא רואים כלום, ורק ע”י הזכוכית מגדלת רואים ראייה, דכין שהדם נראה רק בזכוכית, אינו מטמא. אבל ברוב הפעמים המו”צים רואים משהו קטנטן בעין, וע”י הזכוכית מזהים שזה טיפת דם, בזה יש לאסור, וממש כמו חרקים ותולעים, שלפעמים רואים רק נקודה קטנה, וע”י הזכוכית מגדלת מזהים שזה חרק, וודאי שהוא אסור באכילה.

העולה לדינא: אשה שיצא ממנה דם שאינו ניכר לעין רגילה אלא רק בזכוכית מגדלת, אפילו שדרכה נראה בבירור שהוא דם, אינו מטמא את האשה, שכך הוא הכלל גבי כל עניינים שבתורה, שכל שאינו נראה לעין אינו כלום, אע”פ שנראה דרך הזכוכית מגדלת. ומה שהרבנים מורי ההוראה משתמשים בזכוכית מגדלת, הוא במקום שיש ספק אם המראה הוא דם או סיב וכדומה. ויש מי שהחמירו גם בדם שנראה רק דרך הזכוכית מגדלת.
ואדם שחוש ראייתו חלש, שרואה ע”י זכוכית מגדלת כמו שאדם רגיל רואה בעינים, יבדוק דוקא בזכוכית מגדלת.