שאלה
נשאלתי, אישה שהכינה עצמה לטבילה, בדקה ועיינה גופה ושערה, ואחר-כך נכנסה לנוחיות וקינחה עצמה בנייר טישו, וטבלה ובאה לביתה ושוב נכנסה לנוחיות וקינחה עצמה בנייר טישו, ואחר זמן ראתה שיש לה שם חתיכת טישו, ועתה שואלת האם צריכה לחשוש שנייר זה היה שם קודם הטבילה והוי חציצה, או שמא אינה צריכה לחוש אלא תולה בקינוח שקינחה אחר הטבילה.

תשובה
הנה פסק מרן השו”ע סימן קצח (סעיף כו) וזה לשונו: אם לא בדקה קודם טבילה בין שיניה ולא בית הסתרים שלה, ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שנתעסקה בכתמים ותבשילין, ואחר-כך בדקה ומצאה עצם בין שיניה או דבר החוצץ בין סתריה תלינן לקולא ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה (תולים להקל ואומרים שאחר הטבילה בא הדבר החוצץ).
ומקורו הטהור הוא הראב”ד בספר בעלי-הנפש שער הטבילה (סימן ב הלכה ב) וכתב שטעם הדבר הוא שכיון שמדובר בבית הסתרים, ובית הסתרים אין מצריך ביאת מים אלא שיהיה ראוי שיגיעו לשם מים תולים להקל ואומרים שבהתעסקות שלה שאחר הטבילה הגיע דבר החוצץ.
אבל הרוקח (סימן שיט) חלק על הראב”ד וכתב וזה לשונו: מצאתי מעשה באשה שטבלה ונמצא בשר בין שיניה והצריכוה טבילה אחרת. וטעמו שסובר שבספק חציצה בבית הסתרים מחמירים. והביאו הש”ך (ס”ק לג) וכתב שיש להחמיר כהרוקח. וכן כתב הסדרי טהרה והלחם ושמלה.
נמצא שנידון שלנו שנמצא לה נייר בבית הסתרים תלוי במחלוקת הפוסקים, דעת השו”ע שתולים להקל וכן פוסקים בני ספרד, אבל בני אשכנז פוסקים כש”ך וסיעתו שצריכה לחזור ולטבול שוב.
אולם כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ד (סימן קז) שאם טבלה ולנתה עם בעלה, יש להקל שאינה צריכה לחזור ולטבול, כיון שמהר”ם מרוטנבורג היקל בזה ושכן פסק המהרש”ם בדעת תורה.

מסקנת הדברים:
אישה שמצאה נייר טישו שקינחה בו ואינה יודעת אם זה מהקינוח שקודם הטבילה או מהקינוח שאחר הטבילה, לבנות הספרדיות אינה צריכה לחזור ולטבול שוב, אבל בנות אשכנז מחמירות לטבול שוב.
ומכל מקום אם כבר לנתה עם בעלה גם אישה מבנות אשכנז לא תחזור ותטבול שוב.