שאלה: אישה היה לה ווסת שאינו קבועה לעשרים ושבע יום, ולא בדקה בעונתה ולאחר כיום שימשה עם בעלה, ולאחר הלילה קמו וראו שהמגבות שקינחו בהם יש בהם דם, מה שמלמד ששימשו בהיותה נידה, האם הזוג צריך לעשות תשובה:
תשובה:
אין הזוג צריך לעשות תשובה, כיון ששימשו בהיתר.
מקורות:
ברמ”א ס’ קפה’ סע’ ד’ כתב, שמי ששימש ופירסה אשתו נידה בעי כפרה, אך כל מה שבעי כפרה זה דווקא מתי ששימשו בעונת ווסתה, אך אם שימשו שלא בשעת ווסתה ופירסה נידה, לא צריכים כפרה שהרי אנוסים, וז”ל ואם שמשה שלא בשעת וסתה, ומצאה אחר התשמיש דם, אפילו נמצא על העד שלו מקרי אונס, אפילו לא בדקה תחילה, וא”צ כפרה לא הוא ולא היא.
ויש לדון האם במקרה דנן שמעיקר הדין היו מותרים גם ללא בדיקה, שהרי מבואר בפוסקים שבווסת שאינו קבוע אם עבר עונת ווסתה ולא בדקה לא חייבת לעשות בדיקה ומותרים לשמש גם ללא בדיקה, האם חשיב אונס, או דילמא יש מקום לומר שהם שוגגים וצריכים כפרה.
והנראה שדין אונס נמדד על פי, מה הוראה הייתה אם היה שואל רב, ובנידון דידן, הרי היה נאמר לו שלא צריך לעשות בדיקה, ומדוע א”כ לא יחשב לאונס רק בגלל שלא עשה את עיקר הדין.
רק שיש להקשות על דינו של הרמ”א מאי שנא מהגמרא ביבמות דף פז: באישה שהעידו שני עדים שבעלה מת ונישאת לאחר והגיע בעלה שצריכה קרבן, ופירש רש”י שצריכה קרבן מפני שאיבעי לה לאמתוני לבעלה על אף שע”פ שני עדים יקום דבר ובנוב”י ס’ צו יו”ד מהדוב”ת הביא תשובת הר”ה ( להרב וואלף) שהקשה כן ונקט מכוח זה שהגם שפסקינן שלא בעי בדיקה קודם תשמיש גם שלא בשעת ווסתה כל הדין שלא צריכה כפרה מדובר דווקא באופן שעשתה בדיקה קודם התשמיש וכדעת הרמב”ם ועוד, שלא שונה הדין משני עדים שהעידו שבעלה מת.
אך בנוב”י דחה ראייתו משני עדים, שדווקא באישה יכלה להמתין ולא להתחתן וחכמים לא אמרו לה לא לעשות כן, משא”כ בבדיקה קודם תשמיש אמרו חז”ל שלא לעשות כן שא”כ ליבו של בעלה נוקפו ופורש ולכן הרי הורו חז”ל לא לעשות כן, ולכן א”א לה לעשות אחרת ולכן נחשבת לאנוסה.
והקשה הנוב”י על עצמו מדברי התוס’ פרק החולץ לה ע”ב שמבואר שהבא על יבמתו לאחר ג’ חודשים ולא הוכר עוברה, ונמצאת מעוברת לא חייב קרבן הרי מפורש שהגם שיכלה לחכות עוד קצת אמרינן ביה שפטורה מקרבן וא”כ עולה הקושיא שוב מאי שנא משני עדים שחייבת בקרבן.
ולכן כתב הנוב”י לחלק שבשני עדים העדים הטעו אותה, משא”כ שסומכת על גופה ובהסתברות לא אמורה לראות עכשיו וכן בייבום רוב נשים ניכר עוברן לאחר ג’ חודשים וסמכה על הסתברות, (ולכן יחיד שעשה על פי בי”ד הרי הבי”ד טעו ולכן חייב קרבן, וכל הפטור ברבים שעשו כן שהבי”ד חייבים את הקרבן ולכן פוטר את היחיד, אך טעות בדין תמיד מחייבת קרבן אם לא שסומכים על הסתברות של רוב העולם)
ועיין בר”ח על הגמרא בשבועות יח. שכתב וז”ל אנוס הוא וכי לא ישמש מיטתו לעולם וכן עיין ברא”ש כלל כט כתב שו”ת הרא”ש כלל כט סימן ב וז”ל שאלה מורי ורבי ה”ר אשר שיחיה. הודעני נא על אשה ששמשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה ובשחרית מצאה עצמה טמאה מה תהא עליה, אם אתה נוהג להצריכה כפרה אם לאו ומה תהא כפרתה על האשה, ורבנא מאיר ז”ל לא היה מטיל עליה שום דבר, כי בפ”ב דשבועות (יח) קאמר אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא, ואם אתה מצריכה כפרה לבו נוקפו ופורש, ועוד זו האשה לאחר תשמישה ראתה. ונדה שעצמה עיניה ביותר הוי חציצה להתירה לבעלה.
ומשמע שהטעם הוא משום שאם אתה מצריכה כפרה לבו נוקפו ופורש וכתב הנוב”י ללמוד מלשון הרא”ש, שיש עניין לא להצריכם כפרה שא”כ ליב ונוקפו ופורש
ומהנ”ל משמע שהטעם שאין שלא יהיה ליבו נוקפו ופורש, והכא במקרה דנן י”ל שיכל לעשות בדיקה ואולי היה מציל אותו.
על אף שיש מקום לחלוק ולומר שהרי אם היתה משמשת לאחר כמה ימים אח”כ שהבדיקה לא הייתה מועילה, אך בנידון דידן אין דומה כ”כ לרא”ש שהרי מצד הטעם שלא יהיה ליבו נוקפו אפשר שלא נמצא.
וגם ברמב”ם משמע קצת כן שכתב לחלק בין שוגג לאונס וז”ל וההבדל בין שוגג לאונס שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואלו בדק יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח”כ יעשה, צריך כפרה, אבל זה מה [היה] לו לעשות,
ויש להביא ראיה שגם במקום שאם הייתה בודקת היה נמצא הדם והייתה ניצלת אינה צריכה כפרה, והוא מדין יוצא לדרך שחייב לפקוד את אשתו בעונת ווסתה שכתבו האחרונים באם שימש עימה וראה דם שאינה צריכה כפרה ואע”פשלא בדקה, וכן כתב בכרתי ופלתי ס’ קפו סק’ ב’ שאין חיוב קרבן אלא במשמש נגד דברי חז”ל אבל במי שבעל ע”פ ברשות חכמים מאי הוה ליה למעבד ועיין שם. ובסדרי טהרה ס’ קצ’ סק’ סז’.
רק שיש לדון האם צריך כפרה קצת שהביא מכשול לידו.
והנה בתשובות והנהגות כרך ד סימן קצו כתב שתשובה קצת כן צריכים וז”ל: לע”ד גם שמשה ומצאה דם שלא בשעת וסתה שאינם אשמים כלל ולא צריך כפרה בתענית או סיגופים, מ”מ סוף סוף העובדה שנכשלו ולא שמרו עליו מהשמים מוכיחה שאין לו מספיק מצוות ומעשים טובים להגן עליו, ויחזור בתשובה וירבה במעשים טובים שהם התריס נגד פורעניות ומכשולים.
אך ממה ששאלתי הרבה בבתי הוראה יש ליזהר בהוראה זו שיכולה לפגוע בשלום בית אח”כ ולכן ינהג המורה הוראה בחכמה בהוראה זו.
