שאלה
: ראיתי כתם טמא יותר משיעור גריס על מגבון ממחטה לחה בקינוח האם אני טמאה, ומה המקור לכך?
תשובה: בהיות ומגבון אינו מקבל טומאה ודינו כדין אשה שראתה כתם על נייר שהעלו הפוסקים (טהרת הבית ח”א סי’ ח) שאינו מקבל טומאה והאשה טהורה.
מקורות: הנה בילקו”י לאשה ולבת (פרק כח – בדין טיפול בילדים בשבת הערה אות ב) כתב שמגבון לח הוא פיסת בד “בעיקר בד לא ארוג” או נייר הספוג בחומרים שונים (תערובת של סיבי פוליאסטר [שמקורם בנפט], עם סיבים העשויים על ידי המסת סיבי עץ ודחיסה דרך חרירים קטנים לעיצוב הסיבים. וכמו שביאר כן בספר מנחת שבת (עמוד רעו), ולעיתים מוסיפים למגבונים גם עיסת סיבי עץ ודבק פלסטיק, שמקורו בנפט, שהשימוש בו הוא בדרך כלל לצורך ניקוי או חיטוי.
והנה הרמב”ם (בפרק כב מהלכות כלים הלכה א) כתב, כמה שיעור הבגד שיקבל טומאה, “שלש על שלש אצבעות” מכוונות עם המלל, לטומאת המת או לשאר טומאות, במה דברים אמורים, בבגדי צמר ופשתים, אבל בגדים של שאר מינים אין מקבלים טומאה מכל הטומאות אלא אם כן היה בהם שלשה טפחים על שלשה טפחים או יותר, שנאמר או בגד, מפי השמועה למדו שבא הכתוב לרבות שלשה טפחים על שלשה טפחים בשאר בגדים לטומאה. (והמקור לזה בשבת כו:). וכן כתב המאירי שבת (כו.) בד”ה שבעה. ע”ש.
ולכן בשאר מיני בגדים שאינם צמר ופשתים, השיעור לקבל כתמים הוא שלשה טפחים על שלשה טפחים, דהיינו עשרים וארבעה סנטימטר על עשרים וארבעה סנטימטר. ובפחות מכן אם נמצא כתם עליו טהורה. וכן כתב בשו”ת בית שלמה (חלק ב מיורה דעה סימן לג). וכן כתב בפשיטות בספר פרי דעה בפתיחה (סוף שער ג), שבגד של צמר גפן וכיוצא בו צריך שיהיה בו שיעור שלשה טפחים על שלשה טפחים שיהיה ראוי לקבל כתמים, הא לאו הכי טהורה, וכמו שכתב הרמב”ם (פרק כב מהלכות כלים הלכה א). וכן כתב הגאון מהרש”ם בדעת תורה (סימן קצ סעיף י דף נג ע”ב). ע”ש. וכן עיקר. [וראה מה שהרחיב בכך מרן זיע”א בטה”ב ח”א ע’ תב שאפ’ לדעת הרמ”א שפסק באו”ח (סימן ט) שכל מיני בגדים חייבים בציצית מן התורה, שאף הם נחשבים כבגד, מ”מ נראה שיש להקל בנידון דידן, משום שבכתמים שומעים להקל, ודלא כמ”ש הגריש”א בקובץ תשובות ח”ג סי’ קלג שלדעת הרמ”א גם בשאר בגדים שאינם צמר ופשתן מטמאין בגע”ג אצבעות].
ולפ”ז בנדון דידן שהמגבונים אינם עשויים מצמר ופשתן אלא משאר בגדים אינם מקבלים טומאה, הואיל ואין בהם שיעור של שלשה טפחים על שלשה טפחים. ויתירה מכך כתב הרמב”ם הלכות כלים (פרק א הלכה יא) “שכל שהוא ארוג” בין מצמר ופשתים בין מקנבוס או ממשי או משאר דברים הגדלים ביבשה הוא הנקרא בגד לעניין טומאה, והלבדים כבגדים לכל דבר. ע”כ. ומוכח שרק בגד ארוג מקבל טומאה ובנ”ד “שהמגבונים אינם ארוגים” לכא’ אינם מקבלים טומאה וכמ”ש כיו”ב החזון איש (בהלכות מקואות סימן קכו אות ז) שגם לאחר שהתרבו שאר מיני בגדים לטומאה, כשיש בהם שלשה על שלשה, מכל מקום לא התרבו אלא כגון צמר גמלים וצמר גפן וכיוצא בזה שהם בטוייה ואריגה כעין צמר ופשתים, אבל לא דברים הנימסים וניתכים כמו הגומי. וכדמוכח מלשון הרמב”ם (פרק א מהלכות כלים הלכה יא – יב). עכת”ד.
אך עדיין י”ל שדין המגבון כדין הלבדים שכתב הרמב”ם “שדינם כבגדים לכל דבר”, ועשיית הלבדים מבואר בדברי המשנה ונו”כ מסכת כלאים (פ”ט מ”ט) שלבדים אסורים (בכלאים) מפני שהם שועים, שזה צמר ופשתן טרופים שעושים אותם כמין בגד בלא טויה ואריגה, כמ”ש בתשובות הגאונים (הרכבי סימן מט) שטורפין צמר ופשתים זה עם זה ועושין אותן כמו לבדים ועושין אותן כמו מלבוש וה”ה במגבונים שטורפין ודוחסין כמה מינים שיש להם דין של לבדין. [ולא דמי לצמר גפן שאינו מקבל טומאה כמו שהעלה מרן זיע”א בטה”ב ח”א סי’ ח, כיון שצמר גפן אינו עובר הליך של טוויה כלל אלא סריקה בלבד כמו שכתב בשו”ת מנחת דניאל ח”א (גודיס חיו”ד סו”ס פו) כפי שחזה במפעל עשיית צמר גפן בפתח תקוה. וראה עוד להלן]
וא”כ ה”ה בתעשיית המגבון שדוחסין כמה מינים ביחד יש לדונם כדין לבדים, אך עדיין יש חילוק בין לבדים שמטמאים “רק בשלשה על שלשה טפחים” לשאר בגדים העשויים מצמר ופשתן שמטמא בגע”ג אצבעות, וכמ”ש הרמב”ם בהקדמתו לסדר טהרות בדברים המקבלים טומאה, וז”ל, ובגד אריג שאינו של שער כגון הפשתן והצמר והמשי וצמר גפן וזולתם, והלבדים נכללים בכלל הבגדים. “ולשון התוספתא העושה חלוק מן הלבד אם יש בו “שלשה על שלשה טמא” (וע’ להלן מקור דברי התוספתא), וזה הוא שעור הבגד לטומאה כמו שיתבאר בעשרים ושבעה ממסכתא זו. ובספרא או בגד לרבות את הלבדים. ע”כ. ומוכח שבגדי לבדים אינם מטמאים אא”כ יש בהם ג’ טפחים. [אך מ”ש שזהו שיעור הבגד לטומאה משמע דקאי לכל הבגדים וזה אינו, כי בגד צמר ופשתן ארוג דינו בשלש אצבעות וכנ”ל בפרק כב הל’ א מהלכות כלים, וכבר עמדו האחרונים ליישב דברי הרמב”ם, ע’ בספר טהרת ישראל (עזריה סי’ ג הערה פא שהביא ליישב ע”פ מ”ש בזה במרגניתא דרבי מאיר’ שפירא מהדו’ ירושלים תשע”ז עמ’ שז) ע”ש.]
ומקור דין זה של לבדים שאינם מטמאים אלא רק בשלשה טפחים, מהמשנה מסכת כלים (פרק כח משנה ח), העבים והרכים “אין בהם משום שלש על שלש”. ופ’ הרמב”ם העבים, הבגדים הגסים מאד כאותן הגסים שבסמיכות “והלבדין” והסגוסין וכיוצא בהן. והרכים, הבגדים הדקים מאד כגון “אלשרב” וה”דביקי”, שכל שהוא גס מאוד או דק מאד אין שלש על שלש (אצבעות) ממנו מתטמא בטומאה מן הטומאות מפני שאינו ראוי לכלום, אבל מתטמא ממנו שלשה על שלשה או יותר. וכן פירשו שם שאר מפרשים.
וכן כתב הרמב”ם הלכות כלים (פרק כב הלכה ב) הבגדים העבים ביותר כגון “הלבדין” והנמטין הקשין, או הבגדים וכו’, אינן מקבלין טומאה עד שיהיה בקרע “שלשה על שלשה טפחים” בין למדרס בין לשאר טומאות. ע”כ. ולעיל מיניה בהלכה א’ כתב הרמב”ם שבגד שצמר ופשתן מטמא בגע”ג אצבעות וכנ”ל.
ובשו”ת מנחת דניאל (שם) הביא כן בשם המהרש”ם בתשובה (חלק א סימן ב) שדייק כן ברש”י זבחים (צ”ה ע”א) בהא: דהעבים והרכים אין בהם משום שלש על שלש, וז”ל: והרכין, שאינו אריג, דלאו ללבישה חזו, ולא לתקן בהן חלוק, אלא לישב עליו, וצריך שלשה על שלשה. ומבואר דבאינו אריג, בעי’ ג”ט על ג”ט. ע”כ. וע”ש במהרש”ם שמסיק לדינא שלבדים בעינן שלשה טפחים כדי שיקבלו טומאה. ולכא’ הדברים מפורשים כן להדיא בדברי המשנה והרמב”ם אלא שרש”י הוסיף לכל דבר שאינו אריג וכנ”ל.
אלא שראיתי שהטעם לחלק בין שאר בגדים לבגדי לבדים ששיעורם לטומאה דוקא בשלשה טפחים, כתב בספר ערוך השולחן העתיד (הלכות כלים סימן רכד סעיף י) דבאלו אין פחות משלשה על שלשה טפחים ראויין לכלום מפני עביין ומפני דקותן. ותניא בתוספתא דפ”ה דב”ב, אלו הן העבין כגון הבורסין והברחצין והפמליאות והחמילות והלבדין והסגוסין, ואלו הן הרכין כגון השירים והסיריקן והכלך והפליון של ראש ע”ש. ע”כ.
ומוכח שכל טעמה של התוספתא שלבדין אינם מטמאים בפחות משלשה טפחים משום שהן קשין, ולכא’ מגבונים שהם בד רך יש לדונם שיטמאו בג’ אצבעות, וכן ראיתי שכ”כ בקובץ תשובות הרב אלישיב הנ”ל שאין הגריעותא של לבדין משום שהן לבדין אלא משום שהן קשים, ומשום האי טעמא לא חזי בפחות מג’ על ג’ טפחים, והרי בזבחים צ”ה מבואר דבכלל העבים בגדי כהונה, דקשים הן [ולאו ללבישה חזי, ולא לתקן בהן חלוק. רש”י], ולכן העלה שאם נניח דצמר גפן בכלל לבדין הן הרי אין לדונם ב”העבים ביותר – הנמטין הקשין”. ע”כ. ומבואר מדבריו שבלבדין רכין כן מטמאים בגע”ג אצבעות. [ומ”ש בצמר גפן כבר כתב להוכיח במישור במנחת דניאל לחלק בין עשית צמר גפן ללבדים. ע”ש.]
אך מאידך איתא בתוספתא מסכת כלים (בבא בתרא – צוקרמאנדל, פרק ה הלכה ג) “העושה חלוק מן הלבד אם יש בו שלשה על שלשה טמא” ואם לאו טהור. חלוק של לבוד שבלה אם משמש מעין מלאכתה ראשונה טמא ואם לאו טהור שאין בלבדין פחות משלשה על שלשה. ע”כ. הרי להדיא שגם חלוק מִלֵבֶד אינו מטמא אלא בשלשה על שלשה טפחים, ומוכח שגם בגד העשוי מלבד שאינו תשמיש בזוי אינו מטמא פחות משלשה טפחים. וכבר הרגיש בכך בקובץ תשובות שם אך כתב שזוהי גירסת הר”ש אבל החזו”א גרס אחרת ע”ש.
אמנם לאור האמור לעיל כן גרס הרמב”ם בהקדמתו לטהרות, ויש להוסיף שכן גרס הגר”א כתוספתא זו כמובא בתוספתא חסדי דוד וחזון יחזקאל. וראיתי שעמד על כך בארוכה בספר טהרת הכלים (בעדני דוד ישעיהו, ח”א פ”יא הל’ יא-יב), וציין מקור לדבי התוספתא ע”ע התורת כהנים, ושם האריך להפליא מסוגיית הש”ס והראשונים שבת נז. שלבדים אינם מקבלים טומאה, וכתב ליישב ע”פ התוספתא שמוכח שכל שהלבדים רכים ועשויים למלבוש אינם מטמאים אלא שיש שלשה טפחים ושהם קשים שאינם עשויים למלבוש אינם מטמאים אא”כ עשויים למדרס. וע”ש שהעלה שמוכח מן הראשונים (הל’ יא – יב) שבגדים העשויים מלבדים אינם מטמאים פחות משלשה על שלשה טפחים, וכל זה שנעשו למלבוש אבל לא נעשו למלבוש אינם מקבלים כלל טומאה (אא”כ נעשו למדרס. ע”ש).
וכן כתב בתשובה בספרו טהרת הכלים ח”ד בסופו שו”ת נתיבות הבאר (סי’ ב) שממחטות לחות אף שאין לטהרם מפני שאינן אריג שאף הלבדים מקבלים טומאה כמ”ש הרמב”ם (פ”א הי”א), אבל ידוע הוא שהממחטות אינם עשויין לא למלבוש ולא לקיבול וגם אינם ראויים לשאר תשמישין מחמת לחותן.
נמצינו למדים, לא רק שיש לטהר כתם הנמצא על מגבונים בהיות ואין בהם שלשה טפחים על שלשה טפחים אלא כיון שאינם עשויים למלבוש אינם מקבלים טומאה.
ויתירה מכך ידוע מה שנקט הנודע ביהודה תנינא (סימן קה) לגבי כתם שנמצא על נייר שמקבל טומאה דלא גרע נייר זה מלבדים שמטמאים בנגעים. אלא שכבר השיגו עליו האחרונים דלא דמי לבדים שעשויים לשימוש חשוב כבגד משא”כ נייר שאינו עשוי לכך, וכמ”ש בספר מלבושי טהרה דהמעיין בדברי הרמב”ם בפ”א מהלכות כלים יראה דעיקר הוא משום דנקרא בגד ולבדים הוי נמי כבגד, והוא דוקא איך דנעשה לשם בגד, אבל הא ודאי דדבר שאינו עשוי לבגד כלל כגון ניירות שלנו, ודאי דאינו מקבל לא טומאת נגעים, ולא שאר טומאות ע”כ. וטעמו של המלבושי טהרה שייך גם בנידון המגבונים שאינם עשויים למלבוש. ופשוט.
ובר מדין גם בשו”ת חתם סופר חלק ו (סימן פא) העלה להשיב על הנודע ביהודה, שגם הנייר שלנו אינו מקבל טומאת כתמים, שכיון שנכתש ונטחן היטב ונימס במים ונהפך לפנים חדשות אחרות פרח דין צמר ופשתים מניה, ועוד שאין תורת צמר או פשתים אלא על העומדים לבגד ואריג ולבדים וכיוצא בזה, אבל בניירות אלו שמיוחדים לכתיבה ולצרכים אחרים לא שייך זה וכו’, ולכן כתמים שנמצאים על ניירות הולכים להקל בהם. ע”ש. וה”ה בנ”ד שהמגבונים עשויים לשימוש חד פעמי ולא לבגד ואריג שאינם מקבלים טומאה.
המורם האמור: מן הני טעמי שכתבנו דין המגבונים “ממחטות לחות” כדין הנייר שאינם מקבלים טומאה, ולא רק מגבונים העשויים מנייר אלא ג”כ מבד בהיות ואינם טוויים שתי וערב כאריג, אינם מקבלים טומאה.
