שאלה
: מה שנתפשט כיום בצבור הדתי והחרדי שנשים מגדלות ציפורניים וצבעות בלאק וטובלות כך האם זה מותר לכתחילה או יש עדיפות להסיר זאת לפני הטבילה.
תשובה: מצד הדין ההלכתי אין איסור לטבול כך אבל מצד הנהגה נכונה שנהגו בנות ישראל יש להימנע מלטבול עם צפרוניים ארוכות עם לאק.
מקורות: בראשית מצד הדין ההלכתי של חציצה אין חשש ואף לבנות אשכנז, שאף שפסק הרמ”א שאין לטבול עם דברים שאינם חוצצים אטו דברים חוצצים, זה לא דומה לנ”ד בהיות והרמ”א מיירי בדברים שהאשה אינה מקפדת עליהם אך מאידך אינה חפצה בדווקא שיהיו עליהם, משא”כ בטבילה עם לאק שהיא חפצה שיהיה עליה כיון שעשוי לנוי אין מקום לגזרה זו של הרמ”א אף שעשוי לנוי. וכן מצאתי שכן כתב ליישב בשו”ת ויען יוסף חיו”ד (סימן קנד) את דברי רבו הגאון מסאטמר בשו”ת קרן לדוד (סי’ מה) שכתב ליישב את טבילת הנשים שצובעות צפורני ידיהם דכיון דהוא לנוי אינו חוצץ. ותמה עליו הרב הכותב בקובץ לקט ששנ”ה (שנה ג’ סימן ס”ב אדר תרצ”ו) מדברי הרמ”א בסימן קצ”ח סעיף א’ דלכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינן חוצצין, ועל כך השיב הרב ויען יוסף שחומרת הרמ”א איירי במיעוט שאינו מקפדת להסירו, אבל גם איפכא אינה מקפדת שיהא שם, משא”כ כאן דאדרבה מקפדת שיהא שם לנוי, נעשה עי”ז כגופה, וכדכתב הרשב”א (בתורת הבית הקצר סוף שער ז’) האי חילוק גופא לענין צבע שצובעות שערותיהן, דאף אם הוא ברוב שער וברובא לא מהני אינו מקפיד, הכא עדיף כיון דרוצה להיות שם הרי כאילו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע עכ”ל, ואם הרשב”א סמך על חילוק זה במקום חשש חציצה גמורה דמדינא דגמרא דמעכב אף בדיעבד, על אחת כמה וכמה דנסמוך אנן אהאי חילוקא לענין חומרא דלכתחילה שכתב הסדרי טהרה דחומרת האחרונים הוא. ואף אם נפרש דהרשב”א לא אהאי טעמא לחוד סמך, מ”מ לענין זה ודאי נוכל לסמוך על זה.
ועוד דטעמא רבה איכא לחלק בינייהו, דבשלמא מהודק אטו שאינו מהודק הוי שפיר גזירה קרובה, כמו שכתב הרמ”א באו”ח סימן קס”א (סעיף ג’) דאין אנו בקיאין איזה מקרי רפוי, ושייך לגזור דלפעמים ידמה לה שהוא רפוי ובאמת לא עייל ביה מיא שפיר, והוא הדין לגבי מיעוט שאינו מקפיד כיון דאפילו במקפדת רק באיזה פעם אף שעתה אינה מקפדת חוצץ, שפיר שייך לגזור באינה מקפדת דדילמא גם בזה לפעמים מקפדת, על כן משום לא פלוג לא תטבול בהם בכל ענין, אבל במילתא דאדרבה מקפדת שתהא שם לנוי, לא שייך לגזור כן כמובן. ע”כ.
ועוד הוסיף שם דדברי הרמ”א הוא מהגהות שערי דורא (הל’ נדה סימן י”ב ד”ה חוטין) והובא לשונו בסדרי טהרה שם (סק”ו) דלכתחילה לא תטבול אף בחוטין שאינן מהודקין גזירה אטו מהודקין, והרמ”א דהביא דבריו אדין דסעיף א’ דמיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ, ונראה דס”ל דהוא הדין והוא הטעם גם בזה אסור לכתחילה גזירה אטו מקפיד, אולם כבר כתב בסדרי טהרה דדברי הגהות שערי דורא נסתרו מכמה מקומות בש”ס דמוכח דברפוי מותר אף לכתחילה, ועל כרחך דברי הגהות שערי דורא אינו אלא מחומרת האחרונים וזהירות בעלמא עכ”ל, וכן הביא שם מהבית יוסף שכתב (בסוף סימן קצ”ח, דף צ”א ע”א) דלא מצינו גזירה זו בגמרא ובפוסקים עיין שם. וראה מה שהערנו בכך בספרנו ילקוט הטהרה (ע’ תצה אות ט) שלדידן בני ספרד לכתחילה יכולה לטבול בדברים רפויים וכפי שכתבו רוב רבותינו הרשב”ץ, דברי חמודות מעדני יו”ט, עמק שאלה, שיבת ציון ועוד.
ואף לדעת הרמ”א וכ”ש לדעת הש”ך בשם הראב”ן שהציפורן עצמה חוצצת, גם זה אינו מדוייק, כי הראב”ן והרמ”א והש”ך מיירו, בנשים שמקפידות לקצוץ את הציפורן וקרה מקרה ושכחה לקוץ את הציפורן שיש לדונה כמיעוט המקפיד, משא”כ אותן נשים שמגדלות את הציפורניים אדרבה הן חפצות בהן, וכ”כ גדולי אחרוני זמנינו הגאון ר’ חיים עוזר בשו”ת אחיעזר (חלק ג סימן לג) וז”ל, מכיון שהנשים מנקות היטב את הצפרנים והן מקפידות דוקא לבלי לגזוז, ורק היכא שרוב בני אדם מקפידים אזלינן בתר רובא כמ”ש בריש סי’ קצ”ח ובט”ז סק”ב, והכא באמת רוב בנ”א אינם מקפידים על הצפורן וגם הנשים אינן מקפידות רק בשעת טבילה מחשש החומרא ומנ”ל דרוב הנשים מקפידות ע”ז, וגם הנשים שאינן טובלות הלא אינן מקפידות, ומה שהחמירו בזה גם בדיעבד היינו לפי שהיא עצמה מקפדת ע”ז אלא ששכחה ובכה”ג שהיא מקפדת גם היכא דרוב בנ”א אינם מקפידים חוצץ, וכ”ה שי’ הרמב”ם והטור והמרדכי מובא בש”ך סק”ב, “משא”כ היכא שהיא אינה מקפדת כלל ואדרבה רוצה דוקא שלא לגזוז הצפורן ולטבול כך בזה אם אין רוב בנ”א מקפידים רק שרוב הטובלות מקפידות לא הוי רובא ומכיון דהיא אינה מקפדת אינו חוצץ”. גם יש לצרף בזה השיטה דאזלינן בתר דידה, ואם דלא קיי”ל כן להלכה מ”מ יש לצרפה לסניף. ובעיקר הדין הנה מד’ המחבר נראה דצפורן אינה חוצצת אף שמנהג הנשים להסירן וכו’, ומה”ט נמי יש לסמוך להקל היכא שהיא אינה מקפדת שהנה מבעלי המאניקיר שרוצות דוקא להשאיר הצפרנים, ובזה ל”ש גם חומרת הראב”ן המובא בש”ך שם דצפורן עצמה חוצצת משום דעומד לגזוז, דאצלן אינן עומדת לגזוז. ע”כ. וכן מוכח מדברי הרב קרן לדוד הנ”ל שהוכיח מדברי הרשב”א בצבע שעשוי לנוי כיון דרוצה להיות שם הרי כאילו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע, וה”ה בציפורניים עם לאק. ע”כ.
ומ”מ בעיקרא דמילתא ודאי שיש לפרסם שכל מילתנו אינה אמורה אלא רק במקום שהנשים לא ישמעו לנו שלא לטבול עם ציפורניים ארוכות ולאק על גביהן, אבל במקום שישמעו לנו אדרבה ואדרבה צריך לפרסם בעוז ובתעצומות שבנות ישראל הכשרות אינם טובלות עם ציפורניים ארוכות וכ”ש שלא תטבלנה עם לאק, ובנות ישראל הכשרות ילכו בעקבות אמותינו הקדושות שעשו סייג לתורה בדברים הללו, וככתוב סוגה בשושנים. (וע’ בפרש”י ותוס’ סנהדרין לז ודו”ק.) וכן אמרו חז”ל (עירובין כא:) חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבש”ע הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים. ולכן עלינו להזהירן ולזרזן שלא ילמדו ממקצת נשים הללו לעזוב ארחות יושר, ולפנות אל רהבים ושטי כזב, לשמור ארחות פריז (פריץ), ולנהוג באופנות חדשות כאלו, ולחצוב להן בורות נשברים. והנה אף הללו שכבר נהגו לגדל צפרניהן ולצבען מאניקיר יש בהן העושות כן מחמת חסרון ידיעה, ומצוה לדבר על לבן, ולהדריכן בדרך ישרה, ולא יהיו פוסחים על שתי הסעיפים. ולשדלן לגזוז צפרניהן בשעת טבילה. ולא ידחו מנהג קדושה וטהרה, מפני אופנה חדשה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל.
ומלבד שמנהג אבותינו ואמותינו תורה הוא. מצאנו סמוכין בייחוד לדבר זה בזוה”ק (פ’ אחרי מות דף עט), תאנא כד בעת איתתא לאתדכאה בעייא לספרא ההוא שערא דרבי ביומא דאיהי מסאבא ולספרא טופרהא וכל ההוא זוהמא די בהון דתאנא ברזי דמסאבותא זוהמא דטופרין יתער זוהמא אחרא ובגיני כך בעיין גניזא. ומאן דעבר לון לגמרי כאילו אתער חסד בעלמא. עכ”ל. וכן הוא ברעיא מהימנא (פ’ פינחס דף רמ”ח:) בשעתא דאתתא אתדכאת לאתקרבא בבעלה איצטריכת למיהב חולקא לסט”א. ומאן איהו ההוא חולקא, טופרהא בטינופא דידהון וכו’. ע”ש. וע’ בשו”ת יד אליהו מלובלין (ס”ס צז). ע”ש. וע’ בכף החיים (סי’ קסא סק”ד). ובבן איש חי (פ’ דברים אות יג). ע”ש. ולכן אף הגאונים המתירים בזה שהבאנו לעיל, הביעו את חרדתם הקדושה, שלא לשנות ממנהג הנשים ליטול הצפרנים.
