בע”ה
רחיצה בבריכה בשבעה נקיים
שאלה:
נשאלתי אם מותר לאשה ללכת לבריכה בשבעה נקיים ?
תשובה:
מותר, ואין צורך להחמיר בכך.
הרחבה ומקורות: שואלת זו התכוונה לשאול אם רחיצה בבריכה הוא חסרון בנקיים, שאולי יש לחשוש שהיה דם באותו מקום ונשטף ונתבטל במים, וכמו כן יתכן שהבדיקה אח”כ תצא נקיה מחמת הרחיצה והשהיה במים. ועל החשש שתראה דם ויתבטל במים כבר כתב בשו”ת אג”מ (יו”ד ח”ב ס”ע) שוודאי אין מקום לחוש, ודחה דברי ‘ויאמר יצחק’ (שהובא בדרכי תשובה סי’ קצ”ו ס”ק ק”ב) שחשש לזה, ע”ש. ועל החשש הנוסף הנ”ל כתב באג”מ שם (סע”א בסוף) שבסתם אשה ליכא חסרון בזה שהרי היא כבר בחזקת שפסקו דמיה, אך תחכה זמן קצר כרבע שעה בערך ולעשות הבדיקה, אמנם אם רגילה במראות מסופקים שלא תרחץ לפני הבדיקה, ע”ש (ולא כתב כמה זמן להרחיק הרחיצה מהבדיקה), וע”ע בדבריו בח”א סצ”ד, (וע”ע שו”ת מהרש”ם ח”ב ס”מ, ח”ג סי’ ר”נ).
חשש נוסף שדנו בו הפוסקים הוא מה שהביא הב”ח ביו”ד סי’ קפ”ח: ‘ומצאתי כתוב על שם גדול אחד מה”ר זנוויל כ”ץ שקיבל מאשה חכמה כשנמצא כתם לבנה לאחר שרחצה האשה בחמין דהיא טמאה שדרך הדם להתלבן לאחר הרחיצה ע”כ. אחר כ”ה שנים בא אלי חכם זקן אשכנזי והראה לי כתוב בשם מה”ר יעקב מרגלית שקיבל מפי הרב מה”ר דוד לנצהוט קודם נסיעתו לארץ ישראל שהאשה שיצא ממנה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו שנים ושלש שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה ותלינן דדם נדה הוא וטמאה מספק ונראה שעל פי הוראה זו נהגו הנשים שלא לילך למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילה והוא שחששו פן תראה דם ויתלבן לאחר הרחיצה ותהיה טמאה והיא לא ידעה’. ובט”ז שם (סק”א) כתב שדברים תמוהים הם, שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים רמז מזה… אלא דבר זה חומרא יתירא היא, והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים כלל. ובשו”ת צמח צדק (יורה דעה סימן קכ”ה) דחה דבריו מכיוון אחר: …שאף אם היינו מודים לו דאפשר להיות כן אין שום טומאה מדינא, דהא גם לדבריו ע”כ נתלבן קודם שנעקר. שהרי אמר שיצא ממנו וכו’ לאחר שרחצה במרחץ כמו שנים ושלש שעות ומהעקירה עד יציאתו מהגוף אין שוהה כלל כמ”ש בגמ’ (נדה ג.) דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי וכו’ וכיון שכן שנתלבן קודם שנעקר וכשנעקר כבר היה לבן י”ל שאין שום טומאה כלל כיון דאין בו מראית דם כלל, וכו’ ע”ש, וע”ע עה”ש סי’ קפ”ח סי”ז.
וע”ע בשו”ת אגרות משה (הנ”ל ס”ע) לגבי דינו של הב”ח: ‘לדינא למעשה אינו נוגע כי הש”ך והכו”פ והסד”ט לא הביאוהו כלל והט”ז שהביאו כתב שהם דברים תמוהים ואין להורות כן, אבל ודאי יש חובה לתרץ דברי הב”ח אם אפשר וכו’ וסיים – ולדינא אין להורות כהב”ח אלא יש לומר להנשים שאין להן לחוש לזה… ואף בעל נפש אין לו מקום להחמיר שלא בימי ספירה, ואף בימי ספירה אין מקום להחמיר כשהאשה אינה מאמנת להנשים שאומרות שיש לחוש לנשתנה מאדום ללבן ומחזקת את הימים לנקיים כדבארתי, ע”ש.
וז”ל בעל שבט הלוי (ח”ה סי’ ק”ו אות ד’): בחומרת הב”ח כאן שנשים לא ילכו במרחץ בימי לבונם מחשש דלמא יתלבן הדם, הנה רוב רובם של הפוסקים לא חשו לזה וכן בתשובת צמח צדק יו”ד סי’ קכ”ה פסק להקל וסיים דמנהג הב”ח אין לו שורש, איברא בתשובת לבושי מרדכי יו”ד סי’ קכ”ג חשש לחומרת הב”ח, אמנם כתב בפשיטות דגם להב”ח רק בחמין לא בצונן, וכן דוקא אם שוהה זמן רב בחמין, אבל טבילה בחמין פ”א ושתים או רחיצה כיו”ב אין לחוש ע”ש, ולפ”ז פשיטא לי דעל טוש חמין שעושים היום לית מאן דחש לה, כי בלא”ה חומרת הב”ח לא נתקבלה בפוסקים הקדמונים, ובפרט בזה. ועי’ בס’ ‘חוט השני’ (עמ’ פה’ ועמ’ רמח’) שבמים צוננים וודאי שמותר, וע”ע טהרת הבית ח”ב עמ’ שט”ו – שי”ח שהאריך בזה, ובקצר סי”ג סמ”ח.
