במאמר זה נעסוק באירועים המכוננים שעליהם מבוססים יסודות האמונה והיהדות.(1) יציאת מצרים ומעמד הר סיני.
היהדות אינה מבוססת על טיעונים פילוסופיים ולא על דברי נבואתו של אדם זה או אחר, אלא על העדות בדבר התגלות אלוהית מפורסמת וממושכת, אותה קיבלנו מאבותינו, ואבותינו מאבותיהם לפניהם. על סמך העדות הזו אנו מתייחסים לדברי התורה כאל ביטוי לרצון ה’, ומחויבים לשמור עליהם ולקיימם. כפי שנראה, לאירועים הללו מאפיינים המחזקים את אמיתות האמונה ומקבעים את קיומה בזיכרון הלאומי של עם ישראל:
המאפיינים הם:
- האירוע המתואר הוא אירוע משמעותי ומכונן לאומה.
- האירוע התרחש בפני עם שלם.
- השתלשלות המאורעות מראה קשר ישיר בין המאמינים בה כיום לבין אלה שהיו עדים לאירוע.
- האירוע המוזכר יוצא דופן על רקע אותה התקופה.
האירוע המתואר הוא אירוע משמעותי ומכונן לאומה.
קשה מאד עד כדי שלא ניתן לשכנע עם שלם בסיפור על אירוע לאומי מכונן ומשמעותי שהתרחש בהיסטוריה לאבותיהם, אם אותו אירוע מנותק מהמציאות ולא התרחש בפועל. אם מספרים לאנשים על אירועים מכוננים שאבות אבותיהם היו עדים להם כביכול, הרי שבמידה ואירועים אלה לא התרחשו באמת, יהיה קשה לקבל את הסיפור, האדם הסביר יטען אם זה קרה, איך זה שלא שמענו על זה קודם? למה אבותינו לא ספרו לנו, הרי אנו עם שמתעד כל אירוע מההיסטוריה שלו.
לכן, עם שמאמין במסורת, מתעד את ההיסטוריה שלו ומספר על אירוע מסוג זה, קרוב לוודאי שהאירוע אכן התרחש.
יציאת מצרים ומעמד הר סיני אינם רק סיפור על העבר, אלה האירועים המכוננים של עם ישראל. לא מדובר בסיפור המתרחש בימי בראשית, אלא בסיפור המתרחש בתוך ההיסטוריה של עם שלם. אין סיבה הגיונית לחשוב שאפשר יהיה לשתול סיפור חסר בסיס ולשרשר אותו לאורך ההיסטוריה, דור אחר דור.
האירוע התרחש בפני עם שלם.
ניתן להמציא סיפורים שמתארים ניסים או התגלויות שהתרחשו לפני אדם בודד או קבוצה קטנה. ההיסטוריה רצופה במנהיגים כריזמטיים ובעלי השפעה שבדו התגלויות ניסיות ומשכו אחריהם עדת מאמינים. כמו גם התגלויות שמקורן אחיזת עיניים, הזיה או מחלת נפש וכדומה.
המסורת היהודית לעומת זאת מתארת אירועים שהתרחשו לפני עם ישראל כולו, (שש מאות אלף גברים מלבד נשים וילדים). כאמור, קשה מאד לשכנע עם שלם שאירועים כאלה התרחשו, אלמלא נמסרו להם מהאבות הקדושים. כמו כן, אופייה ההמוני והממושך של ההתגלות, שולל את האפשרות שמדובר באשליה או הטעיה: קל לתעתע בבודדים, קשה להטעות עם שלם, ובוודאי שלא ניתן לעשות זאת לאורך זמן ממושך ובאופן שבו הדברים מובאים בתורה.
משה רבנו הביא סדרת מכות שהכריעה מעצמה אדירה כמו מצרים, על גדולי החרטומים והמכשפים שבה. אותם ניסים כללו תופעות על טבעיות כמו מכת בכורות וקריעת ים סוף, שגם כיום עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא ניתן לבצע אותם, ובוודאי שאין הם יכולים להיות אחיזת עיניים.
השתלשלות המאורעות
באמצעות השתלשלות המאורעות ניתן לראות את הקשר הישיר בין המאמינים בה’ כיום לבין אלה שהיו עדים לאירוע. המסורת היהודית טוענת שאנו כולנו, כל עם ישראל, הננו צאצאים ישירים של בני ישראל שיצאו ממצרים ועמדו לפני הר סיני. לאורך כל ההיסטוריה היהודית המוכרת. כל יהודי בכל תפוצות תבל שמע מאבותיו את הסיפור שאבותיו קיבלו מאבותיהם, והללו מאבותיהם לפניהם, לפיו “ עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה”. (2) עם שלם מפוזר בכל קצות תבל, ללא אמצעי תקשורת בין הקהילות, מחזיקים באותה מסורת ואמונה הלכה למעשה.
ההלכה היהודית רואה בהמשך העברת המסורת מצווה, כפי שנאמר באגדה של פסח “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” “(3)למה נאמר שהאדם העוסק בסיפור יציאת מצרים הוא “משובח”, הרי היה צריך לומר שהעושה כך מקיים מצוה “בהידור”?
תשובה: כאשר אדם היה עד לאירוע לא שגרתי, הוא מספר על כך לחבריו לעתים קרובות. ככל שהזמן חולף, ההתפעלות שלו נחלשת ולבסוף הוא מפסיק לחזור ולספר על כך. ואולם, כאשר אדם או משפחתו חווים נס, הוא מדבר על כך כל חייו, וגם מעביר זאת לבניו וצאצאיו ממשיכים לספר לבניהם על המאורע שקרה לאביהם.
ההגדה מלמדת בדורותינו יהודי המספר סיפור יציאת מצריים באריכות הוא משובח ומעולה. זו הוכחה שהוא צאצא של אלה שהיו במצרים ולא בן למשפחה שהצטרפה ליהדות בשלב מאוחר יותר.
חיזוק המסורת נעשה באמצעות ציון האירועים. התורה מחייבת כל יהודי לזכור את יציאת מצריים פעמים ביום.
א”כ מה מייחד את המצוה הזו דווקא בחג הפסח, הרי זו חובה יומית כל השנה בתפילת שחרית ובתפילת ערבית ? התשובה לכך:
א) את החובה היומית ניתן למלא על-ידי זיכרון וכוונה בלב, אבל בליל הפסח, הדבר חייב להיות בדיבור, כמו שכתוב “והגדת לבנך”. זה החידוש בחג פה – שח שהאדם ישיח בפיו את סיפור יציאת מצרים.
ב) בכל יום מספיק רק להזכיר את יציאת מצריים ואילו בפסח חובה לספר באריכות.
ג) בליל פסח הסיפור חייב להיות בצורת תגובה וגירוי הדעת לקטנים או למישהו אחר (4).
העובדה שסיפור יציאת מצרים מוסכם ללא עוררין על כל עם ישראל מעידה על אמינותו.
יציאת מצרים אינה מתוארת רק בתורה עצמה, אלא נזכרת פעמים רבות בספרים שונים לכל אורך התנ”ך, מיהושע ושופטים ועד עזרא ונחמיה. בשום מקום בתנ”ך או מחוצה לו לא מופיעה מסורת שונה לגבי מקורו ותולדותיו של עם ישראל! אילו מדובר היה בהמצאה מאוחרת, ניתן היה לצפות לכך שמסורות אחרות ישתמרו היכן שהוא, ושנמצא גרסאות סותרות על ההיסטוריה היהודית. בפועל, כאמור, אין כאלה.
יתרה מזאת, בספרי הנביאים פונים הנביאים אל העם ומזכירים לו כיצד ה’ הוציאו ממצרים וטיפל בו במסירות. הם לא מנסים לשכנע את העם שזה קרה, אלא פשוט מזכירים עובדות מפורסמות הידועות לכל. יציאת מצריים אינו נחלת קבוצה או אליטה רוחנית, אלא זיכרון קבוצתי משותף של כל שכבות העם.
זאת ועוד, גם ראשוני ההיסטוריונים מאומות העולם, היוונים והרומאים, כאשר הם כותבים על היהודים, מתארים את יציאת מצרים כאירוע היסטורי (אם כי צובעים אותה בצבעים אנטישמיים). לאותם היסטוריונים הייתה גישה למסמכים היסטוריים רבים שאינם בידינו כיום (כמו אלה שנשמרו בספריה הגדולה של אלכסנדריה, שהכילה מאות אלפי ספרים). אילו היו מוצאים שם תיעוד שונה של תולדות עם ישראל, ממקור מצרי או אחר, היו בוודאי מציינים אותו. מכך שגם אצלם לא מופיעה גרסה שונה לאירועים, אפשר להסיק שהמסורת של עם ישראל הייתה מקובלת גם על שאר עמי האזור, ונחשבה בעיני כולם לחלק מההיסטוריה.
ראינו אם כן שהמסורת היהודית מתארת אירועים שקשה לראות איך אפשר לשכנע בהם עם שלם, אילו לא קרו בפועל. בנוסף לכך היא בעלת אופי היסטורי מובהק, ומפרטת בדיוק את התאריכים בהם אירעו האירועים, המיקום המדויק שלהם, שמות האנשים שנכחו בהם, מספרם וגיליהם וכן הלאה. אלה הם מאפיינים של תיעוד היסטורי, לא של מיתוס (5).
מן הראוי לציין ששתי הדתות הגדולות בעולם (6) אינן יכולות להכחיש או למחוק פרק בהיסטוריית העולם, ולכן מקבלות את המסורת היהודית על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ומוסיפות חלק על השליח מטעמן המביא לכאורה את דבר ה’.
האירוע המדובר יוצא דופן על רקע התקופה.
דמותה של מסורת ישראל לעומת המסורות עמים אחרים, מצביעה על ייחודיותה. אם היינו מניחים שמסורות המספרות על התגלות המונית מעין זו, יכולות להתפתח באופן טבעי מבלי שתהיה מאחוריהן התגלות על-טבעית אמיתית, מדוע אם כן לא נימצא מסורת דומה אצל עמים אחרים? הרי ישנם לא מעט סיפורים על התגלויות בפני יחידים, ניסים כאלה ואחרים, מיתוסים מכוננים ואגדות למיניהם. מדוע אין בנמצא עם נוסף שבתולדותיו הייתה התגלות ניסית מכוננת ? עם שאצלו אירע אירוע מכונן ולפיו אבות-אבותיו והעם כולו, היו עדים למעמד ההתגלות, מושיעם הנהיג אותם לאורך תקופה ממושכת בניסים גלויים, ונתן להם תורה?
תורת ישראל עומדת על ייחודה של ההתגלות זו, כפי שמעידים הפסוקים: “כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹ-הִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹ-הִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹ-הִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה’ אֱלֹהֵ-יכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ(7)”
הסבר או טענה על התפתחות ותהליכים טבעיים לקיומה של המסורת היהודית, יצטרכו להתמודד עם השאלה מדוע היא חריגה כל כך. אירועים טבעיים ותהליכים טבעיים נוטים לחזור על עצמם. אם אנחנו מוצאים אירוע חריג וחד פעמי, הדבר מחזק את הטענה שמה שעומד מאחוריו הן לא נסיבות טבעיות אלא על-טבעיות, כפי שאכן טוענת מסורת ישראל.
העובדה שהדת היהדות נבנתה דווקא על יסוד מסורת שקשה מאד לזייף, בהחלט מוסיפה מאוד לאמינותה. ההסתמכות על מסורת היסטורית הינה ברירת המחדל הרציונלית כשלעצמה, והעובדה כי מדובר גם במסורת שקשה מאד אם בכלל אפשרי להמציא, הופכת את אמינותה למכרעת.
שאלה נוספת מתבקשת כאן, מדוע יבחר מייסד דת כלשהי ללכת בדרך חתחתים, במסלול עמוס בקשיים וסבל, במקום ללכת בדרך בה הלכו מייסדי דתות כה רבות, אלמלא הייתה עובדה אמתית היסטורית, העוברת במסורת מדור לדור?
עד כה דברנו על התכונות המאפיינות את המאורעות המכוננים של המסורת היהודית וכעת נדבר על המאורעות עצמם.
המאורע המכונן המרכזי ביהדות – מעמד הר סיני
עם ישראל זוכה למעמד נבואי ולגילוי הקב”ה, מאורע אשר לא היה ולא יהיה דומה לו בהיסטוריה של האנושות (8) תיאור ואימות ההתגלות מתוארות בתורה ומפורסמת לרבים.
הרמב”ם ב”אגרת תימן” מחזק את יהודי תימן במאבקם כנגד מוסלמים אלימים הדוחקים בהם להמיר את דתם, כותב כי מעמד הר סיני הינו יסוד משמעותי באמונה היהודית וז”ל:
“וראוי לכם אחינו שתגדלו בניכם (תחנכו אותם) על המעמד ההוא (הר סיני) הגדול ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והידורו, שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו והטענה המביאה לידי אמת וגדלו (של) המעמד ההוא על כל גדולה, כמו שגדלו הקב”ה שנאמר (דברים ד’ ל”ב) “כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אלהים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ הֲשָׁמַע עָם קוֹל אלהים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה” ודעו אחינו, בברית הזאת ובסברה הזאת שהדבר הגדול הזה (שהיה במעמד הר סיני) שנראה במציאות, שהעיד עליו מבחר כל העדים (העמיד עליו את טובי העדים), שלא היה מקודם כמוהו (בהיסטורית העולם) וכן לא יהיה אחריו (בעתיד, עד סוף קיום העולם) כמוהו. והוא שתשמע אומה אחת בכללה (כולה ביחד) דבור הקדוש ברוך הוא ושתראה כבודו עין בעין”
גודל המעמד שהיה בהר סיני, מלבד ששמעו עם ישראל את הקב”ה מדבר אלהם גם ראו מראות, את כבוד השם, כמו שכתוב בהמשך הפסוקים “(9) אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלהים אין עוד מלבדו” וכפי שפרש רש”י את המילה “הראת” “כתרגומו אתחזיתא (ראית), כשנתן הקב”ה את התורה, פתח להם שבעה רקיעים וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא (הקב”ה) יחידי (בעולמו) לכך נאמר אתה הראת לדעת“
ובפסוק הבא נאמר “מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש (10)” מן השמים יצא קולו להשמיע לכם, אבל לא שמעתם דבור עד שהיה בתוך האש, זהו ודבריו שמעת מתוך האש (11).
הרציונל בדבריו של הרמב”ם ב”אגרת תימן” מובא מתוך התורה ונראה בבירור כי הינו בניגוד לשאר דתות, שם אינו קיים. את ההוכחות של הדתות השונות על התגלות נביא או כל דברי כפירה, ניתן לבדות כסיפור מומצא, מאחר ומדובר בעדות אישית בלבד.
מה שאין כן ביהדות, התורה מספרת על עם שלם אשר נכח מעמד הר הסיני וקבלת תורה. (12)“את עשרת הדברות האלה קבלו המוני העם לא מיחידים, ולא מנביא יחיד, כי אם מפי האלו-ה”. אין שום סיכוי לאף אדם ל”השתיל” בהיסטוריה ידיעה כזו במסורת בת אלפי שנים של האומה, בלי שחכמי התורה עם חוש הביקורת העצום שלהם יגלו את הזיוף שבזה(13).
מעמד גדול ומשמעותי זה נמסר כחלק מחובת החינוך והמסורת בעם ישראל מאב לבן, במשך כל הדורות מיום המעמד ועד היום. “כי הדור הזה הם היו המקבלים התורה במעמד הנורא שראו כבוד ה’, ושמעו איך היה מצווה שישמעו למשה והמה המנחילים המסורה לבניהם עד דור אחרון”(14) עצם קיום מסורת זו בעם ישראל וההקפדה בכל הדורות על שמירת חוקי התורה לכל פרטיה הנובעת ממסורת זו, מהווה הוכחה שאין למעלה ממנה לאמיתותה.
המסורת העוברת אלינו לאורך כל הדורות מאב לבן ומרב לתלמיד, על הכתוב בתורה ומצוותיה והעובדות ההיסטוריות על יצירתו של עם ישראל וההוכחות והקשרים המצויים בהם מדור לדור, מעידים כאלף עדים על נכונותה של התורה והאמונה באלוקים.
המציאות הזו שבה למרות הפיזור העצום של העם היהודי ברחבי העולם, רוב רובם של הדברים שהועברו במסורת שווים בין כל היהודים כולם, היא ההוכחה על ההקפדה של מסירה מדויקת של תורת ישראל איש מפי איש ממעמד הר סיני ועד לימינו אלו.
עוד כתב הרמב”ם (15) “משה רבנו – לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף, אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן – לא להביא ראיה על הנבואה.
צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את הסלע. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות:
ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים, משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר “פנים בפנים דיבר ה’ עימכם” (דברים ה, ד), ונאמר “לא את אבותינו, כרת ה’ את הברית הזאת” (דברים ה, ג):
ומניין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר “הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם” (שמות יט, ט) – מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה”
כך משתמע אף מדברי הרמב”ן (16) שמעמד הר סיני הוא הרגע המכונן את האמונה לדורות “והנכון בעיני שאמר, אני בא אליך בעב הענן, שתיגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי, ויהיו הם עצמם נביאים בדברי, לא שיאמינו מפי אחרים. כמו שנאמר באמור ה’ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי למען ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד י), וגם בך יאמינו לנצח בכל הדורות…ולכך אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, כי ישמע דברי מתוך האש, וידעו שאני ה’ מדבר עמך, ויאמינו בדברי, וגם בך לעולם”.
נראה כי מעמד הר סיני היה הזמן המשמעותי ביותר, שגרם לשינוי בתפיסתם של בני ישראל, כעם השם. שם העם מבין שהמאפיין אותו ומבדיל אותו משאר כל העמים, הוא קשר האמונה עם השם.
בתחילה בני ישראל לא האמינו שבורא עולם מדבר עם משה ומשה מעביר להם את המסרים ובכלל זה את התורה. משכך העלה אותם הקב”ה למעלת נביאים, על מנת שהם ישמעו בעצמם “(17) קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול”, מהלך שאפשר להם לקבל את נבואת משה רבינו ואת התורה. וזה נעשה במטרה שרגע קבלת התורה יזכר לדורות, לכן מעמד סיני הוא רגע מחולל האמונה.
וכדברים האמורים כתב בספר העיקרים (18) “ונאמר גם כן במדרגות כל ישראל בשעת מתן תורה פנים בפנים דבר ה’ עמכם בהר מתוך האש (דברים ה’). והוא מבואר כי שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים, מורגלים בעבודה קשה בחומר ובלבנים, לא היו ראויים למדרגה גדולה כזו, ואע”פ כן הגיעו אליה באמצעות משה רבנו עליו השלום.
אמר השם יתברך, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך (שמות י”ח). כלומר: אני רוצה לבוא עליך ולהגלות לך במדרגה גדולה שהיא מדרגת פנים בפנים, אע”פ שאתה בעובי ועכירות החומר הנקרא עב הענן, ואינך ראוי אליה. וכל זה אני עושה בעבור ישמע העם בדברי עמך, וזו היא המדרגה היותר גבוהה שאפשר, והוא שישמע האדם בהקיץ קול מדבר אליו בזולת ראיית שום תמונה.
אמר הכתוב (דברים ד’) קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול. והגיעו אליה (אל המעלה הזו) בחסד אלקי ובאמצעות משה, וזה כדי שיסתלק מלבם הספק שהיו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם. שעל זה היו תמהין אחר מתן תורה, ואומרים “כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים” וגו’ (שם כ”ו), שיראה שישראל היו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם עד היום ההוא”
אבל משה לא היה תמה על הגעת הנבואה לאיש אחד, אלא על הגעתה לעם בכללו, ועל כן אמר “השמע עם קול” וגו’ (שם ד’). ואחר המעמד ההוא הודו באפשרות הגעתה. אמר הכתוב “היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי” (שם ה’), שיראה שבאותו מעמד הוסר מלבם הספק הזה”.
הערות:
1. החומר תומצת (עם שינויי לשון) מתוך מאמר ארוך המובא באתר לדעת לאמין (www.knowingfaith.co.il) מאת הרב דני לביא והרב ד”ר משה רט בשיתוף רבני המכון.
2. אגדה של פסח, מגיד, עבדים היינו
3. מעשה ידי יוצר (לבוב ה’תרכ”ג) פירוש על הגדה של פסח, רבי שלמה יעקב יוסף קלוגר ז”ל
4. קובץ הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים-האדמו”ר מנחם מענדל שניאורסאהן זצוק”ל
5. מיתוס הוא בד”כ סיפור עתיק שהפך לסמל תרבותי, סוג של אגדה על אלים וגיבורי על, שלא בהכרח התקיים במציאות.
8. יש לציין כי מייסדי שאר הדתות טוענים להתגלות אלוקית פרטית אליהם אחד על אחד, דבר שאי אפשר להוכיח, אבל ביהדות ההתגלות האלוקית היית לשש מאות ריבו אנשים, דבר שאם הוא אינו אמת מועד הוא
להכחשה.
12. ספר הכוזרי, מאמר ראשון פ”ז.
13. אמר הכוזרי: פרוט כזה מרחיק מן הלב את הספק הרע, פן יש בזה כזב או קנוניה, דבר אשר כזה לא יתכן כי יסכימו עליו אפילו עשרה אנשים בלא שיתבלבלו ויגלו בזה סוד קנוניתם. בדרך כלל דוחים אנשים דברי מי שמביא לפניהם ראשונה מנין זה, ומבקש מהם להודות בו, על אחת כמה וכמה לא יתכן כי יסכימו עליו המונים רבים, בייחוד שהמניין שלכם עודנו קרוב למאורעות, ואין הכזב והבדות יכולים לחול בו. כוזרי מאמר ראשון אות מ”ח.
15. רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ח’ א’-ג’
18. ספר העקרים מאמר שלישי פרק י”א, ספרו של רבי יוסף אלבו בנושא עיקרי האמונה היהודית.
