עקרי האמונה
עיקרי האמונה, הם פרטים יסודיים ומהותיים בדת היהודית, שנבחרו ושנקבעו על ידי אבותינו ורבותינו הקדמונים, מתוך מכלול מרכיבי האמונה ומהווים רכיבים עקרים באפיון שלמות האמונה. עיקרים אלו מהווים מעין מסגרת המגדירה את אמונת הדת היהודית, ואף שלא התקבעו במפורש בספרי ההלכה ולא בכתבי הפוסקים כשאר הלכות המצויות בשולחן ערוך, פרט למקומות בודדים,(1) התקבלו בעם ישראל בקרב שומרי הדת, כחלק מחייב ומוחלט.
הבלטת יסודות מסוימים בתורה כעיקריים, מצויה בכתבי חז”ל. במשנה בסנהדרין (2) קובעים חז”ל שתורה מן השמים ותחיית המתים הן אמונות יסוד של היהדות – שהכופר בהן אין לו חלק לעולם הבא.
בספר העיקרים (3) הגדיר הרב את המונח עיקר וכתב “עיקר שם הונח (מתקיים) על דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו, ואין לו קיום (לדבר האחר) זולתו. כמו שהעיקר (השורש) הוא דבר שקיום האילן תלוי בו, ולא יצויר מציאות האילן וקיומו זולתו (ללא שורש) ורז”ל השתמשו בלשון הזה הרבה. אמרו, דבר שיש לו עיקר בדאורייתא או שאין לו עיקר ומזה הצד (ההבנה זו) ייפול (יועתק / יושאל) זה השם (עיקר) על השורשים והיסודות שעמידת הדת וקיומה תלוי בהם, (ללא יסודות אלו אין לדת משמעות) כמו (האמונה ב) מציאות השם, שהוא מבואר מעניינו שהוא עיקר, שהאמנתו הכרחית לתורה אלוהית, שאי אפשר לצייר מציאות תורה אלוהית זולתו (ללא אמונה זו).”
עקרים לפי דברי חז”ל בתלמוד
התייחסות חז”ל והנביאים לעיקרי היהדות, כשורשי לענפים כללים שעליהם נשענים המצוות ומדות הטובות, מינוי העיקרים בא להעמיד כללים גדולים ביהדות, המכילים את פרטי המצוות שמחוייב בהם האדם. על פי עיקרים אלו יזכה האדם לשמור ולקיים את כלל המצוות והתורה.
ובזמנים של צמצום וירידת הדורות לשפל רוחני, העמידן חבקוק הנביא ע”ה על כלל אחד בלבד, “וצדיק באמונתו יחיה(4)“, מספיק שיתנהג היהודי משאו ומתנו באמונה, יושר וצדק כפי שתרגם התרגום: “וצדיקיא על קושטיהון יתקיימון” (והצדיקים על אמיתתם יתקיימו)(5).
כך נראה מהגמרא (6), את השתלשלות התקנות לדורותיהם ומהם נלמד שהאמונה היא שורש כל תרי”ג המצוות ועמוד התווך העיקרי לכל היהדות.
מניין העיקרים
העיקרי האמונה הנפוצים והמקובלים ביותר בקרב קהילות ישראל, בארץ ישראל ובגולה הם של הרמב”ם(7), העומדים מאז כתיבתם ועד היום בצביונם. הרמב”ם כתב י”ג עיקרים(8). יחד עם זאת קיימות שיטות נוספות בין חכמי ישראל, השונים מעקרי הרמב”ם בקביעת המניין והעדפת העיקרים, כך שחלק מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב”ם, אינם מוסכמים בין כל מוני עיקרים אחרים, ובכלל קיימת מחלוקת האם נכון למנות עיקרים ולהחליט מה עיקר בתורה ומה לא (9) וגם אלו החכמים המצדדים במניית עיקרים, הציעו רשימה שונה מזו שמנה הרמב”ם.
אין במטרת מאמר זה לעסוק בדיון ובשיקולים של חז”ל בבחירתם את העיקרים או האם למנות בכלל עיקרים בתורה, על כן הציין בקצרה רק את שמות החכמים ז”ל שמנו רשימת עיקרים אחרים משיטת ברמב”ם והם: עשרה עיקרים שמנה רבנו סעדיה גאון(10), ארבעה עיקרים שמנה רבינו חננאל(11), שישה העיקרים שמנה רבנו הראב”ד(12), שישה עיקרים שמנה רבי חסדאי קרשקש(13), שלושה עיקרים שמנה רבי יוסף אלבו(14).
עקרי האמונה על פי הרמב”ם
הרמב”ם מנה (15) וניסח את שלושה עשר עיקרי האמונה אותם חייב כל יהודי לדעת. עיקרי הרמב”ם התקבלו בכל בתפוצות ישראל ומופיעים בסידורים בסוף תפילת שחרית, בנוסח “אני מאמין באמונה שלמה”. על העיקרים חובר כפיוט (16) בשם “יגדל אלוקים חי” כאשר כל שורה בפיוט מציינת עיקר אחד. פיוט זה מקובל לפייט בבתי הכנסת הספרדים בשבתות וימים טובים.
הרמב”ם מתייחס אל עיקרי האמונה כעיקרי הדת היהודית. מחובת האדם להאמין בהם ומי שאינו מאמין בהם, הרי שיצא הוא מכלל ישראל בשל דעותיו ותפיסתו את מציאות הבורא וז”ל: “וכאשר יאמין האדם באלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בה’ הוא נכנס בכלל ישראל ומצווה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצווה השם יתברך, איש לחברו מן האהבה והאחווה ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא והוא מפושעי ישראל.
וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצווה לשונאו ועליו נאמר) תהלים קלט( “הלא משנאך ה’ אשנא.”
הרמב”ם כתב ב”משנה תורה” פרקים שלמים העוסקים בענייני אמונה והכתירם תחת הכותרת “הלכות יסודי התורה והלכות דעות” נראה כי לשיטתו יש כאן פסקי הלכה בענייני האמונה.
המקורות שהנחו את הרמב”ם לכתיבת י”ג העיקרים הם מדברי קדמונים, אשר הוזכרו לפני תקופת התלמוד, כדברי קבלה מדורות ראשונים, כפי שנראה בהמשך מדברי חז”ל ובפרט ממה שכתב הרמב”ם בלשונו:
“והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מעניין חיבורי, אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה, לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים, לכן דע אותם והצלח בהם וחזור עליהם פעמים רבות והתבונן בהם התבוננות יפה…. ולכן לא תמהר בקריאתו כי אני לא חיברתי כפי מה שנזדמן לי, אלא לאחר עיון גדול והתבוננות ואחר שראיתי דעות ברורות אמיתיות וזולתי אמיתיות וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל ענין וענין, ומהשם יתברך להפיקני רצוני ולהדריכני בדרך הטובה”.
מבואר שהרמב”ם אסף את העיקרים הללו מספרי גדולים וקדמונים ואח”כ טרח והביא להם הוכחות. ולא שכך הסיק מתוך לימודו בחקירה בתורה ובדברי חז”ל, אלא להיפך: קיבץ אותם מכלל גדולי האומה.
מקור קדום יותר מהרמב”ם לתזכור י”ג העיקרים נראה עוד מימי האמוראים, שכן כתב השל”ה (17) “שי”ג העיקרים נמשכים מי”ג מידות הרחמים ומכל מידה ומידה יוצא עיקר אחד”
ובהמשך הביא תפילה ישנה (המזכירה את שלוש עשרה העקרים) שהחתם סופר (18) יחס אותה לאמורא שחתם בכינוי “טביומי” ובשמו מר בר רב אשי(19).
וזה לשון התפילה: “יהי רצון מלפניך השם המקודש שלוש עשרה, למען אברהם ויצחק הראשונים בבריתות שלוש עשרה, ולמען יעקב איש תם וצאצאיו שלוש עשרה, תחנני עם מקיימי תורתך הנדרשת במידות שלוש עשרה וברכני לדבק לשמרני ממקרה ולא ימנעו ממני מדותיך השלוש עשרה, והאר פניך אלי והוצא שכלי לפועל התורה ותחנני ואדעך בשם עם יושר עיקרם שלוש עשרה ותשא זיו שכינתך אלי ועלי תשרה ותשים לי שלום מהמונעים באלו השלוש עשרה”
ממלים אלו “ואדעך בשם עם יושר עיקרם שלוש עשרה” שפירושם, תפילה לדעת את השם באמונה באמצעות שלושה עשר העיקרים, הרי לך שעוד מזמן התלמוד נזכרו י”ג העיקרים ודע שעוד מגדולי ישראל סברו שאמונת י”ג העיקרים היא (20) מקבלת חז”ל.
העיקרים שמנה הרמב”ם
את העיקרים של הרמב”ם ניתן לחלק לשלוש קבוצות
(22) הקבוצה הראשונה: עוסקת במציאות אלוהים ואחדותו. הקבוצה השנייה: בקיום הנבואה ותורה מן השמים. הקבוצה השלישית: בהנהגת האל בעולם כגון שכר ועונש.
הקבוצה הראשונה: מציאות אלוקים ואחדותו
היסוד הראשון מציאות הבורא:
להאמין במציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת המציאות. הנמצאים כולם – בו קיום מציאותם וממנו קיומם. ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו. ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו, לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא יגרע.
ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד, השם יתברך שמו, כי הוא מסתפק במציאותו, ודי לו בעצמו, ואין צריך במציאות זולתו. וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם – הכל צריכים במציאותם אליו. וזה היסוד הראשון, מורה עליו דיבור אנכי ה’ אלקיך. ועל לכן “(23)האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, נקרה מין”.
היסוד השני יחוד הבורא:
להאמין יחוד השם יתברך. כלומר שנאמין שזה שהוא סיבת הכל – אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף. אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”. וזה שכתב “(24)האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, נקרה מין”.
היסוד השלישי איסור ההגשמה:
שלילת הגשמות ממנו. וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא ישיגוהו מאורעות הגופים (לא מתקיימים בו אירועים כבגוף חומרי) כמו התנועה והמנוחה והמשכן, לא מצד עצמות ולא במקרה. ולכן שללו ממנו החכמים ז”ל החיבור והפירוד. ואמרו (חגיגה טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עפוי. כלומר: לא פירוד ולא עורף. והוא חיבור “ולא עפוי” מלשון “ועפו בכתף פלשתים”, כלומר ידחפו אותם בכתף להתחבר בהם. ואמר הנביא “ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש”. אילו היה גוף, היה דומה לגופים, וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתוארי הגופות, כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה – הכל דרך השאלה. וכן אמרו ז”ל (ברכות לא ע”ב) “דיברה תורה כלשון בני אדם”. וכבר דיברו החכמים בזה העניין הרבה. והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר “כי לא ראיתם כל תמונה”. כלומר: לא הישגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף. וזה שכתב “(25)האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה נקרה מין”.
היסוד הרביעי הבורא ‘קדמון’:
והוא שנאמין כי זה האחד האמור, הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו (ביחס) אליו. והראיות על זה בכתבי הקודש רבות. והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר “מעונה אלוהי קדם(26)“. פרש רש”י “למעון הם השחקים לאלהי קדם, שקדם לכל אלהים ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים”.
היסוד החמישי איסור מליץ:
שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצוותיו. ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. לפי שכולם מטובעים, ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו השם יתברך. וכן אין ראוי לעובדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו. כמו שכתב “(27)העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים נקרה מין”.
הקבוצה השניה: קיום הנבואה ותורה מן השמים.
היסוד השישי הנבואה:
והוא שידע אדם, שזה מין (סוג) האדם ימצא בהם (מולד או נרכש) בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה ונפשותיהם נכונות (מתוקנות) עד שהן מקבלות צורת השכל אחד (השוואת הצורה ליוצרה). כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל (ברצון ה’) ונאצל ממנו עליו (על שכל האדם) אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה. וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת (הוכחה) על כל יסוד מהם וביאור מציאות השגתו, לפי שזה הוא (ההוכחה על כל יסוד) כלל החכמה כולם. אבל אזכרה דרך ספור בלבד ומקראי התורה (פסוקים) מעידים על נבואת נביאים הרבה וזה שכתב (28)“האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם נקרא אפיקורס”.
היסוד השביעי נבואת משה רבנו:
נבואת משה רבנו ע”ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא. וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית, ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו. ולא מנעו מונע גופני, ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיונות והחושיות והשגותיו, ונבדל (נפרד) כוחו המתעורר המשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל העניין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המלאכים…
ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי, ואומר שנבואת משה רבנו ע”ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים. הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי, ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו.
והעניין השני כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא ישן, כמו שאמר במקומות “בחלום הלילה בחזיון לילה” ורבים מעניין זה, או ביום אחר שתיפול תרדמה על האדם בעניין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו, ונשאר מחשבתו פנויה כעניין חלום, ועניין זה נקרא “מחזה” ו”מראה”, ועליו נאמר במראות אלוקים. ומשה יבוא עליו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שיעידו השם יתברך “ונועדתי לך שם”. ואמר השם יתברך (29) “שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה’ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו” “לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא” “פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ה’ יביט”
העניין השלישי כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואע”פ שהוא במראה וע”י מלאך, יחלשו כוחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאוד, כמעט שתצא רוחו ממנו. כמו שאמר בדניאל (פרק י פסוק ח), כשדיבר גבריאל עמו במראה, אמר “ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדלה הזאת ולא נשאר בי כח והודי (וזיו פני) נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח”. ואומר “אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה”, ואומר במראה “נהפכו (התפרקו) עלי צירי (אברי)”. ומשה ע”ה לא היה כן, אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר “ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו”, כלומר: כמו שלא יארע לאדם חרדה מדיבור חברו, כן היה הוא משה עליו השלום, לא היה חרד מן הדיבור, ואע”פ שהוא היה פנים בפנים. וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.
והעניין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם, אלא ברצון השם יתברך, שיודיע לו הדבר בנבואה, ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים, או שלא יודיעו בשום פנים. וכבר היו מהם כיתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע, כמו שכתוב (מלכים ב ג) “ועתה קחו לי מנגן”, ובאה לו הנבואה. ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכווין לזה. ומשה רבנו ע”ה, בכל עת שירצה אומר (במדבר ט) “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם” ונאמר (ויקרא טז) “דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש”, אמרו חז”ל “אהרן בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא”. ולכן כתב “(30) המכחיש נבואתו של משה רבינו, נקרא אפיקורס”.
היסוד השמיני תורה מן השמים:
והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע”י משה רבנו ע”ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה’ יתברך, בעניין שנקרא על דרך השאלה “דיבור”. ואין ידוע היאך הגיע, אלא היה משה ע”ה שהגיע לו, וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות.
ולפיכך נקרא “מחוקק”. ואין הפרש בין (הכתוב בתורה) “ובני חם כוש ומצרים” “ושם אשתו מהטבאל” “ותמנע היתה פלגש” ובין “אנכי ה’ אלקיך” ו”שמע ישראל”. כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה’ תמימה טהורה וקדושה אמת. וזה (האדם) שאומר שכמו (דוגמת) אלה הפסוקים והסיפורים משה סיפרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים. לפי שחשב שיש בתורה לב (עיקר) וקליפה (חצוני, שאינו מהותי), ושאלה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה רבנו ע”ה (ולא מפי הגבורה). וזהו עניין (האומר) (סנהדרין דף צ) “אין תורה מן השמים”. אמרו חכמים ז”ל, הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמרו הקב”ה אלא משה מפי עצמו. וזה “כי דבר ה’ בזה”. השם יתברך ויתעלה ממאמר הכופרים.
אלא: כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך” (תהלים קיט). וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו. והמאמר המורה על היסוד הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז) “ויאמר משה בזאת תדעון כי ה’ שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי” ועל כן “(31) הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס, הרי זה כופר בתורה”.
היסוד התשיעי אין שינויים בתורה:
היסוד התשיעי ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. שנאמר “לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו”. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור. האומר שאין התורה מעם ה’, אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה. ועל כן “(32) האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אע”פ שהיא הייתה מעם ה’, כגון הגרים הרי זה כופר בתורה”.
הקבוצה השלישית: הנהגת האל בעולם כגון שכר ועונש.
היסוד העשירי השגחה פרטית:
כי הוא, השם יתברך, יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם. לא כדעת מי שאמר “עזב ה’ את הארץ”, אלא כמו שנאמר (ירמיה לב פסוק י”ט) “גדל העצה (עצתו גדולה וחשובה) ורב העליליה (מעשיו מרובים כי כל אשר יחפוץ יעשה) אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם (להשגיח) לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו(הדבר הנמשך ממעשיו)” “וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ” וגו’ (בראשית ו) ונאמר “זעקת סדום ועמורה כי רבה” (שם יח). זהו מורה על היסוד העשירי הזה. ועל כן “(33) האומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם, נקרא אפיקורס”.
היסוד האחד עשרה שכר ועונש:
השם יתברך, נותן שכר למי שעושה מצות התורה. ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר הגדול בעולם הבא, והעונש החזק – הכרת, וכבר אמרנו בזה העניין מה שיספיק. והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות לב) “ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא”. והשיב לו השם יתברך “מי אשר חטא לי אמחנו מספרי”. ראיה שיודע העובר והחוטא, לתת שכר לזה ועונש לזה.
היסוד השנים עשרה ביאת המשיח:
והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו (34), ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) “תיפח רוחן של מחשבי קיצין”. ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו ע”ה עד מלאכי ע”ה. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו, כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים. ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.
היסוד השלשה עשרה תחיית המתים:
(כתוב במשנה(35): כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה פרק ס, פסוק כא) “ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה”)(36)
וכבר ביארנוה וכאשר יאמין האדם באלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בה’, הוא נכנס בכלל ישראל ומצווה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.
נוסח אני מאמין בסידורי התפילה
“אני מאמין” הוא נוסח מתומצת של שלושה עשר עיקרי האמונה, שקבע הרמב”ם. כל עיקר פותח בלשון “אני מאמין באמונה שלמה..” הנוסח חובר על ידי מחבר אנונימי, והוכנס לתוך סידורי התפילה רבים. יש הנוהגים לומר אותו לאחר תפילת שחרית.
אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים. והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים:
אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים. והוא לבדו אלוהינו. היה הווה ויהיה:
אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו אינו גוף. ולא ישיגוהו משיגי הגוף. ואין לו שום דמיון כלל:
אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון:
אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל. ואין ראוי להתפלל לזולתו:
אני מאמין באמונה שלמה: שכל דברי נביאים אמת:
אני מאמין באמונה שלמה: שנבואת משה רבנו עליו השלום הייתה אמתית. ושהוא היה אב לנביאים. לקודמים לפניו ולבאים אחריו:
אני מאמין באמונה שלמה: שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום:
אני מאמין באמונה שלמה: שזאת התורה לא תהא מחלפת, ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו:
אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם. שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם:
אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש לעוברי מצותיו:
אני מאמין באמונה שלמה: בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה. עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא:
אני מאמין באמונה שלמה: שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים:
נהגו לקרוא את י”ג עיקרים בנוסח זה
הריני מאמין באמונה שלמה בשלשה עשר עקרים של התורה הקדושה: (א) שהקדוש ברוך הוא נמצא ומשגיח, (ב) והוא אחד, (ג) ואין לו גוף ואין לו דמות הגוף, (ד) והוא קדמון לכל קדומים, (ה) ואין עבודה לזולתו, (ו) ויודע מחשבות בני אדם, (ז) ושהנבואה אמת, (ח) ושמשה רבינו עליו השלום הוא אדון לכל הנביאים, (ט) ושהתורה כלה נתונה מן השמים, (י) ושלא תשתנה בשום זמן חס ושלום, (יא) ושהקדוש ברוך הוא מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים, (יב) ושיבוא מלך המשיח, (יג) ושהמתים עתידים לחיות, יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו ואלקי אבתינו שתכף יצרנו לעבודתך כל ימי חיינו תמיד, אמן כן יהי רצון:
הפיוט יגדל אלוקים חי
הפיוט יגדל אלוקים חי נכתב על בסיס שלושה עשר העיקרים של הרמב”ם. מקובל, שמחבר הפיוט “יגדל” הוא רבי דניאל בן יהודה דיין זצוק”ל,(37) אך יש שייחסו את הפיוט למחברים אחרים, הרב יעקב עמדין (38) ייחס אתו לרמב”ם זיע”א, הרב יחיא צאלח זצוק”ל (39). הרב יוסף שלמה דלמדיגו זצוק”ל (40) ייחסוהו (41) לרבי שלמה בן יהודה אבן גבירול זצוק”ל (42).
בקהילות רבות שרים את הפיוט לאחר סיום תפילת ליל שבת או חג. יש הנוהגים לאומרו לפני תפילת שחרית או בסיומה ויש הנוהגים שלא לאומרו כלל (43). כל שורה בפיוט מציינת עיקר אחד:
יגדל אלוקים חי וישתבח נמצא ואין עת אל מציאותו (מציאות האל ).
אחד ואין יחיד כייחודו נעלם וגם אין סוף לאחדותו (ייחוד האל ).
אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו (איסור האנשה הגשמה).
קדמון לכל דבר אשר נברא ראשון ואין ראשית לראשיתו (אין לפניו).
הינו אדון עולם לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו (אין ראוי להתפלל לזולתו).
שפע נבואתו נתנו אל אנשי סגולתו ותפארתו (כל דברי הנביאים אמת).
לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו (נבואת משה רבנו אמת והוא אדון כל הנביאים).
תורת אמת נתן לעמו א-ל על יד נביאו נאמן ביתו (תורתנו נתנה ע”י משה רבנו).
לא יחליף הא-ל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו (שהתורה לא תתחלף לעולם).
צופה ויודע סתרינו מביט לסוף דבר בקדמותו (שהבורא יודע כל מעשה בני אדם ומחשבתם).
גומל לאיש חסיד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו (שהבורא גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש לעוברי מצותיו).
ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו (אמונה בביאת המשיח).
מתים יחיה א-ל ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהילתו (אמונה בתחיית המתים).
אלה שלש עשרה לעקרים הן הם יסוד דת א-ל ותורתו. תורת משה אמת ונבואתו ברוך עדי עד שם תהילתו.
ששת היסודות המגבשות את האמונה
הרמח”ל (44) ממקד אותנו בשש ידיעות שורשיות למציאות האל ואחדותו, עניינם עוסק ביסודות המרכיבים את האמונה באל ואחדותו.
א. מציאות ה׳: כל איש מישראל צריך שיאמין וידע (אמונה וידיעה ביחד), שיש שם (במציאות) מצוי ראשון קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא (בעבר ובהווה) כל מה שנמצא במציאות,(כל העולמות ותכולותיהם) והוא האלוק ב״ה.
ב. שלימותו: עוד צריך שידע, שהמצוי הזה יתברך שמו, אין אמתת מציאותו (מהותו האמתית) מושגת לזולתו (לאחר חוץ ממנו) כלל. ורק זה (שידנו משגת) נודע בו, שהוא מצוי שלם בכל מיני שלימות, ולא נמצא בו חסרון כלל. ואולם דברים אלה ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים, והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני ועמדו על אמתתם בבירור (שהוא מצוי שלם בכל מיני שלימות), ולמדום לבניהם דור אחר דור כיום הזה, שכן ציוום משה רבנו מפי הגבורה: “רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך(45)“.
ופירש הטעם, כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו.
(כך כתב הרמב”ן על הפסוק “הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר “רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם”).
אמנם גם מצד החקירה במופתים (בהוכחות) הלימודיים יאמתו (יתבררו לאמיתתם) כל הענינים האלה, ויוכרח היותם כן מכח הנמצאות (המציאות הקיימת) ומשיגיהם (תהליכי הבנת המציאות) אשר אנחנו רואים בעינינו, ע״פ חכמת הטבע, ההנדסה, התכונה (אסטרונומיה, חכמת מהלך הכוכבים והמזלות( ושאר החכמות, שמהם תלקחנה הקדמות אמיתיות אשר יולד מהן (תובנות) בירור הענינים האמיתיים האלה. ואמנם לא נאריך עתה בזה, אלא נציע ההקדמות לאמתם, ונסדר הדברים על בורים, כפי המסורת שבידינו והמפורסם בכל אומתנו:
ג. הכרח מציאותו: עוד צריך שידע, שהמצוי הזה יתברך שמו, הנה מציאותו מציאות מוכרח שא״א העדרו כלל:
ד. היותו בלתי נתלה באחר : עוד צריך שידע, שמציאותו יתברך אינו תלוי בזולתו כלל, אלא מעצמו הוא מוכרח המציאות:
ה. פשטותו : וכן צריך לדעת, שמציאותו יתברך – מציאות פשוט בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלמויות כלם נמצאים בו בדרך פשוט. פירוש: כי הנה בנפש ימצאו כחות רבים שונים, שכל א׳ מהם גדרו בפני עצמו. ד״מ (דרך משל) הזכרון כח א׳, והרצון כח אחר, והדמיון כח אחר, ואין א׳ מאלה נכנס בגדר חבירו כלל. כי הנה גדר הזכרון – גדר א׳, וגדר הרצון – גדר אחר, ואין הרצון נכנס בגדר הזכרון, ולא הזכרון בגדר הרצון, וכן כלם.
אך האדון יתברך שמו איננו בעל כחות שונים, אעפ״י שבאמת יש בו עניינים שבנו הם שונים; כי הרי הוא רוצה, והוא חכם, והוא יכול, והוא שלם בכל שלימות. אמנם אמתת מציאותו (מהותו האמתית) הוא ענין א׳ שכולל באמתתו וגדרו (פירוש אמתת ענינו, כי אין שייך גדר בו יתברך, אלא על צד היתר לשון), כל מה שהוא שלימות.
ונמצא שיש בו כל השלימויות, לא כדבר נוסף על מהותו ואמתת ענינו, אלא מצד אמתת ענינו בעצמה שכוללת באמתה כל השלימויות, שא״א לעניין ההוא מבלתי כל השלימויות מצד עצמו. והנה באמת הדרך הזה רחוק מאד מהשגתנו (תפיסתנו) וציורנו (ציור הדבר בשכלנו), וכמעט שאין לנו דרך לבארו ומלות לפרשו. כי אין ציורנו ודמיוננו תופס אלא עניינים מוגבלים בגבול הטבע הנברא ממנו יתברך, שזה מה שחושינו מרגישים ומביאים ציורו אל השכל ובברואים (הבנתינו) הנה העניינים רבים ונפרדים.
אולם כבר הקדמנו, שאמתת מציאותו יתברך אינה מושגת, ואין להקיש ממה שרואים בברואים על הבורא יתברך, כי אין עניינם ומציאותם שווה כלל, שנוכל לדין מזה על זה. אבל זה גם כן מן הדברים הנודעים בקבלה, כמו שכתבנו, ומאומתים בחקירה ע״פ הטבע עצמו בחוקותיו ומשפטיו, שא״א עכ״פ (שאי אפשר על כל פנים) שלא ימצא מצוי אחד משולל (לשון שלילה) מכל (מסגרת הגבלת) הטבע חוקות וגבולו, מכל העדר וחסרון, מכל ריבוי והרכבה, מכל יחס וערך, ומכל מקרי הברואים, שיהיה הוא הסבה האמיתית לכל הנמצאות ולכל המתיילד בם, כי זולת זה (אם ח”ו אין כזה בנמצא), מציאות הנמצאות שאנו רואים והתמדתם היה בלתי אפשרי:
ו. ייחודו: וממה שצריך שידע עוד, שהמצוי הזה יתברך שמו, מוכרח שיהיה א׳ ולא יותר. פרוש: שא״א שימצאו מצויים רבים שמציאותם מוכרח מעצמו, אלא א׳ בלבד צריך שימצא במציאות המוכרח והשלם הזה. ואם שימצאו נמצאים אחרים, לא ימצאו אלא מפני שהוא ימציאם ברצונו, ונמצאים כלם תלויים בו ולא מצויים מעצמם:
ז. נמצא כלל הידיעות השורשיות האלה ו׳, והם: אמתת מציאותו יתברך, שלימותו, הכרח המצאו, היותו בלתי נתלה בזולתו, פשטותו ויחוד.
הערות:
1. חיוב האמונה העיקריים נפסקו ברמב”ם הלכות תשובה (פרק ג הלכות ו-ז- ח)
2. משנה, סנהדרין פרק י’ משנה א’
3. ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו מאמר ראשון פרק ג הגדרת “עיקרים”
6. מסכת מכות (כ”ד.) “דרש ר’ שמלאי: תרי”ג מצוות נאמרו לו למשה וכו’. בא דוד והעמידן על אחת עשרה (עקרונות) דכתיב ( תהלים (פרק טו) “מזמור לדוד ה’ מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך. הולך תמים ופועל צדק ודבר אמת בלבבו. לא רגל על לשנו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרבו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה’ יכבד נשבע להרע ולא ימר. כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עשה אלה לא ימוט לעולם” ומנויות פה אחת עשרה מידות שבזכותן זוכה אדם לחיי העולם. ובהמשך דרשת ר’ שמלאי נאמר: בא ישעיהו והעמידן על שש (עקרונות), דכתיב (ישעיה לג, טו) “הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמך בשחד אטם אזנו משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע” ומנויות פה שש מידות שבזכותן זוכה אדם לחיי העולם. בהמשך נאמר (מיכה ו, ח) “בא מיכה והעמידן על שלש (עקרונות), דכתיב “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה’) אלהיך” ומנויות פה שלש מידות שבזכותן זוכה אדם לחיי העולם. בהמשך נאמר חזר ישעיהו והעמידן את המצוות על שתים (שתי עקרונות), שנאמר (ישעיה (נו, א) “כה אמר ה’ שמרו משפט ועשו צדקה” הרי מנויים כאן רק שתי מידות שבזכותם זוכה האדם לחיי עולם הבא. בסיום דבריו נאמר “בא חבקוק והעמידן על אחת (עקרון אחד בלבד) שנאמר (חבקוק פרק ב פסוק ד) “וצדיק באמונתו יחיה”
7. י”ג העקרים של הרמב”ם נתקבלו בעם ישראל בכל מקום ואתר ליסודי הדת היהודית. יחד עם זאת נמצאו עליו עוררים רבים בין גדולי הרבנים. הראב”ד משיג על העיקר של הגשמת הבורא, על מה שכתב הרמב”ם
שהאומר שהש”י הוא גוף הוא מין וכתב עליו הראב”ד: “אמר אברהם: אע”פ שעיקר האמונה כן הוא (שאינו גוף ואין לו דמות הגוף), המאמין היותו גוף מצד תפיסתו (הבנתו) לשונות הפסוקים והמדריכות כפשטן אין ראוי לקרותו מין. רבי יוסף אלבו מתח ביקורת על שיטת העקרים של הרמב”ם (ספר העקרים א, ג), שלדעתו יש עיקרים ראויים שלא נכללו ברשימה שמנה הרמב”ם ולעומת זאת נכללו ברשימה אמונות חשובות אך שאינם עיקריות לדעתו.
ואלה דבריו:
“ונשאל ראשונה על אלו העיקרים שהניח אותם הרמב”ם ז”ל, למה שם אותם במספר ההוא ואמר שהם י”ג? וזה – שאם הונחו במספר ההוא כפי הוראת שם “עיקר”, הנה מה טוב ומה נעים שיונחו עיקרים מציאות השם והנבואה ותורה מן השמים וידיעת השי”ת וההשגחה לתת שכר ועונש, לפי שאלו הן עיקרים הכרחיים לתורה אלוהית – לא יצויר מציאותה בזולת כל אחד מהן. ואיננו רחוק לפי זה הדרך, שיונחו נבואת משה ונצחיות התורה עיקרים גם כן: אחר שהם עיקרים פרטיים הכרחיים לתורה משה – לא יצויר קיומה זולתם. כי אם יצויר מציאות נביא גדול ממשה, כבר היה אפשר שתבטל תורת משה. כי הנביא שיהיה גדול במדרגה מזולתו, ראוי שיאמנו דבריו יותר מדברי זולתו שהוא למטה במדרגת הנבואה ממנו, כמו שיבוא; וגם אם לא נאמין נצחיות התורה, כבר יצויר ביטול תורת משה, אחר שגלו ישראל מעל אדמתם. ומכל מקום כבר יקשה למה ימנה האחדות והרחקת הגשמות בעיקרים. שאף אם הם אמונות אמיתיות, ראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כבר יהיה אפשר לומר שאין ראוי למנותם בעיקרים, כי לא תיפול התורה האלוהית בכללה אם יאמין חילופם. ויותר קשה מזה שמנה הרב ז”ל בעיקר שראוי לעבדו ולא לזולתו, כי אף על פי שהוא מצווה ממצוות התורה, כמ”ש לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וגו’ לא תשתחווה להם ולא תעבדם, מכל מקום אינו עיקר שתתלה בו התורה בכללה. כי המאמין שהשם אמת ותורתו אמת, אלא שהוא מכניס אמצעי בינו ובין השם, הנה הוא עובר על לא יהיה לך וגו’ אבל איננו עיקר שתיפול התורה בכללה. ולמה ימנה אותו הרב ז”ל עיקר? גם כן המאמין בשכר ועונש, אלא שיאמין הגמול לנפשות בעולם הבא, ושאין תחיה לגופות אחר המוות, למה תיפול התורה בכללה, כדי שיחויב למנות תחיית המתים עיקר מעיקרי התורה האלוהית כמציאות השם? ואם נאמר שהרב ז”ל לא מנה העיקרים כפי הוראת שם עיקר אבל מנה בעיקרים האמונות האמיתיות שראוי להאמינם כל בעל תורת משה -אם כן למה לא מנה בעיקר שהשכינה שורה בישראל באמצעות התורה, כמו שנאמר: ושכנתי בתוך בני ישראל, ולמה לא מנה החידוש שהוא אמונה שראוי להאמין אותה כל בעל דת אלוהית, כמו שביאר הוא בעצמו בפרק כ”ה מהחלק הב’ מספר המורה, וכמו שמנה האמונה שהאל קדמון. ולמה לא מנה שראוי להאמין בכל הנסים שבאו בתורה כפשטן, ואמונות אחרות פרטיות שראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כמו שמנה האמונה בביאת המשיח. ואם נאמר שמנה עיקרים בלבד ולא אמונות אמיתיות, למה לא ימנה הקבלה, שראוי שימשך האדם אחר קבלת האבות, שהוא עיקר כולל לכל הדתות האלוהיות, שלא יצויר מציאותם זולתו; ולמה לא מנה הבחירה, שעם שהיא אמונה אמיתית, היא עיקר גם כן, כי הוא מבואר מעניינה שלא יצויר מציאות שום דת זולתה. ועוד שהוא ז”ל כתב בספר המדע בפ”ה מהלכות תשובה, רשות כל אדם נתונה לו אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו וכו’, וכתב אחר כן: ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו’ (דברים ל’) והאריך בפרק ההוא לבאר העיקר הזה. והוא תימה גדול: למה לא מנה אותו בעיקרים בפירוש המשנה בפרק חלק, כמו שמנה הי”ג עיקרים? סוף דבר – זה המספר שהניח הרב ז”ל בעיקרים – חזק הספקות מאוד. וראיתי מי שכתב, שהרב ז”ל כוון אל זה המספר, לפי שהוא כמספר י”ג מידותיו של הקב”ה, וכנגד י”ג מידות שהתורה נדרשת בהן. וכמה רחוקים הדברים הללו מן הדעת, שהניח הרב ז”ל למנות הבחירה שהוא עיקר, לפי מה שכתב הוא ז”ל, כדי שלא יעלה המספר ליותר מי”ג; ועוד: כי לא תיקן למה ימנה בכלל הי”ג אותם שמנה שאינם עיקרים הכרחיים, כמו שכתבנו.”
8. כפי שמנאם הרמב”ם בפירוש המשניות למסכת סנהדרין
9. שו”ת הרדב”ז, (ויניציא סי’ שמ”ד).רבי דוד בן שלמה אבן זמרא), רדב”ז ( היה אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים ומחבר שו”ת הרדב”ז. הרדב”ז נשאל על העקרים שהוא סומך, אם על הרמב”ם או על ר’ חסדאי (אור ה) או על הר”י אלבו, והשיב: “אין דעתי מסכמת לשים לתורה שום עיקר, לפי שכולה עיקר מפי הגבורה, וארז”ל כל האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק”ו זה וכו’ זה הוא כי דבר ה’ בזה (סנהדרין צ”ט). וא”כ כל מצווה ומצוה היא עיקר ופינה וכו’, ואיך נאמר דזו עיקר וזו טפלה ח”ו”
10. רב סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון המכונה גם בקיצור: רס”ג, היה איש אשכולות, מגאוני בבל כבר בגיל 46 מונה לראש ישיבת סורא בבגדאד. שמו המקובל של הספר הוא “ספר האמונות והדעות”, כתרגומו של ר’ יהודה אבן תיבון, וכגרסת רוב כתבי היד שבערבית שבידינו. עם זאת, לדעת הרב קאפח, שם זה הוא רק השם הראשוני שנתן רס”ג לספרו, ואילו השם הסופי שניתן לו הוא “הנבחר באמונות ודעות”. רס”ג היה הראשון שקבע עיקרי אמונה יהודיים. עם זאת, נראה שבניגוד לרמב”ם נושא עיקרי האמונה לא היה מרכזי בהגותו, והוא לא הזכירו בספרו במרכזי “הנבחר באמונות ודעות”. במקומות אחרים הוא קובע רשימה נרחבת יותר של דברים שחייב המתפלל להאמין בהם ביחס לא-ל, שאם לא כן, הוא אינו מתפלל לה’. עיקרי האמונה ביהדות גובשו לראשונה על ידי רבנו סעדיה גאון (רס”ג). רבנו סעדיה גאון אינו מונה עקרים, אלא מתוך ספרו האמונות והדעות נוכל לעמוד על דעתו מה שחשב לעיקרי הדת, אשר חלק למאמרים ומספרם תשעה, מלבד העשירי שהוא כעין הוספה לספר. וזה תוכן המאמרים לפי העיקרים: א. שהעולם וכל אשר בו מחודש. ב. שהבורא אחד. ג. שיש צווי ואזהרה – תורה מן השמים. ד. בעבודה ומרי, כלומר שיש לאדם בחירה חופשית לקיים המצוות או לעבור עליהן. ה. זכיות וחובות בעולם הזה. ו. עצם הנפש ועניין המוות ומה שאחריו. ז. תחיית המתים. ח. גאולת בני ישראל. ט. בגמול והעונש בעולם הבא.
11. רבי חננאל בר חושיאל, או בקיצור ר”ח היה רב ופוסק , מפרשני התלמוד ומחכמי ישראל הבולטים בפתיחת תקופת הראשונים, (יש מהאחרונים שהחשיבוהו לגאון). ר”ח פירוש את התלמוד. העיקרים לפי רבנו חננאל, (בפירושו לשמות י”ד ל”א) הוא מונה ארבעה עיקרים: א. אמונה בקב”ה. ב. אמונה בנביאים. ג. אמונה בעולם הבא ובשכר ועונש. ד. אמונה בביאת המשיח.
12. רבי אברהם אבן דאוד הלוי (הראב”ד) היה רב וראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר, פרשן לתלמוד ומקובל. כונה גם” ראב”ד השלישי”, “הראב”ד מקרית יערים” ו”בעל ההשגות” על שם השגותיו המפורסמות על ספר משנה תורה שכתב הרמב”ם. היה חתנו של הראב”ד השני בעל ספר האשכול, ואביו של ר’ יצחק סגי נהור. הוא מונה שישה עיקרים בספרו “האמונה הרמה” הם: א. שורש האמונה. ב. אחדות. ג. בתאריו יתברך ובמה שיתואר בו בהעברה המונית ובמה שיתואר בו בהעברה סגולית ובירור הקושי לתאר יתברך בתאר אמתי עצמותי. ד. בפעולותיו יתברך ובסידור המשך הנמצאת ממנו. ה. באמונה האחרונה והוא האמונה בנביאים ובקבלה ובתנאים אשר בהם יתאמת ויקויים דבר הנביא ויחויב להאמינו ובתואר מיני הנבואה וחלוף מדרגות האנשים בה. ו. באמונה וההערה על אימות שכל מה שידומה עליו הוא נאמר בדרך ההעברה והוא נבדל ממנו.
13. רבי חסדאי (בר’ אברהם) קְרֶשְׂקַשׂ (רח”ק) תלמידו של הר”ן. בספר אור השם מאמר שני – הגדרת ששת עיקרי האמונה היהודית (“פינות”), העוסק בפילוסופיה יהודית. חילק את העיקרים לשישה חלקים כאשר חשיבותו של כל חלק עולה או יורדת בצורה הייררכית. גישתו למושג עיקרי האמונה מצמצמת, בהשוואה לראשונים שקדמו לו. לדוגמה, רח”ק סובר שבעוד שהאמונה בביאת המשיח היא אמונה נאה וטובה, לא ניתן למנותה כעיקר ביהדות. עיקרי האמונה שהוא מציג הם: א. ידיעת האל בנמצאות. ב. השגחה. ג. יכולת האל. ד. נבואה. ה. בחירה חופשית. ו. תכלית האדם והבריאה.
14. רבי יוסף אַלְבּוֹ זצוק”ל, מחבר “ספר העיקרים”. בספרו “ספר העיקרים” מאמר (ראשון פרק ד) מציין שלושה עיקרים אשר לדעתו מהווים את מהות היהדות (עיקרים אלה מקבילים לקבוצות העיקרים של הרמב”ם) “הדרך הנכון שיראה לי בספירת העיקרים, שהם שורשים ויסודות לתורה האלוהית הוא, כי העיקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלוהית הם שלושה”. ותחת כל עיקר מאלו, שורשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העיקר ההוא. כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן. ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן. ובכלל ההשגחה הם השכר ועונש בעולם הזה לגוף, ובעולם הבא לנפש. והם: א. מציאות השם. ב. השגחה לשכר ועונש. ג. תורה מן השמיים.
15. הרמב”ם מונה את העיקרים בהקדמתו לפירושו לפרק “חלק” (פרק עשירי) ממסכת סנהדרין מן המשנה.
16. מקובל, שמחבר הפיוט “יגדל” הוא דניאל בן יהודה דיין, שחי באיטליה, כנראה במאה ה-13. (כך קבע שד”ל, במבוא שכתב למחזור תפילה למנהג בני רומא, ע”פ שני כת”י שהיו לפניו. וכך כתב: “ואני ראיתי סדור כ”י על קלף מנהג בני רומא, נכתב בשנת קמ”ג, ושם הסופר משה בכמ”ר יקותיאל חפץ ממשפחת הצפרוני, ועל גבי יגדל כתב: אלו הם י”ג עקרים שסידרם כמה”ר דניאל זקני זלה”ה בכמ”ר יהודה דיין”.), הפיוט נדפס לראשונה במחזור “קמחא דאבשונא” שנדפס בבולוניה בשנים ש’-ש”א (1541), (על השתלשלות הדפסת הפיוט ראה: הפיוט יגדל, הרב יוסף ויכלדר, “המבשר תורני” י”ז כסלו תש”ע). אולם, יש שייחסו את הפיוט למחברים אחרים. הרב יעקב עמדין ייחסו בוודאות לרמב”ם (סידור היעב”ץ פתיחה לשיר היחוד) והרב יחיא צאלח והיש”ר מקנדיאה (נובלות חכמה צב, ב), ייחסוהו לרבי שלמה אבן גבירול, (תכלאל עץ חיים ח”א דף קי עמוד ב. כל כתב: “דע כי קבלה בידנו שפיוט זה הוא מיוסד מהרב ר’ שלמה ן’ גבירול ז”ל וכמדומה לי שראיתי גם כן בספר הר”ר אליהו הבחור ז”ל שיחסה אליו”. בסידור אוצר התפילות (תקון תפילה) דוחה קביעה זו שככל הנראה שלש עשרה עיקרים לא היו ידועים לפני תקופת הרמב”ם), אחרי עיון בכתבי עמנואל הרומי נראה,כי יהיה המחבר מי- שיהיה, אבל שאב כל התוכן מפיוט ארוך שכתב במחברת. ויקיפדיה האינצקלופדיה החופשית.
17. רבי ישעיה הלוי הורוויץ, (מכונה השל”ה או השל”ה הקדוש ) על שם חיבורו “שני לוחות הברית” כתב כן בשער האותיות (אות א, כח)
18. חתם סופר (בשו”ת חלק אבה”ע סי’ ב’ ובתשובה שנו’ בחלק יו”ד). עיין עוד בפירוש יריעות האהל לר”ח גאגין זלה”ה על אהל מועד (ח”א שער ה דרך שני נתיב ה) שהביא כמו”כ.
19. מר בר רב אשי, שחתם בכינוי טביומי, היה אמורא בבלי בדור השביעי. היה בנו של רב אשי, ועמד בראש ישיבת סורא במתא מחסיא, פרוור של העיר סורא. התמנה לעמוד בראשות הישיבה בשנת ד’רט”ו.
20. כך כתב בספר העיקרים לרבי יוסף אלבו (מאמר רביעי פרק כב) שעיקרי האמונה באו מדברי קבלה ומתחבט שם הרב אם כל ההוכחה לביאת המשיח היא רק מדברי קבלה או גם הכרח מפסוקים. וכן כתב גם בספר “שלטי גבורים” על דף ה’ ע”ב במסכ’ ע”ז (הרב יהושע בועז ממשפחת ברוך, הוא מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל הפירוש הנודע שלטי הגיבורים על הרי”ף ועל המרדכי, וציוני מסורת הש”ס, “תורה אור” ו”עין משפט נר מצווה” על תלמוד בבלי) בשם הריא”ז (רבי ישעיה בן אליה די טראני (נקרא גם ריא”ז ראשי תיבות: רבי ישעיה אחרון ז”ל), להבדילו מאבי אמו המפורסם, ר’ ישעיה די טראני (הרי”ד), הנקרא גם ר’ ישעיה הראשון או ר’ ישעיה הזקן שכותב שאמונת היחוד היא מצד הקבלה והשמועה. משמע מדבריו שכן שאר עיקרי התורה והאמונות. וכן כתב רבי חיים בן בצלאל בספר החיים (חלק ספר זכויות פ”א) רבי חיים בן בצלאל היה אחיו של המהר”ל מפראג שעיקרי ויסודי הדת הם מדברי קבלה מסיני. וכך גם כתב המבי”ט רבי משה בר יוסף מִטְרָאנִי (המבי”ט: ה’ר”ס – ה’ש”מ), היה ראש ישיבה ופוסק, מחכמי צפת בספרו “בית אלוקים” בספר “בית אלוקים” (שער היסודות פ”א), המבאר שם את עניין י”ג העיקרים שכתב: “כל עיקרי תורתנו התמימה ואמונותיה נרשמים ונרמזים בתורה נביאים וכתובים ובדברי רז”ל מפי הקבלה”
21. הרמב”ם מונה את העיקרים בהקדמתו לפירושו לפרק “חלק” (פרק עשירי) ממסכת סנהדרין מן המשנה.
22. ראה החתם סופר, שו”ת חתם סופר, סי’ שנ”ו, באתר HebrewBooks שחילק את עיקרי הרמב”ם לשלושה קבוצות.
23. רמב”ם משנה תורה הלכות תשובה פרק ג
26. דברים (פרק ל”ג פסוק כ”ז) “מענה אלהי קדם ומתחת זרעת עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד”.
34. “כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר” חבקוק פרק ב פסוק ג
36. תחיית המתים – ביהדות, האמונה בתחיית המתים היא אחת מי”ג עיקרי האמונה והיא מרכיב חשוב בתורת הגמול שלה. האזכור היחיד המפורש של תחיית המתים בתורה ניתן למצוא בפסוק בספר דברים (פרק ל”ב, פסוק ל”ט): “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אל-הים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל” זוהי דעת רב סעדיה גאון בספר האמונות והדעות. אולם לדעת הרמב”ם המילה “אחיה” אינה מתייחסת לתחייה ממוות, אלא להמשך של החיים ולכן אין בתורה כל אזכור לתחיית המתים. מקור לאמונה זו נזכר בדברי ספר דניאל (דניאל, פרק י”ב, פסוק ב’ ופסוק י”ג) בלבד: “ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם” “ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין” מחלוקת זו קשורה לשאלת הנוסח הנכון של המשנה במסכת סנהדרין בתחילת פרק “חלק”. הנוסח הרווח הוא: “ואלו שאין להם חלק לעולם הבא – האומר אין תחיית המתים מן התורה…” (משנה, מסכת סנהדרין, פרק י’, משנה א’) ואכן רש”י פירש שם: “הכי גרסינן האומר אין תחיית המתים מן התורה – שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן, מניין לתחיית המתים מן התורה, ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא – כופר הוא, הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה – מה לנו ולאמונתו, וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא – הלכך כופר גמור הוא”. אך בפירוש המשנה לרמב”ם נוסח המשנה הוא: “ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים”, ללא התוספת “מן התורה” (וכך היא נוסחת הגאונים, ראו אמונות ודעות המאמר התשיעי). פסוקים התנ”ך המרמזים על תחיית המתים: בספר שמואל א (פרק ב פסוק ו): “ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל” בספר ישעיהו רבים מן המפרשים (רש”י, רד”ק, ר”י קרא ועוד) ראו בו אזכור מפורש של תחיית המתים לעתיד לבוא, הוא הפסוק (פרק כ”ו, פסוק י”ט): “חיו מתיך (קרב יום יעמדו בתחיה אלו המומתים על קדוש שמך ( נבלתי (נבלת עמי שנבלו עצמן עלי) יקומון (בתחיה) הקיצו (משינת המיתה) ורננו (ושבחו לה(‘ שכני עפר, כי טל אורת טלך (כי טל התחיה שאוריד עליך יהיה כטל היורד על הצמחים שמגדל אותם כן יחיו המתים על ידי טל תחיה) וארץ רפאים תפיל”) הארץ תפיל ותשליך לחוץ את המתים הקבורים בה). אך, מקצת המפרשים (אבן עזרא ור”י אבן כספי ) ראו בזה רמז בלבד, ומשמעותו הפשוטה, לדעתם, היא תחיית עם ישראל מן הגלות. גם בתלמוד (מסכת סנהדרין, דף צ’, עמוד ב’) מובא שניתן לדחות ראיה זו ולומר שהכוונה היא למתים שהחיה יחזקאל.
תחיית המתים בספר יחזקאל (ספר יחזקאל, פרק ל”ז, פסוקים א’–י”ב) – חזון העצמות היבשות: (א) היתה עלי יד ה’ ויוצאני ברוח ה’ ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. (ב) והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד. (ג) ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואמר אד-ני ה’ אתה ידעת. (ד) ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר ה’. (ה) כה אמר אד-ני ה’ לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם. (ו) ונתתי עליכם גדים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני ה’. (ז) ונבאתי כאשר צויתי ויהי קול כהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. (ח) וראיתי והנה עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם. (ט) ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח כה אמר א-דני ה’ מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. (י) והנבאתי כאשר צוני ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד. (יא) ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. (יב) לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר אד-ני ה’ הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. (יג) וידעתם כי אני ה’ בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. (יד) ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה’ דברתי ועשיתי נאם ה’. ישנן דעות שונות בין המפרשים כיצד לפרש נבואה זו, האם יש להבין אותה באופן מילולי כלומר כמנבאת את תחיית המתים לעתיד (כך פירש רב סעדיה גאון בספרו “אמונות ודעות “המאמר השביעי), או שמא יש להבינה כמשל, לתחיית עם ישראל ויציאתו מן הגלות (כך מפרש הרמב”ם מאמר תחיית המתים. רמב”ם ורד”ק מציינים שכבר נחלקו בזה חז”ל בסנהדרין צב ב).
תחיית המתים בספרות חז”ל: במשנה במסכת סנהדרין “פרק חלק” נמנה מי שלא מאמין בתחיית המתים בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא. ההסבר: הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. אנשי כנסת הגדולה תקנו ברכה מיוחדת בתפילת העמידה, החותמת בברכת מחיה המתים. וכן תיקנו ברכה לרואה קברי ישראל: “ועתיד להקים אתכם לחיי העולם הבא בדין, ברוך אתה ה’ מחיה המתים”. במקומות שונים בתלמוד (מסכת ברכות, דף ט”ו, עמוד ב’, מסכת פסחים, דף ס”ח, עמוד א’ ובמקומות נוספים) הובאו ראיות לתחיית המתים מפסוקים שונים בתנ”ך: אחת הראיות היא מהפסוק (דברים פרק לא פסוק ט”ז)”ויאמר ה’ אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר” חז”ל הציעו לקרוא “הנך שוכב עם אבותיך וקם” כרמז לתחיית המתים, ולכן קבעו כי פסוק זה הוא מקרא שאין לו הכרע. מסופר על הוויכוחים שניהלו חז”ל עם המכחישי האמונה בתחיית המתים: בגמרא (מסכת סנהדרין, דף צ’, עמוד ב’) “שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים? אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו… עד שאמר להם מקרא זה : “אשר נשבע ה’ לאבותיכם לתת להם” (דברים יא, כא). לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה. אמר לו קיסר לרבן גמליאל אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי (הנכם אומרים שהמתים קמים לתחיה, והלא המתים הופכים לעפר, וכיצד יחיה עפר)? אמרה ליה ברתיה: שבקיה ואנא מהדרנא ליה (אמרה לו בתו של הקיסר: הנח, ואני אשיב לו תשובה) שני יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהן משובח? א”ל זה שיוצר מן המים א”ל מן המים צר מן הטיט לא כל שכן.
(בסנהדרין, דף צ”א, עמוד א’) אמר ליה ההוא מינא לרבי אמי: אמריתו דשכבי חיי, והא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי? (הנכם אומרים שהמתים קמים לתחיה, והלא המתים הופכים לעפר, וכיצד יחיה עפר)? – אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר, הלכו ובנו אותו. לימים נפלו. אמר להם: חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים. אמרו לו: אין אנו יכולין. כעס עליהם ואמר להן: במקום שאין מים ועפר – בניתם, עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה! ואם אי אתה מאמין – צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה, למחר השריץ ונעשה כלו בשר. שמא תאמר לזמן מרובה – עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות. אמר לו ההוא מינא לגביהא בן פסיסא: ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי חיין – דחיין מיתי, דמיתי חיין (אבוי לכם שאתם אומרים שהמתים יחיו. שכן אפילו החיים מתים, ודאי שאין המתים קמים)? אמר לו ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי לא חיין דלא הוו חיי דהוי חיי לא כל שכן (אבוי לכם האומרים שהמתים לא יקומו. שכן אלו שלא נולדו – נולדים וחיים, אלא שכבר חיו לא כל שכן שיחיו שוב)
37. רבי דניאל בן יהודה דיין זצוק”ל, חי באיטליה, הפיוט נדפס לראשונה במחזור “קמחא דאבשונא” שנדפס בבולוניה בשנים ש’-ש”א כך קבע שמואל דוד לוצאטו במבוא שכתב למחזור תפילה למנהג בני רומא, ע”פ שני כת”י שהיו לפניו. וכך כתב: “ואני ראיתי סדור כ”י על קלף מנהג בני רומא, נכתב בשנת קמ”ג, ושם הסופר משה בכמ”ר יקותיאל חפץ ממשפחת הצפרוני, ועל גבי יגדל כתב: אלו הם י”ג עקרים שסידרם כמה”ר דניאל זקני זלה”ה בכמ”ר יהודה דיין”.
38. ראה סידור היעב”ץ פתיחה לשיר היחוד של רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין, אלטונה – ל’ בניסן ה’תקל”ו, שם), היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הרבנים במאה ה-18. נודע בכינוי יַעְבֵ”ץ.
39. הרב יחיא צאלח, היה מגדולי רבני תימן במאה ה-18, מחבר הספר “פעולת צדיק”, ועוד.
40. רבי יוסף שלמה דֶלמֶדיגו המכונה גם יש”ר מקנדיה או מקנדיאה, היה רב, פילוסוף, רופא, מתמטיקאי ואסטרונום. כינויו יש”ר הוא ראשי תיבות של יוסף שלמה רופא, וקנדיה/קנדיאה הוא שמה הקדום של הרקליון, בירת כרתים.
41. תכלאל עץ חיים ח”א דף קי עמוד ב. כל כתב: “דע כי קבלה בידנו שפיוט זה הוא מיוסד מהרב ר’ שלמה ן’ גבירול ז”ל.
42. רבי שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל (1021–1058) היה משורר ופילוסוף יהודי בתור הזהב של יהדות ספרד. מגדולי המשוררים שקמו בספרות העברית לדורותיה. כתיבתו העמוקה, העשירה, המורכבת והמליצית מאופיינת בשוני וייחוד רב.
43. כך כתב רבי חיים ויטל בשער הכוונות, עניין נוסח התפילה דרוש א’: “ובראשונה אכתוב עניין א’ שא”ל מורי ז”ל בעניין הפזמונים והפיוטים שתקנו האחרונים דע לך כי מורז”ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסדרו האחרונים כגון ר’ שלמה בן גבירול וכיוצא לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בס’ דבורם בלי ידיעה כלל ובפרט פזמון יגדל אלקים חי כו’
