ב”ה
מוצאי יום הכיפורים תשפ”ד.

אכילה לשיעורים ביום הכיפורים לחולה שספק אם הוא בכלל חולה שיש בו סכנה

עמדתי ואתבונן איזו דרך ישכון לנו בטח במה שאנו נשאלים מידי שנה בשנה בכל ערב יום הכיפורים בשנים האחרונות משואלים רבים אם הם חייבים לצום או להיפך חייבים לאכול לשיעורים בהיות וע”פ הנתונים שהם מציגים בפנינו יש מקום לחשוש שאולי הם בגדר חולי סכנה, ודא עקא ששאלתם בפיהם בזמן שאין אנחנו יכולים לשמוע פי רופא, האם ניתן לפסוק אכילה בשיעורים בשעה שיש לנו ספק כלל אם הם בגדר חולה שיש בו סכנה או לאו, בפרט שאכילה לשיעורים אסורה מהתורה. וכפי שפסק הרמב”ם הלכות שביתת עשור (פ”ב הל’ ג) אכל או שתה פחות משיעור זה אינו חייב כרת אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא על כשיעור, והאוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות.

תשובה: הנה איתא בגמ’ יומא (פג.) אמר רבי ינאי: חולה אומר צריך, ורופא אומר אינו צריך – שומעין לחולה, מאי טעמא – לב יודע מרת נפשו. פשיטא! מהו דתימא: רופא קים ליה טפי, קא משמע לן. וכתב הרא”ש פרק בתרא דיומא (סי’ יג) והביאו הב”י חאו”ח (סימן תריח) וזה לשונו, כתבו התוספות הא דקאמר תלמודא יומא (פג.) חולה אומר צריך אני היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן “למות” ויש ספרים דגרסינן בהך מילתא דרבי ינאי (שם) פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מיבעת סבר אי לא אכילנא “מייתנא” קא משמע לן, אלמא דוקא משום ספק מיתה” מאכילין אותו. עד כאן.

ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק נפשות דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות אלא הרופא “דרכו לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד עליו החולי ויסתכן” ואפילו לספרים שכתוב בהן אי לא אכילנא מייתנא אין ללמוד מזה דדוקא על ספק מיתה מאכילין, דלישנא דמייתנא לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר כן מחמת פחד מיתה עכ”ל דברי הרא”ש.

והוסיף הב”י שכן כתוב בהגהות מיימון פרק ב’ משביתת עשור (אות ה) גבי חולה אומר צריך אני והרופאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו, וזה לשונו יש גאונים שפסקו דהני מילי כשאומר “אסתכן” אם לא אוכל אבל אם אמר לא אסתכן אם לא אוכל אסור להאכילו וכן פירש ר”י, אבל רבינו תם נחלק על זה והורה הלכה למעשה להיתר וכי החולים נביאים הם או בקיאים הם, אך כיון שיודע החולה שיום הכפורים הוא או שבת ואומר אני צריך “ואיני יכול לסבול מחמת החולי” מאכילין אותו אפילו סבורים החולים שאינם מסוכנים. ע”כ.
הרי להדיא שמעינן מתורתן של הראשונים הרא”ש והגהות מיימוניות, שחולה שמאכילין אותו ביוהכ”פ אין צורך שנדע בבירור שיש סכנה לחייו, אלא מספיק שיש חשש שיכבד עליו חוליו אנו מאכילין אותו לשיעורין, וכן פסק מרן השו”ע הלכות יום הכיפורים (סימן תריח סעיף א) חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. ע”כ. וכתב המגן אברהם שם (ס”ק ב) שהביאור במרן השו”ע שאפי’ אינו אומר שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן. וכ”כ הב”ח, מהר”ש, לבוש, ומהרי”ל. וכן פסק המשנ”ב שם (ס”ק ב).

וע’ בערוך השולחן אורח חיים (שם סעיף ג – ד) שכתב, וז”ל הטור חולה שצריך לאכול אם יש שם רופא בקי שאומר אם לא יתנו לו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן מאכילין אותו על פיו ואין צריך שיאמר שמא ימות ואם אין שם רופא מאכילין אותו על פיו שמאחר שהודיעוהו שהוא יוה”כ והוא שואל לאכול א”צ לדקדק עליו יותר וכו’ עכ”ל ודקדק לומר חולה שצריך לאכול להורות דלאו בחולה שיש בו סכנה דווקא קאמר וכדברי הרמב”ם אלא אפילו באין בו סכנה והוא אומר שצריך לאכול מאכילין אותו [ב”ח], דהנה יש חולאים שהולכים בשוק ובאלו וודאי בסתמא אין מאכילין אלא כשהרופא אומר שצריך או הוא עצמו אומר שצריך אבל בחולאים של סכנה כגון החולי המוטל במטה א”צ לשום אמירה “אלא אפילו בסתמא מאכילין אותו” וכמו שכתבנו. ועוד למדנו מדבריו שא”צ שיאמר הרופא שאם לא יאכל ימות אלא אפילו אמר שיכבד עליו החולי וממילא שיוכל להסתכן עי”ז מאכילין אותו “ולא עוד אלא אפילו שגם זה אינו אומר בהחלט אלא אפשר שיכבד עליו החולי” ג”כ מאכילין אותו דכלל גדול הוא ספק נפשות להקל ואסור להחמיר בעניין זה. ע”כ.
מכל הלין הרווח לן שאין צריך לדקדק בחולה אם הוא בגדר חולה שיש בו סכנה ממש או לא אלא כל שיש לנו צד שיכבד עליו חוליו, וייתכן שהוא יסתכן אע”פ שכעת הוא לא בגדר חולה שיש בו סכנה מאכילין אותו לכל הפחות לשיעורים וכמו שפסק מרן השו”ע שם (בסע’ ז). אע”פ שגם אכילה לשיעורים יש בה איסור תורה כדין חצי שיעור וכדכתיבנא לעיל בשם הרמב”ם. וע”ע בפסקי תשובות ריש סי’ תריח שבחולה שכבר עכשיו הוא בגדר ‘יש בו סכנה’, בזה אף שהצום לא יחמיר כלל את מצבו הבריאותי, מ”מ אם ע”י שיאכל יתחזק ויגברו סיכוייו להחלים ממחלתו המסוכנת מותר לו לאכול.

ויתירה מכך היה מקום לומר שכל אכילה לשיעורים נאמר דוקא בחולה שאין בו סכנה, וזאת ע”פ מה שכתב הגאון רבי שלמה יוסף זווין בספר המועדים בהלכה (עמוד פב), שהגאון רבי חיים סולובייצ’יק, כשנתקבל לרבה של בריסק היה מורה ובא לחולים שיש בהם סכנה לאכול ביום הכפורים כל צרכם, ואין צריך לאכול פחות פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס. ובנו הגאון רבי יצחק זאב מבריסק הסביר טעמו ונימוקו היסודי של אביו הגר”ח הנ”ל על פי מה שכתב הרמב”ם (פרק ב’ מהלכות שבת הלכה א’): חולה שיש בו סכנה עושים לו כל צרכיו בשבת. ושם (הלכה ב): כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה “הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם”. וכתב הרב המגיד (שם הלכה יד), שאפילו אין במניעת הדבר ההוא משום סכנה, אף על פי כן מותר לחלל עליו שבת.

וכן פסק בשלחן ערוך (סימן שכח סעיף ד’) וזו לשונו: מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אם אין שם בקיאים עושים לו כל מה שרגילים לעשות לו בחול. וכתב המגן אברהם שם סק”ד, משמע שאף על פי שאין סכנה במניעת הדבר ההוא מותר. וכן כתב המגיד משנה. ע”כ. ואם כן חולה שיש בו סכנה וצריך לאכול ביום הכפורים, הרי האכילה היא מכלל צרכיו של החולה, וכל מה שאוכל מועיל לו, ואיך ניתן לו פחות מכשיעור בשעה שנצרך לו יותר מכשיעור.
אלא שמרן זיע”א בשו”ת יחוה דעת (חלק ו סימן לט) העיר שהרי מרן השו”ע עצמו שפסק בשבת כהרמב”ם שחולה שיש בו סכנה עושים לו כל מה שרגיל בימות החול, פסק בהלכות חולה ביוהכ”פ (סי’ תריח סע’ ז) שמאכילים את החולה לשיעורים ואמנם יש ליישב, כמו שכתב בספר המועדים בהלכה (עמוד פב), כי מה שכתב בשלחן ערוך (סימן תריח סעיף ז’) שמאכילים את החולה פחות פחות מכשיעור, חוזר על מה שכתב בשלחן ערוך (שם סעיף א’); חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי, אפילו הוא עכו”ם, שאומר שאם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילים אותו על פיו. הרי שאין המדובר אלא בחולה שעדיין אין בו סכנה, אלא שאם לא יאכל אפשר שיסתכן, שחולה כזה דומה למעוברת, ואינו ענין לחולה שכבר יש בו סכנה. ע”כ. ולפי זה אין כל סתירה מדברי מרן השלחן ערוך (בסימן שכח סעיף ד’) שפסק כדברי הרב המגיד, שעושים לחולה גם דברים שאין במניעתם משום סכנה, למה שכתב בשלחן ערוך (סימן תריח סעיף ז’) שמאכילים אותו פחות פחות מכשיעור.

ולפי דברי הרב זווין הרווח לן שכל הדין שנאמר שמאכילים לשיעורים נאמר רק בחולה שיכבד עליו חוליו אבל לא חולה שאין בו סכנה שאז מותר לאכול כדרכו, “ולפ”ז נמצא פתח גדול להקל להורות במעלי דיום הכיפורים לאכול לשיעורים כל שיש לנו חשש שיכבד החולי אף שלא ברור כי החולה שבפנינו הינו בגר חולה שיש בו סכנה.
אבל האמת יורה דרכו שלדינא גם בחולה שיש בו סכנה אין להתיר להאכילו ולהשקותו בלי שיעורים (ככל שהוא יכול לאכול לשיעורים) וכפי שהעיר שם בתשובה ביחוה דעת מרן זיע”א שהרב זווין לא זכר שר דברי הרב המגיד פרק ב’ משביתת עשור, שהוא עצמו כתב כדברי הרמב”ן והרא”ש והר”ן שיש לתת לחולה פחות פחות מכשיעור, אף על פי שהוא עצמו כתב שעושים לחולה בשבת גם דברים שאין במניעתם משום סכנה, ובעל כרחך לחלק בין זה לזה וכפי שהרחיב שם ביחוה דעת בין שבת שהותרה לחולה לבין יוהכ”פ שהיא דחויה.

עכ”פ עד כאן למדנו שבין חולה שיש בו סכנה ובן חולה שאנחנו חוששים שיכבד עליו חוליו אף שלעת עתה איננו בגדר חולה שיש בו סכנה מאכילים אותו לשיעורים.
___________
אלא שהאי דינא שחולה שמאכילין לשיעורים שאיננו מוגדר כעת כחולה שיש בו סכנה מאכילים אותו לשיעורים לא פשוט הוא לדינא, וכפי שכבר עמד על כך הב”ח ריש סי’ תריח שהרמב”ם נקט בלשונו רק חולה שיש בו סכנה מאכילין אותו ביוהכ”פ שכתב (פ”ב שביתת עשור הל’ ח), “חולה שיש בו סכנה” ששאל לאכול ביום הכפורים אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי. ע”כ. ופשטות דבריו שרק חולה שיש בו סכנה הותר לאכול ביוהכ”פ, וצ”ל שדעתו כדעת התוספות ור”י שהזכרנו לאכול שרק אדם שהוא בגדר חשש מיתה מאכילין אותו ביוהכ”פ.
וכדברי הרמב”ם כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק ט דף עח טור ב) יש מי שכת’ כי כל דבר שאין בו סכנה עתה אף על פי שיוכל לבא לידי סכנה אין מחללין (את השבת) אלא שבות דרבנן אבל לא אסור דאוריתא. ע”כ. ודברי ר’ ירוחם הובאו בשתיקה בב”י יוסף ריש ס’ שכח.

חזינן מיניה דס”ל שאין להתיר לאדם שיש חשש שיסתכן בעתיד לחלל את השבת אלא א”כ כעת הוא בגדר של סכנה, ובאמת שדברי רבינו ירוחם הללו הביאם הרב עולת שבת (סימן שכח ס”ק ז) וכתב וצ”ע לדינא. ע”כ.

ולפי דברי ר’ ירוחם יוצא שאין להקל בחולה שיכבד עליו חוליו לאכול ביוהכ”פ, ובאמת שהמג”א העיר שלא נקטינן כדברי רי”ו מדברי הרמ”א (בסי’ שכח סע’ ה) שכתב שם מרן מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה; ואין מחללין עליו שבת, עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול, או שיעשה אצל אחד מהם סכנת נפשות. (וע”ל סימן תרי”ח). ע”כ. ודייק המ”א שלא בחינם הראה לנו הרמ”א מקור לסי’ תריח שנקטינן להלכה שחולה שיכבד עליו חוליו נחשב כחולה שיש בו סכנה – ודלא כעולת שבת שחשש לדברי ר’ ירוחם.

אך מה נעשה ביום שידובר בו ומה נענה למ”ש הגאון רבינו שלמה לניאדו בשו”ת כסא שלמה (סי’ ט דף לז ע”ד), שמתחלה דחה דברי המג”א שחולק על רבינו ירוחם מההיא דסי’ תריח, וכתב, מ”מ אין דבריו עומדים כנגד רי”ו, שמרן (בבית יוסף שכח] הביא דבריו בלי שום חולק. וע’ להב”ח (סי’ תריח) שכתב, שהטור ס”ל שאפילו הוא חולה שאין בו סכנה ושאל לאכול ביוהכ”פ כדי שלא יכבד עליו החולי ויסתכן מאכילין אותו, וכן דעת הרא”ש, אבל הרמב”ם (פ”ב מהל’ שביתת עשור ה”ח) חולק וס”ל שלא התירו בזה אלא בחולה שיש בו סכנה. ע”כ. ותמה הרב כסא שלמה על מרן הש”ע (סי’ תריח) שהרי הוא מאסף לכל המחנות, ולמה לא הביא דברי הרמב”ם אפילו בשם יש אומרים. ובע”כ צ”ל דס”ל למרן שגם הרא”ש והטור ס”ל כהרמב”ם שאין להתיר אלא בחולה שיש בו סכנה, ומ”ש שאם לא יאכל יכביד חוליו ויסתכן, היינו שתהיה לו עוד סכנה מצד התענית שיוסיף מכאוב על מכאובו. ואפילו להב”ח שכתב דהרא”ש והטור ס”ל שאפילו בחולה שאין בו סכנה מיירי, מ”מ לענין חילול שבת אין לחלל אלא בשיש בו סכנה. (כדמוכח בכל סימן שכח). עכת”ד.

ולפי דברי הרב כסא שלמה נפל פיתא בבירא נדון שאלתנו שלפי דבריו הקולא להאכיל את החולה ביוהכ”פ אפ’ רק לשיעורים לדעת מרן השו”ע נאמרה רק בחולה שיש בו סכנה של ממש, אבל לא שיכבד עליו חוליו.

ומרן זיע”א הביא דברי הרב כסא שלמה בספרו הליכות עולם (ח”ד ע’ קנ) וציין לפשטות מרן השו”ע (סי’ תריח ס”א) ובביאור הלכה שם ד”ה חולה. שלכאורה מוכח דלא קי”ל כרבינו ירוחם הנ”ל. וכ”כ המג”א (סי’ שכח סק”ה) להוכיח מהש”ע (סי’ תריח) דלא כרבינו ירוחם. ובקובץ “נועם” כרך ה’ (עמוד רפב) כתב שנראה שאף רבינו ירוחם לא אמר כן אלא באופן שאין הדבר מצוי שיבא לידי חולי שיש בו סכנה, אבל אם הוא מצוי מחללים. ע”ש

ומרן זיע”א כתב לבאר ע”פ דברי התרומת הדשן (בגליון מהרא”י פ”ה דברכות מ”א, נדפס בוילנא בסוף מס’ ברכות), וע”פ מ”ש בשו”ת בנין ציון ח”א (סי’ קלז) שכתב, שאע”פ שיש כלל בידינו שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, זהו דוקא כשיש ודאי סכנת נפשות לפנינו, כגון בנפל עליו הגל, שחוששים אף למיעוטא דמיעוטא, אבל כשעתה אין חשש פקוח נפש, רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה אזלינן בתר רובא, כמו לענין האיסורים, שאל”כ איך מותר לאדם לרדת באניה ולהפליג בים, או לצאת למדבר, שהם מן הדברים שצריכים להודות אחר שניצולו, ואיך מותר לכתחלה להכנס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאד לנפשותיכם, אלא ודאי שכיון שבאותה שעה שהולך עדיין אין סכנה, הולכים אחר הרוב. [וע’ בשו”ת שם אריה חיו”ד ס”ס כז]. וראיה לזה מההיא דברכות (לג.) לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק וכו’. [ע’ בגליון מהרא”י הנ”ל שם]. עכת”ד. וכן עיקר. עכ”ל.
ומבואר דס”ל למרן פאר הדור שאין לדחות דברי ר’ ירוחם בגילא דחיטתא ויש לחוש לו והיסוד בגדר חולה שיש בו סכנה בין בשבת ובין ביוהכ”פ שאם רוב בני אדם שהם חולים במצב שהם נמצאים הם יגיעו לכלל סכנה הם נקראים חולה שיש בו סכנה ואם לאו אין הם נקראים חולה שיש בו סכנה בין לעניין שבת ובין לעניין יוהכ”פ. וכ”פ פסק שם בהליכות עולם (ע’ קמט הל’ י) וז”ל, חולה שאין בו סכנה ומניעת הטיפול בו עתה, עלולה “לגרום על פי הרוב שיכבד החולי” ויבוא לידי סכנה, מחללים עליו את השבת. אבל אם בדרך כלל אין דרכו של חולי זה לבוא לידי סכנה אף על פי שיש חשש מועט שיבוא לידי סכנה אין מחללים עליו את השבת. ע”כ.
ולפ”ז עדיין לא מצאנו פתרון למה שדנו בראשית שאלתנו האם כל שואל שמתקשר בערב יוהכ”פ אנחנו צריכים למדוד אם הוא בגדר הרוב שיש חשש שיסתכן, ואיה נוכל למדוד זאת כשאין בפנינו רופא שיוכל לאשר זאת….
___________
ולענ”ד יש לצרף בנ”ד בכהאי גוונא שלא ידוע לנו אם השואל הינו בגדר רוב חולים לסכנה, את שיטות הפוסקים שאין איסור אכילה של חצי שיעור מהתורה ביוהכ”פ בחולה, וכל מ”ש לעיל בשם הרמב”ם שחצי שיעור אסור מהתורה באוכל פחות מככתובת זה באדם בריא.
הנה בספר החינוך (מצוה שיג) כתב: לפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מכשיעור שאמרו. ע”כ. ותמה על כך במנחת חינוך שם וזו לשונו: נראה מדברי רבינו שיש חילוק בין כשיעור שאין מאכילים אלא במקום סכנה, לבין פחות מכשיעור שמותר אף במקום שאין סכנה, ולא ראיתי חילוק זה בשום מקום, שבודאי אין שום איסור תורה מותר כשאין סכנה וכו’. ע”ש מ”ש ליישב. וע’ בשו”ת יחוה דעת מ”ש ליישב דברי החינוך ע,פ הגהות מיימוניות דמיירי בחולה שיכבד עליו חוליו אם לא יאכל.

וכתב ליישב שם עוד בשם הגאון רבי בצלאל זאב שפראן בשו”ת הרב”ז (חלק אורח חיים סימן יא אות ד’) עמד ג”כ על דברי ספר החינוך הנ”ל, וכתב ליישב שנראה שהואיל וכל עיקר הטעם שחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי, ואסברה לן החכם צבי בתשובה (סימן פו) שהוא משום דאחשביה לאכילה, ולכן כתב שכל זה כשעושה מעשה שמחשיבו לאותו חצי שיעור, אבל אם אינו עושה מעשה שמראה בו שמחשיבו, לא אמרינן ביה חזי לאצטרופי. ועיין עוד בחוות דעת (סימן קד סעיף א’) ובהגהות אמרי ברוך שם. לפי זה חולה שאין בו סכנה שאוכל פחות מכשיעור משום שהוא חלש מאד, בודאי שאינו נראה באכילתו כעושה מעשה להחשיבו, ורק מחלתו דוחקתו וההכרח יאלצהו לאכול פחות מכשיעור, לכן יש לומר שחצי שיעור מותר לחולה שאין בו סכנה. ודברי החינוך נכונים וראויים למי שאמרם, ואפשר לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק. ע”כ. [א”ה וכבר דנו האחרונים אם יש איסור ח”ש בשאר איסורים שאינם איסורי אכילה ע’ בשו”ת מנחת יחיאל סי’ פח]. ואמנם בתשובה ביחוה דעת כתב הרב שקשה לסמוך על דברי הריב”ז שבחולה שאין בו סכנה אין איסור חצי שיעור ורק במקום שהאיסור פגום ניתן להקל וכמ”ש בערך השלחן טייב (סי’ תריב ס”ק ד).

אך הנה כדברי הריב”ז כתב הגר”ש קלוגר בשות האלף לך שלמה (סי’ רב) שדן בחולה שאין בו סכנה שנזקק לשתות שמן דגים טמאים שהוא פגום שמותר לו לשתות מכמה טעמים שזה דלא כדרך הנאתן שהוא פגום איסורו מדרבנן, וכתב עוד נראה לתת לו עצה לשתות מעט מעט פחות פחות מרביעית, ויפסיק בינתים יותר מכא”פ, שאז לכ”ע אינו צירוף. והנה חצי שיעור אף שאסור מן התורה, נראה שמותר לחולה שאין בו סכנה לאכול או לשתות. דחצי שיעור קיל מאיסור דרבנן. וכדמוכח בש”ך יו”ד (סי’ רלט), שעל חצי שיעור חלה שבועה, ועל איסור דרבנן לא חלה שבועה. ומוכח דח”ש קיל טפי מאיסור דרבנן. וא”כ כיון שמותר לחולה שאב”ס לאכול איסור דרבנן, כ”ש שמותר לו לאכול ח”ש. עכת”ד הגאון מהר”ש קלוגר ז”ל. ובפשטות מוכח מדבריו שחצי שיעור באכילת איסור לחולה שאין בו סכנה התיר אפ’ שאינו פגום.

ובשו”ת יביע עומר חלק ב (חיו”ד סי’ יב) עמד וימודד ארש על דברי הגר”ש קלוגר מדברי הרמב”ם הנ”ל בהלכות שביתת עשור שחצי שיעור ביוהכ”פ אסור מהתורה. ומאידך ע”ש שהביא שנראה שדברי ההגר”ש קלוגר טועמים לדברי החינוך, ומ”מ לדינא כתב הנה לפנינו להקת האחרונים דס”ל לאסור ח”ש באיסור תורה לחולה שאב”ס. אלא דמ”מ לא יצא הדבר מידי ספק, וחזי לאצטרופי עם צדדים אחרים להקל, הואיל ומצאנו חברים להגרש”ק, הלא הם ה’ מקראי קודש וה’ קרבן אליצור, אשר תמכו יסודם בד’ ה”ה והרשב”א הנ”ל (ויש לצדד כן גם בד’ ס’ החינוך.)

ובנוסף יש לציין שאף שלכא’ דעת מרן זיע”א בהליכות עולם ח”ד הנ”ל שגדר חולה שמאכילים ביום הכיפורים הוא דוקא חולה שהוא נכלל ברוב חולים שיש חשש שיסתכנו, מ”מ גם ביביע אומר הנ”ל וגם ביחוה דעת (ו סי’ לט) כתב ליישב דברי החינוך ע”פ מ”ש הגאון מליבאוויטש בשו”ת צמח צדק (חלק אורח סימן סב), שעמד גם כן על דברי החינוך הנ”ל, שהרי מדברי הפוסקים מוכח שאם אין סכנה לחולה אסור להאכילו אפילו פחות מכשיעור. ותירץ, שאין כוונת החינוך להתיר כשאין חשש סכנה כלל, אלא שאין בו סכנה גמורה, כלומר שעכשיו אין בו סכנה, ואין כאן רופא שיאמר שאם יתענה יכבד חוליו ויסתכן, שבזה בודאי מאכילים אותו על פיו, וגם החולה אינו אומר שצריך לאכול, אלא שאנו מסופקים אם יש סכנה לחולה אם יתענה, ומכיון שעכשיו אין בו סכנה, וקשה להתיר להאכילו כשיעור משום הספק שלנו שמא על ידי התענית יסתכן, לכן הקל החינוך להתיר לו לאכול פחות מכשיעור. ע”כ.

ומשמע מדברים אלו שככל ולנו יש ספק אם בכלל הוא בגדר חולה שיש בו סכנה אפשר לאכילו לשיעורים, “ואף שאינו בכלל רוב האנשים החולים שיש חשש שיסתכנו”.

אך לענ”ד ישנם אופנים שהם על הגבול מאוד אם החולה שבפנינו נכלל בגדר חולה, כשאין לנו רופא שיאמת זאת, בהיות והשאלות הבאות לפנינו הם בערב יום הכיפורים, ולדוגמ’ נשאלתי בשנה זו (תשפ”ד) במי שסבלה באלרגיה חמורה וחיובה לקחת עשרה כדורים ליום, ועוד כהנה במי שסבל בדלקת גרון חריפה מאוד וגם כן צריך לקחת כדורים, עם שתייה ואכילה שהוריתי להם שיפגמו את המים והאוכל פחות מכשיעור בתמצית תה כהה מר, וזאת ע”פ מ”ש הטור (סי’ תריח) בשם ראבי”ה שהאוכל מאכל שאינו ראוי לאכילה ביום הכיפורים אפילו איסורא ליכא. וכתב על זה מרן הבית יוסף, שהרמב”ם חולק על זה, שכתב שהאוכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה מכים אותו מכת מרדות. ומיהו אפשר שגם ראבי”ה לא כתב דאפילו איסורא ליכא אלא באוכל פחות מכשיעור דוקא, אבל באוכל כשיעור מודה ראבי”ה דאיסורא איכא. וע’ בשו”ת יחוה דעת ח”ב (סי’ ס בהערה בד”ה ולכאורה) שדברי הראבי”ה נאמרו לא רק שהאוכל מעצמו פגום אלא גם במקום שהאוכל היה ראוי לאכילה ועירב עימו דבר מר. וכמ”ש בשו”ת כתב סופר (סימן קיא) שגם ביום הכפורים האוכל שלא כדרך אכילה אין בו איסור תורה, ודמי לשאר האיסורים שאינו חייב עליהם שלא כדרך הנאתם. ע”ש. וכן העלה בשו”ת עמק יהושע חלק א’ (סימן י).

המורם מן האמור: בהאי סליקנא ככל ואין באפשרותנו לברר מה טיבו של חולה זה אם הוא בגדר שיש בו סכנה או לאו ניתן להאכילו ביום הכיפורים ולהורות לו לאכול לשיעורים, מכמה טעמים שמא הלכה כדברי הרא”ש וסתם מרן השו”ע (תריח א) שככל ויש לנו חשש שיכבד עליו חוליו מותר להאכילו לשיעורים, ושמא הלכה כדברי החינוך והגרש”ק שאין איסור חצי שיעור באכילה לחולה שאין בו סכנה ובפרט שדעת הגרי”ז הלוי שאכילה לשיעורים נאמרה רק בחולה שאין בו סכנה, ומעל הכל דברי הצמח צדק שכל שיש לנו ספק שאולי הוא יסתכן אע”פ שכעת איננו מוגדר כחולה שיש בו סכנה ניתן להאכילו לשיעורים.

וזאת למודעי שככל ויש לנו ספק שנראה שהוא חשש אמיתי של סכנה שמותר לחולה לאכול לשיעורים אין צורך לפגום את האוכל, וכמו שהרחיב בכך בשו”ת יביע אומר חלק ט (אורח חיים סימן נה) משום דהא דקי”ל דמאכילין אותו הקל הקל תחלה, הוי רק מדרבנן, ומן התורה הכל מותר לגבי פיקוח נפש, ולכן אין צורך לפגום כיון שמהתורה מותר לאכול כדרכו ודיינו שאוכל לשיעורים.

אמנם במקרים שיש לנו צד יותר לומר שנראה שאין חשש סכנה לשואל אך הוא נזקק לקחת כדורים ניתן להורות לו לאכול ולשתות פחות פחות מכשיעור, ובתנאי שיפגום את השתייה והאוכל ע”י תמצית תה כהה.