ראשית האמונה התבוננות בבריאה ובהנהגה
הבריאה עצמה מעידה על יוצרה, ומעידה על קיום בורא לעולם. וכמו שמצאנו באברהם אבינו שהגיע להכיר את בוראו ע”י התבוננות בבריאה. מתוך התבוננות אפשר להגיע להכרה במציאות ה’, בטובו וחסדו של הבורא.
מהתבוננות בבריאה יכול האדם לראות את חכמתו וגדלותו של הקב”ה ולהגיע להכרה במציאותו, ליראה ואהבה אתו, כמו שכתב הרמב”ם(1) “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו ? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד המלך: “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו”
נראה מאמור, שקיימת דרך חרושה להגיע להכרה במציאות ה’, באמצעות התבוננות בבריאה, במעשה ה’ ובהנהגתו את העולם. התבוננות תוך התמקדות מחשבתית בשורש הרוחני של הדברים, במטרה לרדת לעומקו של עניין ולהבינו בדעת, ירכוש האדם תובנות במציאות ה’, שהיו לו כפתח שער באמונה “(2)שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם”. בבחינת “(3)דע את אלהי אביך ועבדהו”
כאמור, הרמב”ם סבור שההתבוננות בבריאה היא האמצעי המרכזי דרכו יגיע האדם לאהבת ה’. בהתאם לכך מדגיש הרמב”ם בהלכות יסודי התורה: “ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם(4)”
הרמב”ם שב ומדגיש בסוף ספר המדע, דברים אלו: “דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה(5), לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה(6)“.
בדרך זו, (של התבוננות בהנהגת ה’ את העולם), פרש הרמב”ם את בקשת משה רבינו ע”ה מהקדוש ברוך הוא, “הודיעני נא את דרכיך (דרכי ההנהגה) ואדעך…”: “אמנם אמרו כל טובי(7), הוא רמז להראות אותו (למשה את) הנמצאות (הנבראים) כולם, הנאמר עליהם “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”, רצה לומר בהראות אותם (את הנמצאים) לו (למשה) שישיג טבעם (תכונותיהם) והקשרתם (התקשרות ביניהם) קצתם בקצת, וידע (את) הנהגתו (של הקב”ה) להם, איך היא בכלל ופרט ואל זה העניין רמז (ה’ על משה רבינו) באומרו בכל ביתי נאמן הוא, כלומר שהוא הבין מציאות עולמי (ההנהגה) כולו הבנה אמתית קיימת, כי הדעות שאינם אמתיות לא יתקיימו(8)”
הרמב”ם פרט שה’ הראה למשה רבינו, בנוסף למציאות הנבראים וחוקי הטבע, גם את ‘פעולותיו’, שהם דרכי הנהגתו את הבריאה(9): משמעות הדברים שכאשר משה רוצה לדעת את ה’ מבקש הוא תחילה “הודיעני נא את דרכך” הבנת הנהגת ה’ תגרום לידיעות בה’, אז “ואדעך”.
ראש וראשון למתבוננים בבריאה ובדרכי ה’, ומתוך כך גם ראשון אוהבי ה’ ומַאֲהִיבָיו על הבריות, הוא אברהם אבינו ע”ה. כך מתאר הרמב”ם(10) את המציאות בעולם עד שבא אברהם אבינו:
“(11)בימי אנוש ((12)נכדו של אדם הראשון) טעו בני האדם טעות גדול ונבערה (מטופשת), עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו הייתה טעותם (ההנחה היא שאין בר דעת החושב שפסל ברא את העולם, אלא שהפסל הוא אמצעי להתחבר אל האלוהים ונאסר כל אמצעי בין האדם לבין אלוהיו, כדי שלא יישכח האל), אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים(13) להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים (משרתים) המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות (מבנים גדולים) ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות מולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וזה היה עיקר (שורש ותחילת) עבודת כוכבים וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה, אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר (פרק י פסוק ז-ח) “מי לא ייראך מלך הגוים (מלך על כל האנושות) כי לך יאתה (לך נאה היראה) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך” “ובאחת יבערו ויכסלו (ובדבר אחד הם טיפשים, שתורתם (מוסרם) הבל, שהם מבקשים לעבוד אותך באמצעות פסל עץ) מוסר הבלים עץ הוא”, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל, רצונך הוא”
“(14)אחר שארכו הימים, עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צווה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו (צקו על מזבחו לכבודו נוזלים, כגון יין) כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו (פסל הקשור לכוכב) כדי להשתחוות לו, כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ ומודיע להם צורה שבדה מלבו (שהמציא אותה מדעתו) ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחווים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה (כדי לשלוט על העם) וראוי לעובדה וליראה ממנה וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך (שליח האל, כוח בהנהגת האל) דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים, שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהישבע בשמה והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם (הַכומרין, כוהני (שמשי) עבודה זרה) וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן.
אבל צור העולמים (מקור הבריאה) לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח, נח, שם ועבר ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו”.
מעניין מה מביא ילד בגיל כל כך צעיר (יש אומרים בן שלוש היה(15) וי”א בין ארבעים(16)) למרוד בכל המוסכמות השקריות של העולם עד להגעה להכרת האמת בייחוד ה’? נדמה כי הרמב”ם נותן תשובה לשאלה זו, וכך הוא כותב בהמשך דבריו(17) “כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם (דיונים) ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו”:
“כיון שגבר עליהם בראיותיו, בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם”
“וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו (דברי אמונתו בהשם) היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם העיקר הגדול הזה (של מציאות ה’) וחבר בו ספרים (ספר היצירה ועוד ספרי אמונה) והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי, ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד”
“והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה’, עד שארכו הימים לישראל במצרים (אורך הגלות) וחזרו ללמוד מעשיהן (של אומות העולם) ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים וכמעט קט (רגעים אחדים) היה העיקר (האמונה באל אחד) ששתל אברהם נעקר (והיו ח”ו) חוזרין בני יעקב לטעות העולם (עבודה זרה) ותעיותן (אובדן בדרך, חוסר מציאה של מקום, הליכה לאיבוד) ומאהבת ה’ אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה (העמיד את) משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה’ (את) ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה”.
האמונה באל והתהוות קהל עם המאמין בה’, התחיל מהתבוננות של אברהם אבינו. הוא מתבונן בבריאה, רואה את יופייה ואת עוצמתה, הוא רואה את השמש זורחת ואת כל היקום החי והמלבלב, בלשון חז”ל(18), הוא רואה “בירה דולקת”, אברהם עומד ותוהה: מי הוא בעל הבירה?
מתוך עיונו בשאלה זו, מגלה אברהם את התשובה: “השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע”. אברהם אבינו מגיע למסקנה שבעל הבירה (בורא העולם) אינו אחד מן הכוחות הפועלים בתוך ההוויה, משום שכל אחד מהם שולט בצורה חלקית בזמן מסוים או במקום מסוים.
אברהם מסיק שהשמש, הירח והכוכבים אינם בעלי הכוח אלא הם משרתים ומשמשים בלבד. מתוך כך, מבין שבעל הבירה ששולט בשמיים ובארץ, ביום ובלילה, אינו חלק מן הנבראים ולא ממין הנבראים, הוא מעל המקום ומעל הזמן, אינו גוף ואין לו דמות הגוף, אין חוקי ההגבלה הקיימים בטבע שולטים בו, הוא יוצר אותם.
זה בדיוק מה דוד המלך ע”ה מתאר בתהילותיו את השמש כגורם המרכזי בבריאה(19). דבר המעיד על חשיבות גורמי השמים כמשמשי האל מצד אחד ועל הסכנה הטמונה בחשיבות יתר מצד שני, כפי שנתנו (בטעות בתקופה הקדומה) משמעויות יתר לגרמי השמים, עד כדי עבודה זרה. למרות שהשמש היא מקור האנרגיה שמאפשר את כל החיים על פני העולם שלנו, אברהם אבינו ע”ה מצליח להבין שהשֶמֶש אינה אלא השַּמָּש של גבוה מעל גבוה. הרבה שליחים למקום, ו”גבוהים עליהם” (קהלת ה’, ז’), זה הקדוש ברוך הוא שכח גבורותיו גבוה עליהם(20).
לומדים אנו תובנות מאברהם אבינו, כאשר מתבוננים ביקום ורואים עולם שלובש ופושט צורה, כאשר מסתכלים על הזריחה והשקיעה, החורף והקיץ, כשמביטים על הפריחה והקמילה, והכול במחזוריות נפלאה, ניתן להסיק שיש כאן סדר ויש מסדר מנהיג אחד יסודי, שהוא המקור של הכול. הוא בחכמתו הגדולה שאין לה חקר ובתבונתו שאין לה קץ, בורא, מחדש, מפעיל ומקיים את כל ההוויה.
התבוננות באותות ובמופתים שנעשו לעם ישראל:
(21)המסורת שברשותנו תעיד על הנסים והנפלאות שנעשו לעם ישראל החל מימי האבות דרך יציאת מצרים וקריעת ים סוף והמשך בתקופת השופטים, המלכים והנביאים, אשר המורים לבעלי עין השכל, כי יש בורא לעולם אשר נתן תורה לעמו ישראל, כמו שנאמר בתורה “(22)או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה’ אלקיכם במצרים לעיניך. אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלהים אין עוד מלבדו”.
הניסים האותות והמופתים שאירעו לישראל הינם מעל הטבע: עשר המכות על המצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, המן שירד משמים אות המופלא שבכל האותות, (לפי שהדבר המתמיד הוא יותר מפליא מן הדבר שהינו חד פעמי, לא יעלה על הדעת שנעשתה כאן תחבולה) במשך ארבעים שנה, עם שלם ניזון ממזון מחודש שירד משמים בוקר וערב, שחידשו הבורא במשך ללא הפסקה. חלק נכבד בהיסטוריה עם ישראל שלא ניתן לסתור אותו.
לא יתכן שקדמוני בני ישראל לדורותיהם הסכימו על עניין זה לשקר בו ולומר לעם, אבותינו היו במדבר ארבעים שנה ואכלו את המן, אם לא היה לכך עדות ויסוד אמתי. ובפרט שקיימת עדות מספקת לכך, שיש מסורת מתמשכת אמתית מדור לדור, זולת מה שכתוב בתורה. לכל עם ובפרט לעם הספר יש את היסטוריה העוקבת המינימלית שעוברת מדור לדור במסורת. ועיין בזה עוד מה שכתב בספר אמונת ודעות(23).
לסיכום: ע”י התבוננות האדם בבריאה, בתהליכים שהיא עוברת מראשיתה עד היום, בטבע ובהנהגת ה’ את העולם ויושביו בכלל ואת עם ישראל כעמו בפרט, בניסים והנפלאות שנעשו עם ישראל מזמן התהוותם לעם ועד היום, אזי ירכוש האדם תובנה היוצרת תודעה בעלת ערך גבוה ומרכזי בחייו – האמונה בה’.
הערות
1. רמב”ם, יסודי התורה (פ”ב ה”ב).
2. ספרי על דברים יא כב, פיסקא מט “דורשי הגדות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה, (התבוננות במעשה חכמים והנעשה בבריאה) שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו”.
5. וראה את דברי הרמב”ם במורה הנבוכים:
“ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות, אשר הם החכמות העיוניות כלם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון, לא צותה התורה עליהם בפירוש כמו שצוה על הראשונות אבל צוה עליהם בכלל והוא אמרו לאהבה את ה’, וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה באהבה, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וכבר בארנו במשנה תורה שזאת האהבה לא תתכן אלא בהשגת המציאות כלו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו” (מורה נבוכים חלק ג’ פרק כ”ח).
7. שמות (לג יט’) “ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה’ לפניך וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם” פרשו הרמב”ן “אני אעביר מדת כל טובי על פניך”, שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם”.
8. מורה הנבוכים (חלק א’, פרק נ”ד).
9. מורה הנבוכים (חלק א’, פרק נ”ד). “אם כן השגת הפעולות ההם, הם תאריו יתעלה אשר יודע מצדם והראיה על זה שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו יתעלה, היות הדבר אשר הודיעו תארי פעולות גמורים, רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכו’, הנה כבר התבאר כי הדרכים אשר בקש ידיעתם והודיעו אותם, הם הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה, והחכמים יקראום מדות, ויאמרו שלש עשרה מדות”
10. רמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק א’).
13. לפי האסטרונומיה העתיקה, גרמים שמימיים כדוריים שקופים ובהם הכוכבים (לפירוט העניין ראה ההקדמה לפרק ג ביסודי התורה
15. בבלי, נדרים (דף לב עמוד א). “ואמר רב אמי בר אבא בן ג’ שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי חושבניה מאה ושבעין ותרין” מסביר רש”י: “דהכי משמע עקב כמנין עק”ב (172) שנים שמע אברהם בקולי וכל שנותיו היו קע”ה (175) אלמא (חסרים 3 שנים שלא “שמע בקולי” ) בן שלש שנים הכיר את בוראו”
16. מדרש רבה-מגילת שיר השירים “תני: בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו? ר’ חנינא ור’ יוחנן תרויהון אמרין: בן מ”ח שנה הכיר אברהם את בוראו. ר’ שמעון בן לקיש אמר: בן שלוש שנים היה, שנאמר (בראשית כ”ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי. מנין עקב”.
19. דתהילים: “עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו”(קד יט), “ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים” (עב ה) ,”יהי שמו לעולם לפני שמש ינין (ינון) שמו ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו” (עב יז ,(“כי שמש ומגן י-ה-ו-ה אל-הים חן וכבוד יתן י-ה-ו-ה לא ימנע טוב להלכים בתמים” (פד יב),” הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור” (קמח ג ,(“בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם לשמש שם אהל בהם” (יט ה), “כי שמש ומגן י-ה-ו-ה אל-הים חן וכבוד יתן י-ה-ו-ה לא ימנע טוב להלכים בתמים) פד יב ,(“ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם י-ה-ו-ה”) קיג ג).ברים (פרק ד פסוק לט).
