שאלה: אישה שצריכה להניח מוך דחוק בערב שבת, אך חייבת לצאת מהבית אחרי השקיעה, האם מותר לה להניחו אף על פי שיודעת שצריכה ללכת ברשות הרבים במקום שאין בו עירוב:
תשובה: ויש להמליץ באופן כללי, שלא ללכת עם המוך דחוק ועדיף שתנוח בזמן זה
אישה שחייבת מעיקר הדין במוך דחוק, וכגון שהוא יום תחילת ראייתה (כלומר אם ראתה יום אחד ורוצה לעשות הפסק באותו יום באופן שלא קיימה יחסים שלושה ימים שלמים לפני כן או שהיו אסורים) יש לאסור לצאת עמו.
אך אם אינו יום תחילת ראיה כלומר שעושה הפסק לאחר כמה ימים מתחילת הוסת, מותר לאישה ללכת עמו גם ברה”ר.
ויש להדגיש שהליכה זו מותרת אך ורק בזמן בין השמשות, כלומר אם צריכה להיות בחוץ יותר מ13.5 דקות מהשקיעה, לא תצא עם המוך.
גם מה שהתרנו בבין השמשות זה הוא דווקא בערב שבת, אך בבין השמשות של מוצאי שבת, אם אין צורך גדול לצאת החוצה עדיף שלא תצא עמו.
ויש להמליץ באופן כללי, שלא ללכת עם המוך דחוק ועדיף שתנוח בזמן זה, ומפני שבזמן שהולכות עם המוך יכולות להיפצע ממנו מה שמביא לשאלות על בדיקת המוך.
מקורות:
הקדמה
אחת ממלאכות האסורות בשבת הוא מלאכת הוצאה, כלומר שאסור לטלטל ברשות הרבים חפצים שאינם מלבוש, וכיום ברוב הערים בארץ יש עירוב מטעם הרבנות שמתיר לטלטל חפצים (אע”פ שיש מקום להחמיר גם בעירוב וודאי לספרדים לא נדון בהלכה זו כאן), ואם כן שאלה זו מתייתרת, אך יש ישובים שלא זכו שיעשו להם עירוב וכן אנשים שנסעו לחו”ל ששם אין עירוב הלכה זו מאד מצוייה אצלם.
טלטול המוך בשבת
בנידון זה מצאנו מחלוקת בפוסקים האם יש בזה משום איסור טלטול בשבת.
בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד ס’ כח או’ ט וכן ח”ה ס’ לז) כתב לאסור הליכה עם מוך דחוק משום טלטול וכן דעת האגרות משה (או”ח ח”ג ס’ מז) חוט השני (ח”ד פפ”ח או’ ה) ושבט הלוי (ח”ג ס’ ס).
אך הגר”ע יוסף זצ”ל (טהרת הבית ח”ב עמ’ רפט-רצב) נטה קצת להתיר מכמה טעמים, ונביאם בקיצור.
היות שהמוך נמצא בלוע בתוך הגוף יש שיטות ראשונים שאין איסור הוצאה וטלטול בדברים שבלועים בגוף.
עוד סברא להתיר, משום שהוצאה זו נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה שבשבת אסורה רק מדרבנן ונבאר סברא זו היות שיש לה השלכה דינית.
מדין תורה אדם עובר באיסור מלאכה בשבת רק מתי שמטרת עשיית המלאכה בשביל התוצאה המוגדרת שלה, ולדוגמא אדם שחופר בור אם הוא חופר בשביל שרוצה ליפות את הקרקע א”כ עובר באיסור בונה או חורש, אך אם חופר בשביל שרוצה את החול אינו אסור מהתורה שהרי מלאכת חורש או בונה נאסר כשהמטרה ליפות את הקרקע, וכאן המטרה היא בשביל החול.
בנידון שלנו הוצאת המוך אצל האישה לחוץ אינה נצרכת שהרי יכולה גם לשבת בבית בנתינת המוך דחוק ואין לה ענין שיצא החוצה. (ויש לשאול על זה הרי כל פעם שאדם יוצא החוצה לוקח דברים מפני שהוא יוצא, ולא רק מפני שרוצה להעבירם ממקום למקום ועיין בספר תשובות והנהגות ח”א ס’ רמז שהתקשה בזה ונשאר בצ”ע) ועוד הוסיפו האחרונים הרי מעיקר הדין לא צריך מוך דחוק אלא הוא רק חומרא שהרי מספיק רק הפסק טהרה מעיקר הדין.
עוד הוסיף לצרף להיתר, שהרי הוצאה זו נעשת בבין השמשות שהוא ספק אם הוא לילה כלומר שבת או יום ועדיין לא נכנס שבת, ויש לצרף לזה שיטת ר”ת שסובר שבין השמשות הוא יותר מאוחר (כלומר שבזמן הבדיקה עדיין לא נכנס שבת), ועוד שהיות שההוצאה אינה כדרכה הוא רק איסור דרבנן ויש להתיר שבות בבין השמשות במקום מצווה.
ומכל הטעמים הנ”ל הסיק הגר”ע יוסף שיש להתיר בבין השמשות של ערב שבת, אך כל זה דווקא שהמוך הוא רק מחומרא ולא מעיקר הדין כלומר שלא מדובר בנתינת מוך דחוק ביום שהתחילה לראות שאז נתינת מוך דחוק הוא מעיקר הדין.
עדו כתב שאין להתיר אלא במקום צורך גדול ממש, במקרה שהבדיקה בבין השמשות של מוצאי שבת שהרי שם אין לצרף את שיטת ר”ת להוסיף להקל שהרי אדרבה לשיטתו זה עדיין יום, וכן לא אומרים בבין השמשות של מוצאי שבת שהתירו שבות שהרי הוא ממשיך קדושת השבת. (יש לציין שהטעמים הנ”ל להתיר הובאו גם באגרות משה שצויין למעלה אך בסוף כתב להחמיר)
אך דעת הגאון ר’ שלמה זלמן אוירבאך בשמירת שבת כהלכתה (פי”ח הע’ פו) להתיר לגמרי, וטעמו שהיות שדרכה של אישה כל חודש ליתן מוך דחוק כדי להיטהר לבעלה, המוך נחשב כמו בגד של אישה שהרי הוא מצורכי האישה, ולא בא רק להצילה מלכלוך אלא לפעולה חיובית.
וכתב להקשות על האוסרים, ממה שחכמי הדורות לא כתבו על האיסור הזה, והרי זה נוהג שקיים בכל הנשים לעשות מוך דחוק וכי לא יצאו בשבת, וביותר מזה יש להקשות שהרי שיטת החוות דעת שאישה צריכה לשים מוך דחוק בעונת וסתה עונה שלמה דהיינו חצי יממה, ואיך ימלט שלא יהיה בשבת, ולא מצאנו בפוסקים שהעירו על דבריו שנמצא שאישה לא תצא כל השבת מביתה, ולכן כתב להתיר מוך דחוק אפילו לכתחילה ולא דווקא בבין השמשות.
הרב ינון קצב
דיין בבית דין עוד יוסף חי באלעד ודמו”ץ בקהילת בני הישיבות פרדס כץ בני ברק
לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*
