לעובדו באמצעות התפילה
נצטווינו בתורה לעבדו, הציווי נכפל מספר פעמים בתורה, באמרו ”ועבדתם את ה’ אלהיכם(1)”, וכן “ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה‘(2)“ וכן אמר הכתוב ”ואותו תעבודו(3)”. “ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם(4)” וכן” ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון(5)”
כתוב במדרש(6) “לעבדו” – זו תפילה. שואל המדרש: זו תפלה, או אינו אלא עבודה? – תלמוד לומר “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”, וכי יש לו עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר “ולעבדו בכל לבבכם”? – זו תפלה.
ובמשנתו של רבי אליעזר(7), נאמר מנין לעיקר תפלה שהיא מצוה ? מהפסוק הזה ”(8)את ה’ אלהיך תירא ואותו תעבוד” ואמרו חז”ל עבדוהו בתורתו, בלימוד וקיום התורה ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כלומר תתפלל לנכח המקדש, כשפניך מופנים לכוון בית המקדש, כמו שבאר שלמה ע”ה(9) בפסוק “והתפללו אל המקום הזה” וכפי שדרשו חז”ל(10) את תפילת שלמה(11).
כשאמרו ז”ל (12)“על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”. תכוונו לומר שהעולם עומד על שלשה דברים והעמוד האמצעי הוא “העבודה” כוונתם בין על עבודת הקורבנות ובין על עבודת התפלה שבלב.(13)
התפילה בעת צרה חיוב מהתורה
האם יש מצווה מן התורה להתפלל בכל יום? בשאלה זו נחלקו הראשונים. לדעת הרמב”ם(14) “מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: “ועבדתם את ה’ אלוהיכם”, (15)מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה,(16) שנאמר: “ולעובדו בכל לבבכם” – (17)אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; ולפיכך נשים ועבדים, חייבין בתפילה, לפי שהיא מצוות עשה שלא הזמן גרמה”.
וחיוב המצווה כך הוא: שיפתח את התפילה בשבח לה’, ומתוך כך ישאל את צרכיו, ויסיים בהודאה על הטובה שהשפיע לו ה’ יתברך. והיו שקיצרו בתפילתם והיו שהאריכו, וכולם יצאו ידי חובתם, שמהתורה אין שיעור לתפילה(18)
הרמב”ם מוכיח שחיוב התפילה הוא מן התורה, על-פי הפסוקים המצווים לעבוד את ה’. לפי חז”ל, התפילה היא עבודת ד’ שבלב ולא במעשה, ועל רקע פירוש זה מוסיף הרמב”ם כי כל הנלווה לתפילה, כגון מספר התפילות, נוסח התפילה, מועד התפילה וכיו”ב, הן דרישה נוספת שתיקנו חז”ל לדין התורה המקורי, שהוא תפילה אישית.
אולם לדעת הרמב”ן(19), אין חובה מהתורה להתפלל בכל יום, כי הלימוד מהפסוקים שהזכיר הרמב”ם אינו דרשה גמורה אלא אסמכתא(20) בלבד. ואנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו את התפילות בכל יום. ורק בעת צרה לדעתו יש מצווה מהתורה לפנות אל ה’ בתפילה, וכפי שלמדנו במצוות החצוצרות, שנאמר (במדבר י, ט): “וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם”.
נמצא שהתפילה שאדם מתפלל בעת צרה היא חובה מהתורה לכל הדעות. כפי שראינו לאבותינו ונביאנו (וכפי שנראה בהמשך), שבכל עת שהאבות והנביאים נצרכו לעזרה, היו פונים אל ה’ בתפילה ולכן מי שהוא או חברו שרוי בצרה, צריך להוסיף בתפילתו בקשה מיוחדת על אותה הצרה, שמצווה מהתורה להתפלל אל ה’ בעת צרה. וקל וחומר כשהציבור או העם שרוי בצרה, שמצווה להתפלל תפילה ציבורית, ואף היו מתקנים לכך תעניות.
האבות והנביאים התפללו בעת הצורך
ראינו לאורך התנ”ך, שבכל עת שהאבות והנביאים נצרכו לעזרה, היו פונים אל ה’ בתפילה. אברהם אבינו עמד בתפילה והתחנן על סדום שלא תחרב וענהו ה’, שאם יהיו שם עשרה צדיקים סדום תינצל, אבל לא היו שם עשרה צדיקים וסדום נחרבה.(21) יצחק אבינו ורבקה אמנו שייחלו לפרי בטן, העתירו אל ה’ בתפילה, ונפקדו, ונולדו להם יעקב ועשו.(22) יעקב אבינו התפלל לה’ שיצילו מיד אחיו עשו, שבא כנגדו בארבע מאות לוחמים, ונענה וניצל.(23) אחר חטא העגל, עלה חרון אף כנגד ישראל, ומשה רבנו הרבה בתפילות עד שניחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו.(24). כשר הצטרעה מרים אחות משה רבינו, עמד והתפלל: “א-ל נא רפא נא לה”, ונרפאה(25). אהרון הכהן התפלל על ידי הקטורת – ונעצרה המגפה(26). אחר המפלה מול העי, נפל יהושע על פניו והתפלל, וה’ ענהו והדריכו לתקן את חטא עכן ואח”כ ניצח(27). וכשעלו פלישתים למלחמה על ישראל, זעק שמואל אל ה’, וענהו ה’, והכו ישראל את פלישתים והכניעום.(28) דוד מלך ישראל היה מרבה מאוד בתפילות אל ה’, ותפילותיו הם ספר תהלים.
לאחר שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, התפלל שתשרה בו השכינה, ושכל התפילות המכוונות דרך בית המקדש יתקבלו, וקיבל ה’ את תפילתו.(29) וכשנלחם אליהו הנביא בנביאי הבעל בהר הכרמל, התפלל שתרד אש מהשמיים ונענה.(30) וכן אלישע הנביא התפלל לה’ שיחיה את הילד של האישה השונמית, והילד חזר לחיים(31) וכן חזקיה, כשעמד למות ממחלתו, התפלל לה’ ונענה והבריא.(32)
תפילתה של חנה, ששנים רבות הייתה עקרה, והרבתה להתפלל במשכן ה’ שבשילה, והייתה הראשונה שפנתה אל ה’ בתפילתה בשם הקדוש “צבאות”. ולבסוף זכתה ונפקדה בבן גדול, הלא הוא שמואל הנביא.(33) על שמואל הנביא אמרו שהיה שקול כמשה ואהרן, שעל ידם התגלה דבר ה’ במציאות הניסית העליונה של המדבר, ועל ידי שמואל נתגלה דבר ה’ גם במציאות הממשית של עם ישראל בארץ ישראל, שהוא גיבש את העם והקים את מלכות בית דוד, ומכוחו נבנה בית המקדש. וכיוון שהיה בעל נשמה גדולה וגבוהה כל כך, היה קשה להורידה לארץ, ונצרכה חנה להרבות בתפילות עד שזכתה ללדת אותו. וכל כך גדולה הייתה תפילתה, עד שלמדו ממנה חז”ל(34) הלכות רבות(35).
תפילת עמידה תוקנה ע”י חז”ל
תפילת עמידה תוקנה על-ידי אנשי “כנסת גדולה(36)” “במשך תקופה של כשלוש מאות שנה, בה פעלה מסגרת תורנית-משפטית זו. תקופה זאת נפתחת בעליית עזרא ונחמיה לארץ ומסתיימת עם שמעון הצדיק, שהיה משיירי כנסת גדולה.
תפילת עמידה מכונה בקהילות ישראל תפילת שמונה עשרה, על שום שמונה עשרה הברכות המרכיבות אותה. ברבות השנים, נוספה לתפילה הברכה התשע עשרה, היא ברכת המינים, אבל כיוון שאין משנים שמות וסמלים שהשתרשו, נקראת התפילה בפי כל תפילת שמונה עשרה. השם תפילת עמידה מקורו בחובה לעמוד משך כל התפילה ולהתפלל אותה בכוונה רבה.
תפילת עמידה או בשמה בנוסף תפילת שמונה עשרה, מסמלת במידת מה, את עיקר התפילה עצמה. על פי ההלכה, תפילה זו היא התפילה בה”א הידיעה, וכל הנאמר לפניה ולאחריה משמש הקדמות, או סיומים, תפילות נלוות לתפילה המרכזית הזאת.
מטרת התפילה
התפילה היא הדרך האנושית לתקשר עם הבורא. באמצעות התפילה אנו מתקרבים לה’ ויכולים לדבוק בו, וזאת מעצם הפניה לריבונו של עולם וההבנה שרק הוא ואין בלתו שיכול לשמוע את תפילתנו ולהיענות לבקשתנו. כלומר, עצם התפילה היא פעולה של אמונה וקרבה לה’.
באמצעותה אנו משלימים את עצמנו ומתקנים ומרוממים את נפשנו. “על כן צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חוק נפלא שחקק הקב”ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, לתכלית השלמתם המוסרית בייחוד הנצמחת ממנה”(37)
בנוסף, בכוחה של תפילה לשנות מצבי חיים. התפילה היא האפשרות שניתנה לאדם לבקש מה’ שימלא את משאלותיו או שיושיעו בעת צרה “צריך לדעת כי כוח התפילה גדול, ואפילו לשנות הטבע, ולהינצל מן הסכנה ולבטל הנגזר”(38)
התפילה בנויה מבקשות הנוגעות לכל תחומי החיים וגם מדברי תודה ושבח על הבקשות שנתמלאו. כל זאת מביא את התפילה להיות “קישור הרצון שלנו בהקב”ה(39)“
בין ריבוי הבקשות למילוי חסרונותינו החומריים מצד האדם, לעצם הפעולה של קרבה ודבקות בה’ המבטאים את מעלתה המרוממת של התפילה, אין כל סתירה. שכן צורכי הגוף והנפש שלנו ותפילותינו עליהם, הם חלק ממטרות התפילה ובהיווצרותם נוצר ומעמיק הקשר של האדם לבוראו, מתוך ההכרה שרק הבורא יכול למלא ולספק כל צרכיו של האדם.
מטרת התפילה היא לקרב את האדם אל אלווהו. למרות שחלק גדול מנוסח התפילה מבטא בקשות על צרכיו השונים של האדם, בקשות אלו אינן המטרה העיקרית של התפילה אלא מהוות את הגורם לה.
השאיפה שהטביע הבורא באדם לחתור לרווחה והתפתחות רוחנית וגשמית גורמת לאדם לפנות אל ה’ בתפילה להגשמת משאלות ליבו. גם אם הבקשות מתייחסות לעניינים שבחומר, מהות ומטרת התפילה היא רוחנית, גבוהה ונעלה: לחבר בין הנברא לבורא, אמצעית ליצירת קרבה רוחנית, בבחינת “קרוב ה’ לכל קוראיו(40)” הגורמת להתרוממות הרוח ודבקות בה’.
על התפילה כאמצעי לדבקות בה’, ניתן ללמוד מדוד המלך ע”ה שאומר: “(41)ואני תפלה”. כל כולי, כל ישותי – תפילה. מפרש רש”י: “ואני תפילה ואני מתפלל אליך תמיד”.
ואכן אמרו חז”ל: “הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו(42)“. האדם שנושא תפילה דבק בה’, מחובר, מייחל, כמהָ, משתוקק ונושא את עיניו וליבו לשמים. תפילה איננה רק אוסף מילים והיגוי שפתיים, “תפילה מלשון התפתלות. בתפילה האדם מפתל וכורך את עצמו אל הקב”ה(43)” ועל ידה האדם הופך להיות כרוך ומקושר.
התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה’. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה.
חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה’ רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים, אזי הוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב”ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה’ שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה’, שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה’ בתפילה.
המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החיסרון הזה הם פונים אל הקב”ה, אלוקי השמיים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם אל הקב”ה בתפילה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה(44).
על מהות התפילה ניתן גם ללמוד מבריאת העולם. תיאור הבריאה ממחיש כי התפילה היא חלק מתוכנית הבריאה ועבודת האדם שכן קודם שברא ה’ את האדם, הכין עבורו עולם נפלא ומרהיב, משוכלל ומושלם. כל כך יפה ומושלם, אלא שדבר אחד חיוני ומשמעותי היה חסר בו: צמחיה. למלוא העין נראתה רק אדמה חשופה, ללא כל ירק ועשב כמו שכתוב “(45)וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח” כי לא המטיר ה’ אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה”.
אומנם נבראו הצמחים ביום השלישי לבריאה אך “(46)לא יצאו אלא על פתח הקרקע עמדו, עד יום ו’ ולמה? הפסוק עונה, “כי לא המטיר” ה’ לא הוריד גשמים. ומה טעם לא המטיר? לפי ש”אדם אַיִן לעבד את האדמה” עדין לא נברא, ולא היה נברא המכיר בטובתן של גשמים שיתפלל לירידתם וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.
אילו העולם היה נברא מושלם ללא כל חיסרון לא היה האדם מרגיש צורך לפנות לבורא עולם ולהתפלל. דווקא השלמות היא החיסרון והחיסרון הוא המניע לשלמות. עולם מושלם שאיננו חסר מאומה הוא עולם חסר, שכן חסר הוא את תחושת הקשר שבין האדם לבוראו. כאשר יש לאדם כל טוב ולא חסר לו כלום, אין לו צורך לשאת את עיניו אל הבורא, וכך הוא הולך ומתנתק ממנו ומאבד את תכליתו וייעודו. החיסרון בבריאה ובאדם, הוא המקור לצורך שיוצר את הקשר, את התלות ונשיאת עיניים של האדם כלפי הבורא יתברך.
באופן לא צפוי זהו מצב בו ישנם דברים לכאורה מנוגדים שאינם יכולים להתקיים יחד: החיסרון מול השלמות. החיסרון הוא גורם השלמות, עולם שיש בו קשר תמידי, ישיר ומוחשי בין הבורא לברואיו זו שלמות. והשלימות הוא החיסרון המייתר את הצורך לפנות לבורא עולם.
נראה כי בעולמנו, הסוער והמבלבל, התפילה שומרת עלינו ומשאירה אותנו מחוברים אל מקור השפע והחיים. הקשר של תפילה יום יומית, באמצעות פנייה ישירה לבורא העולם היא הערוץ המקשר, הנחוץ וההכרחי בין היהודי לבוראו ובלעדיו האדם מנותק ממקור החיים ומאבד את הדרך, את עצמו ואת תכלית קיומו.
מעבר לכך שהתפילה אמצעי להשגת צרכינו ומחסורנו ודרך לשינוי גזרותיו יתברך, נראה כי התפילה היא גם מטרה כשלעצמה. היא זו שמבטיחה את הקשר והקרבה שלנו עם בורא עולם ומסייעת לנו לשמר את הקשר בתוך מרוץ החיים השוטף המשכיח מאתנו את תכליתנו וייעודנו.
עבודת התפילה בחסידות
עבודת התפילה היא מושג מרכזי בתנועת החסידות המציינת את חשיבותה המיוחדת של התפילה בעבודת ה’. בדרך זו, התפילה כוללת הכנה והתבוננות ממושכות, שימת לב לפירוש המילים ואמירתן במתינות ובחיות.
החסידות רואה בתפילה מקור השפעה לתיקון המידות וזיכוך הנפש הבהמית על ידי כך שמבארים בדברי הסבר וברגשות שמחה את התענוג שבקיום רצון הבורא(47). בפעולה זו אנו מבטלים את רצונותינו החומריים מפני רצונו יתברך, ומניעים תהליך זיכוך הנפש ועבודת המידות.
השפע המגיע מהתפילה מקורו בשלמות ה’ והוא פועל בדרכו לתקון האדם ומידותיו. בפרט אם המתפלל מזכיר ומבקש בתפילה את שלמות המידות, שכן עצם המודעות, האזכור והבקשה לתיקון המידות פועלים בהם לטובה. באופן דומה אזכור של המידות הטעונות שיפור, העלאתן למודעות האדם ותפילה לתיקונן, מניעים תהליך תודעתי לתיקון המידות. הנפש, רוח, והנשמה הן הגורם המניע את האדם להתבוננות ועבודה על תיקון מידותיו.
לאור זאת מובן העניין שבחסידות ניתן דגש על עבודת המידות ומקום נרחב לעבודת התפילה, שכן הם משתלבים יחד, לקיום רצון ה’ ועיקר עבודת תיקון האדם בעולם הזה(48).
עבודת התפילה היא יסוד בתורת החסידות, המתפללים באריכות ובדבקות(49). משום חשיבות התפילה, ניתן לראות בכך את הסיבה לעיקר התנגדות היצר הרע בימינו(50) יצר הרע נלחם בחשובה שבקדושה, בתפילה.
תתכן מציאות לפיה אדם מקיים ושומר תורה ומצוות ואף לומד תורה בכל יום, מתקשה להתפלל לה’ משום שהיצר הרע עובד על פרוד האדם מבוראו(51). יתרה מכך, היצר הרע עשוי לתת לו אשליה שהוא ת”ח, אך העיקר חסר מהספר, שהוא הדבקות בו יתברך ולכן בחסידות מודגש, שהדרישה להתפלל באריכות היא מכל אחד ואחד ולא רק לאנשי מעלה(52).
בחסידות קיים דגש על ההכנה לתפילה, כמו כן על ההתבוננות בשעת התפילה עצמה. ההכנה לתפילה כוללת טבילה במקווה לשם טהרה, נתינת צדקה ולימוד חסידות.
בחסידות נוהגים ללמוד מספר חסידות מידי בוקר קודם תפילת שחרית(53). בשעת התפילה עצמה מתבוננים בפירוש מילות התפילה, על-פי פנימיות התורה. נוהגים לנגן ניגון חסידי בכדי להיטיב את ההתבוננות במילים ובכדי לחולל תנועה רגשית בלב המתפלל(54).
מנהג החסידים לבכות בזמן התפילה וכל המרבה לבכות בתפילה הוא בעל מדרגה גבוהה יותר. אמירת תהלים קודם התפילה תביא לכך שהדמעות תהיינה אמתיות(55).
בחסידות עבודת התפילה הוגדרה דווקא באריכות הזמן(56), וכך חסידים רבים נוהגים להתפלל שעות ארוכות בכדי להתפלל כראוי. בימי החול, תופעה זו מצויה פחות מפאת קוצר הזמן, אך ביום שבת קודש בה חסידים פנויים יותר לעבוד את ה’, תופעה זו רחבה הרבה יותר(57).
בחסידות ברסלב רואים דגש על הדבקות בה’ בזמן התפילה, המתבטאת ע”י השתוקקות הנפש ליוצרה בכל תנועות הגוף בבחינת “כל עצמותי תאמרנה(58)“. כמו כן נוכל למצוא הנחיה לאריכות בתפילה, שילוב תפילות פרטיות בתוך התפילה ותפילה בכוח ובצעקה.
הכוונה שבתפילה
התפילה היא המצווה שבה באה הכוונה לידי ביטוי, באופן הנרחב ביותר. התפילה היא פנייה ישירה של המתפלל אל אלוהיו באמצעות אמירה. נוסח התפילה הקבוע, תוקן על ידי חכמי המשנה ומופיע בכתב בסידורי התפילה.
אופן אמירת התפילה בנוסח קבוע ובמועדים קבועים, עלול להשכיח מהמתפלל, כי באמצעות התפילה הוא פונה אל אלוהיו, ובכך להפוך את התפילה למעין דקלום(59). אמירת המילים, מבלי לערב בתוכנם מחשבה נוספת, מהווה תפילה בלא כוונה, עליה אמרו חז”ל “תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה(60)”
הכוונה והמשמעות שנותנים למילים בתפילה הוא סוד כוח התפילה לפעול וכלשון קדשו של רבי נחמן “כשאדם מתפלל בכוונה, דהיינו שמקשר המחשבה אל הדבור ומטה אזנו, ושומע מה שהוא מדבר, אזי הכחות נמשכין ממילא לתוך דבורי התפלה, כי כל הכחות מצפין ומסתכלין תמיד על זה שיומשכו ויוכנסו בתוך דבורים קדושים, על כן כשמתפלל בכוונה נמשכין ונכנסין כל הכוחות שלו ממילא לתוך התפלה(61)”
וכלשון קדשו של רבי נתן(62) “ואזכה להכניס כל הכוחות שיש בנו, בעצמות וגידים ובשר, וכל שאר הכוחות שבגופי ונפשי כולם אזכה ברחמיך להכניסם בתוך דיבורי התפילה, שאזכה להוציא כל דיבור ודיבור של התפילה הקדושה בכח גדול באמת לאמתו, עד שאזכה להרגיש הדיבור בכל עצמותי ואברי”, אכי”ר.
לרעיון של תפילה בכוונה יש מקור. ניתן ללמוד זאת ממה שכתבו חז”ל(63) “כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו, אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו, פותחין לו שערי גן עדן”, ופירש רש”י, ש’בכל כוחו’ היינו ‘בכל כוונתו’ לומר את מלות התפילה בכוונה, אך התוספות כתבו שם ‘בקול רם’, וביאר הריטב”א “כי בזו (שעונה בקול רם) מעורר כוונתו וכל איבריו לברך שמו של הקב”ה”.
אופן הכוונה שבתפילה
כתוב בשולחן ערוך (64)“המתפלל צריך שיכון בלבו פרוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפלתו… וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה”
כדי לסייע בידי מקיים המצווה לכוון בעת קיומה, ובפרט בתפילה, תוקנה תפילת לשם ייחוד קודשא. שתחילתה נראית כך:
“לשם ייחוד קודשא בריך הוא (הקדוש ברוך הוא) ושכינתיה (ושכינתו) בדחילו ורחימו (ביראה ובאהבה), לייחד שם י”ה בו”ה בייחודא שלים (בייחוד שלם) בשם כל ישראל.”
ובהמשך לתפילה, מותאם הנוסח למצווה הנעשית באותה עת.
“הנה אנחנו באים להתפלל תפילת שחרית: שחרית (של שבת קדש) שתקן אברהם. תפילת מנחה: מנחה (של שבת קדש) שתקן יצחק. תפילת ערבית: ערבית (של שבת קדש / מוצאי שבת קדש) שתקן יעקב אבינו עליו השלום.
עם כל המצות הכלולות בה, לתקן את שרשה במקום עליון, לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו. ויהי נעם אד-ני אלה-ינו עלינו. ומעשה ידינו כוננה עלינו. ומעשה ידינו כוננהו”
התפילה מקובלת בעיקר בקרב החסידים, המקור הוא בספר ראשית חכמה, ספרו של רבי אליהו די וידאש(65). בנוסח תפילה זאת יש מילים המביעות התחברות והתקשרות בין המתפלל המבצע את המצווה מתוך אהבה ויראה, לבין בורא עולם שאליו הוא מכוון את תפילתו. אמירת תפילה זאת עוזרת למקיים המצווה, לרכז את כל מחשבותיו בקיום המצווה, ובאהבת ה’.
תפילה ללא כוונה
תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. “וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה(66)” שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שיכוון המתפלל שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ויתמלא ביראה ואהבה; והשנייה פרטית, שיכוון ליבו למה שהוא אומר בפיו.
מה קורה כשלאדם יש קושי להתפלל בדבקות? כתב בליקוטי מוהר”ן(67) על הפסוק “ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר” (דברים ג): “דהנה האדם צריך להתפלל בדבקות גדול להשם יתברך”, זהו המצב הרצוי והאידיאלי שהאדם יתפלל תמיד בדבקות לה’ יתברך כפי יכולתו. “אך אם לפעמים יש עת, שאינו יכול להתפלל בדבקות, אל יאמר: איני מתפלל כלל, מאחר שאינו יכול לכוון כראוי ולהתפלל בדבקות, והתפלה אינה מתקבלת”.
ישנם מצבים בהם לאדם יש קושי רוחני, או כל עניין אחר שגורם ומונע ממנו להתפלל בדבקות. כאן מחזק בעל הליקוטי מוהר”ן ואומר: “אל יאמר אם הדבקות היא העיקר ואיני יכול בזמן זה לקיימה, איני מתפלל כלל,” “אף על פי כן אל יאמר האדם כן, אלא יתפלל תמיד”. “ואם לא יוכל להתפלל בדבקות כראוי, יתפלל בכל כחו”, ובזמן אחר שיוכל להתפלל בדבקות, אותה תפילה תעלה את כל התפילות האחרות שהתפלל בהם בכוח וללא דבקות “כי בעת שיתפלל בדבקות כראוי, אזי יעלה כל התפילות עם התפלה ההיא שהתפלל כראוי”. וזה הפרוש “ואתחנן אל ה’ תמיד, בין בדבקות בין שלא בדבקות”. כי בעת ההיא לאמר “הינו בעת שאזכה להתפלל בדבקות”. “שהדברים נאמרים ומרצים (קולחים) בפיו מחמת שמתפלל בדבקות”, אז יעלה האדם בתפילה זו “את כל התפילות שהתפלל עד עתה” בין שבדבקות ושלא בדבקות.
על כן לא יאמר אדם, אם אינני מכוון מוטב אולי שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שבא לעמוד לפני ה’ בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר, את עצם רצונו להיות קשור לה’, ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו, ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה.
עוד כתב “(68)כי עקר התפלה היא דבקות לה’ יתברך, והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז שמדברים בו, כי כשמתפללים בלשון שמדברים בו (מאשר שפת הקודש באופן עילג), אזי הלב סמוך ודבוק מאד בדבורי התפלה, ויכול לדבק עצמו ביותר לה’ יתברך”. “אך כבר תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה סדר התפלה, על כן אנו חייבים להתפלל בלשון הקדש כמו שסדרו לנו. אבל העקר הוא רק לכון פרוש המלות כפשוטו, שזהו עקר התפלה, שמתפללין לפני ה’ יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתקרבין ומתדבקין בו יתברך” “דע, שעקר התחברות ודבקות לה’ יתברך הוא על ידי התפילה כי התפילה הוא שער, שדרך שם נכנסין לה’ יתברך(69)”
הלכה למעשה, כל שכיוון ליבו בפסוק ראשון של שמע ובברכה ראשונה של שמונה עשרה, אף שאת שאר התפילה אמר בלא כוונה – יצא ידי חובתו(70)
תפלל תבקש ואל תצפה בחוזקה
הצפייה הנכונה מהתפילה לה’, היא בבחינת המשמעות העולה מהפסוק “השלך על ה’ יהבך (משאך) והוא יכלכלך” (יסבול משאך), כוונתו בטח עליו שהוא יקל משאך מעליך וזאת מאחר שה’ “לא יתן לעולם מוט לצדיק”(71) כי לא לעולם יעזוב ה’ את הצדיק להיות נוטה(72) (נוטה ליפול, לא יציב). התפלל תבקש ובטח בה’ שיעשה הטוב בשבילך ויחד עם זאת אל תקפיד ותצפה בחוזקה לקבל מענה על תפילתך, גם שתחשוב כי לא נענתה תפילתך, לפעמים זה טובתך ואם הינך בגדר צדיק, לא ימשך מצב זה לעולם.
כך משתמע מדברי הגמרא(73), האומרת כל המאריך בתפילתו, אין תפילתו חוזרת ריקם, אבל אם הוא מאריך בתפילתו ומעיין בה, סופו שיבוא לידי כאב לב. מהו העיון המדובר? רש”י ותוספות מבארים, שהוא מצפה שתפילתו תתקבל, מחמת שהאריך בה (רש”י) או מחמת שכיוון בה (תוספות). המושג “כאב לב” האמור כאן לפי רש”י ותוספות, הוא אכזבה(74).
על כל פנים, מדבריהם נראה כי האדם מצפה לקבל מענה לתפילתו מאחר והשקיע בה את כוחו, באריכות או בכוונה וזאת מבלי לדעת אם בקשתו לטובתו או לא, אם הוא ראוי למענה בעניין זה או לא. האם בקשתו תאמת ואינה פוגעת בסביבתו.
כאשר מקפיד האדם ודורש לקבל מענה לתפילתו ללא התאמה למצבו הרוחני או השלכת תוצאות מבוקשו על הסביבה, מעורר הוא עליו את מידת הדין(75).
דין הרהור ולהשמיע לאוזנו
תפילה, קריאת שמע וברכת המזון הינם מצוות שמתקיימות על ידי דיבור. נחלקו האמוראים בשאלה, האם בדיעבד גם על ידי הרהור אפשר לקיים מצוות אלו.
לדעת רבינא הרהור כמוהו כדיבור, והמהרהר בליבו את התפילה או הברכה – יצא ידי חובתו, יש מהראשונים סוברים כדעת רבינא, שהרהור נחשב כדיבור(76). לעומתו סובר רב חסדא שהרהור אינו נחשב כדיבור(77) ולמעשה דעת רוב הראשונים שהלכה כדעת רב חסדא, והרהור אינו נחשב כדיבור(78). וכן נפסק בשולחן ערוך לעניין קריאת שמע(79), ולעניין ברכות(80).
בעת התפילה, קריאת שמע וברכת המזון, חתך את האותיות בשפתיו, למרות שלא השמיע את קולו לאוזנו, יצא בדיעבד, הואיל ועשה איזה מעשה בהנעת שפתיו. אמנם לכתחילה, בכל המצוות שמתקיימות בדיבור, צריך המדבר להשמיע את קולו לאוזנו.
תפילת עמידה הנאמרת בלחש, לדעת רוב הפוסקים, גם בתפילה בלחש לכתחילה צריך המתפלל להשמיע את המילים לאוזנו, אלא שיזהר ששכניו לא ישמעוהו(81) ולפי מנהג המקובלים, בתפילת לחש לכתחילה צריך לחתך בשפתיים בלבד בלא להשמיע את הקול לאוזנו(82).
לסיכום:
תפילה היא הזכות שיש לאדם להתקרב לבוראו. במקורה, התפילה היא הכלי המקשר בין הנבראים לבורא. עוד מבריאת העולם, נוסדה ונלקחה כחלק ממכלול תכנית העולם, כאמצעי לקשר תמידי ורצוף בין הבורא לנברא. באמצעותה אנו מבקשים השלמת חסרונותינו, מודים לו על השלמתם, עובדים אותו, קרבים אליו ומדבקים בו, בעולם הזה ולנצח נצחים. האדם המתפלל לבוראו, יבקש וישתדל לבטוח בה’ שהוא יעשה את הטוב הנראה לו יתברך, ואל יקפיד לתוצאות מידיות כפי שחושב שצריך להיות. כמו”כ ידע שאין די במחשבה בלבד, כוונה טובה ללא מעשה איננה מספיקה, צריך האדם לבטא את התפילה על ידי השמעת קול, ולכל הפחות על ידי הביטוי בשפתיים.
לשאלות בהשקפה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*
הערות
1. שמות כג-כה “ועבדתם את ה’ אלה-יכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך”
3. דברים ו-יג “את ה’ אל-היך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע”
4. דברים פרק יא פסוק יג “והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה’ אלהי-כם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם”
5. דברים פרק יג פסוק ה “אחרי ה’ אלה-יכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון”
6. ספרי (מדרשי הלכה על במדבר ודברים), “סתם ספרי רבי שמעון בר יוחאי ואליבא דרבי עקיבא” (ב”מ פב, א) ספרי על דברים, מדרש חז”ל על חומש דברים, מבית מדרשו של ר’ עקיבא דברים פרק יא פסוק יג.
7. משנת רבי אליעזר, (פרשה י”ב, עמוד רכ”ח) בנו של רבי יוסי הגלילי.
9. רמב”ם ספר המצוות מצוות עשה -ה
13. וכמבואר שם (באבות) בפירושו של רבינו יונה ואנשי כנסת הגדולה, שידעו את כל עומק הענין תקנו את התפלות כנגד (קורבנות) התמידים, וכמו שעבודת המקדש מתחלת בבקר ונמשכת בלילה אחר היום, כמו כן בעבודת התפלה, הרי בעיניך תראה, שעבודתה באמת מתחלת בבקר השכם ונמשכת עבודתה בלילה אחר היום מעגל השנה, הרב וויטלער, יהודה לייב בן רפאל הדפסה חמ”ד שנת תשע”ג, פרק נחמו נחמו עמי, דף שלד
14. רמב”ם ‘משנה תורה’ הלכות ‘תפילה’ פרק א הלכה א. וכן כתב הרמב”ם גם בספר המצוות מצוה עשה ה – לעבוד ה’ יתברך בתפילה בכל יום שנאמר: ‘ועבדתם את ה’ אלוהיכם” וכן נאמר: “את ה’ אלהיך תירא ואתו תעבד”.
19. בהשגותיו על הרמב”ם בספר המצוות מצוה עשה ה – לעבוד ה’ יתברך בתפילה בכל יום
20. אסמכתא היא הסמכת הלכה שמקורה בדברי חז”ל או בהלכה למשה מסיני על פסוק מן המקרא שאינו משמש לה מקור אלא רמז בלבד.בבלי, שבת, (ל ע”ב).
35. פורטל הדף היומי https://daf-yomi.com) ) פרק א – יסודות הלכות תפילה, תפילותיהם של האבות והנביאים הרב הלל בן שלמה
36. עיין ב’תלמוד בבלי’ מסכת ‘ברכות’ דף לג עמוד א, וכן ב’תלמוד בבלי’ מסכת ‘מגילה’ דף יז עמוד ב. במקורות אלה מייחסים את התפילה לאנשי ‘כנסת הגדולה’ או ל’מאה ועשרים זקנים, שהם מאה ועשרים החכמים החברים ב’כנסת הגדולה’. הגמרא ב’מגילה’ דף יח עמוד א חוקרת גם מקורות נוספים המתארכים את תיקון ‘תפילת עמידה’ כמה מאות שנים מאוחר יותר, לאחר חורבן הבית.
37. פירוש עין אי”ה (למסכת ברכות)
39. הראי”ה קוק (עולת ראי”ה, א’)
44. פניני הלכה https://ph.yhb.org.il)) פרק א יסודות הלכות תפילה א התפילה
47. הקדמה לקונטרס התפילה. ענין ירידת הנשמה היא בשביל העבודה האלוקית, לברר ולזכך את המידות טבעיים, אשר לכל זה יכול כל אחד ואחד לבוא רק על ידי העבודה בתפילה’.
48. ראה ספר המאמרים מלוקט (חלק ד’ עמוד שי”ד).
49. לדוגמא בספר השיחות ת”ש, עמוד 165: ‘מי שעוסק ב’השכלה’ של חסידות בלבד ואינו עוסק ב’עבודת התפילה’ [לפי ערך ואופן ידיעתו בהשכלה של חסידות] – הנו עשיר הפורט את עשירותו למטבעות מזוייפים’. וכן באגרות קודש הרבי הריי”צ, חלק י’ עמוד ש”צ: ‘אבא [הרש”ב] הוציא במיוחד 2 קונטרסים, שבהם הוא מודיע ברורות, שאלו שלומדים חסידות ואינם עוסקים בעבודת התפילה באריכות ובמידות טובות – הלימוד שלהם מבוזבז.. והוא מזהיר שאין לשמוע [חסידות] מאחד כזה.. הוא מחלל את כבוד רבותינו נשיאנו ואת כבוד החסידות’. ועוד.
50. ראה אגרות קודש אדמו”ר זצוק”ל, חלק ט’ עמוד קע”ה.
51. כדבר האמור (משלי ט”ז, כ”ח), “איש תהפכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף” רשי “ונרגן מפריד אלוף” וע”י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם” – נאמר גם על יצר הרע.
52. ספר השיחות תש”ב עמוד 133. מאמר דיבור המתחיל ‘מים רבים’ תשכ”ה. וראה ליקוטי שיחות חלק י”ד עמוד 224: “יש טוענים אשר מצד מעמדם ומצבם אינם שייכים לעבודת התפילה.. הרי סיפור זה הוא מופת חותך, אשר גם הפשוטים בידיעה והשגה, הנה כאשר יתבוננו אשר בכל נברא ונברא (ש’בדבר השם שמים נעשו’) ישנו ה’אחד’, הנה בהתבוננות זו עצמה יכולים להתפלל ארבעים שנה רצופות”.
53. בשיחת שבת פרשת אחרי תשמ”ט: “מנהג טוב של חסידים (בדורות שלפני זה, וגם בדורנו) – ללמוד פרק תניא בכל יום (קודם תפילת הבוקר). וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה – שבקיומו, מקיימים מצוות עשה מהתורה, לימוד תורה שבעל פה, ולפלא שמנהג זה אינו מפורסם, אף שגם בדורנו היו חסידים שנהגו כן, כפי שראיתי בעצמי אצל חסידים בדורנו”.
55. ליקוטי דיבורים חלק ג’ (מתורגם) עמוד 699.
56. ליקוטי שיחות חלק ה’ עמוד 289.
57. מכתב הרבי לתמים (אגרות קודש אדמו”ר זצוק”ל, חלק כ’ עמוד נ”ב): “אופן התפילה במצבו, בימי השבת קודש והיום טוב יכול להאריך (בתחילה קצת), ובימות החול לעת עתה בפירוש המלות לבד, כיון שהרי קשור הוא בסדרי הישיבה, וגם להעיר ככתבו במכתבו, מקונטרס התפילה בזה”.
59. חזרה על טקסט מילולית באופן אוטומטי בעל פה מבלי להבין את משמעותם
60. דון יצחק אברבנאל, נחלת אבות, פירוש למסכת אבות, פרק ב’, משנה י”ג
64. רבי יוסף קארו זצ”ל “שלחן ערוך” אורח חיים צ”ח, א’
65. הספר דן באריכות בחיובו של כל יהודי לפעול למען “ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”, ומונה מספר אופנים כדי להגשים את הייחוד. בין השאר הוא כותב: “צריך קודם שיעשה הייחוד ההוא, יאמר בפיו ויוציא בשפתיו ‘דבר זה או מצווה זו אני עושה לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא’… כיצד? הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית – יאמר ‘הריני הולך לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא’… וכיוצא לשאר התפילות והמצוות… ראשית חכמה, שער האהבה, פרק ט’
70. שו”ע או”ח סג, ד; קא, א; ולהלן טו, ו; יז, ט
74. לפי הרמב”ן ייתכן לומר, שהכוונה היא לחולשה כללית, ובדומה לאמור בגמרא ברכות דף מ ע”א “הרגיל (לאכול צמח מסוג) בקצח (קצח הגינה) אינו בא לידי כאב לב”
75. כך מובן מהגמרא בברכות (ברכות דף נה עמוד א) עיון התפילה נזכר, כאחד משלושה דברים המזכירים את עוונותיו של האדם, גם בגמרא בבבא בתרא (דף קכד עמוד א) עיון התפילה נזכר כאחד משלושה עבירות שאין אדם ניצול מהם בכל יום.
78. ר”ח, תר”י, או”ז, רא”ש, ראב”ד ועוד
80. שם סימן קפה סעיף ב, סימן רו סעיף ג
