שאלה: עד איזה גיל יש על האדם חיוב להתחתן, האם גם בהגיע אדם לגיל גבורות והוא שרוי בלא אישה, עקב בפתירת אשתו ל”ע חייב האדם להתחתן שוב, או שמא יש גבול למצווה זו:
תשובה:
מעיקר הדין יש על האדם להיות שרוי עם אישה תמיד, וכמו שכתוב בתורה “לא טוב היות האדם לבדו”.
אך במידה ורואה בנפשו שאין לו את היכולת להיכנס למערכת יחסים חדשה, וצופה שתגרור עמה משברים בחיי זוגיות מצד עצמו, או שיכול להיגרם קטטות ומריבות מצד בני משפחתו מהאישה הראשונה, אין לו חובה להתחתן.
אך אם לא הגיע לגבורות ויודע שקיים בו יצר התאווה, חובה עליו להתחתן משום הרהור, ושמא יגרום החטא, ולכן יעשה את כל ההשתדלות להתחתן.
מקורות:
סיבת החיוב להתחתן.
הנה בסיבת החיוב להתחתן מצאנו בה שלוש סיבות.
- משום מצוות “פרו ורבו” וחיוב זה הוא עד שיולד לו בן ובת.
- משום מצוות “ולערב אל תנח ידך”
- משום מה שכתוב “לא טוב היות האדם לבדו”
ונדון ונבאר בקצרה את פרטי חיובים אלו.
מצוות “פרו ורבו”
מצוות פרו ורבו מצווה ידוע היא וחיובה גדול מאד, והיא הסיבה הראשית לחיוב של אדם להתחתן, וכבר נפסקה בשו”ע בהלכות אבן העזר ס’ א’, וחיובה קיים עד שיולד לו בן ובת, וגם אם הביא כמה בנים זכרים לא יצא ידי חובת מצווה זו.
מצוות “ולערב אל תנח ידך”
גם אדם שכבר קיים מצוות פרו ורבו, עדיין יש לו חיוב להוליד עוד ילדים.
ומקור הדין הוא גמרא יבמות דף סב: וז”ל דתניא ר’ יהושוע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אישה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר “בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך” וכו’, מבואר שאדם חייב להמשיך לעסוק בהבאת ילדים גם לאחר שכבר קיים מצוות פרו ורבו עד היכן שכבר אין ביכולתו להביא ילדים, (ופשוט שחיוב זה קיים דווקא עם האישה שנמצאת עמו, ולא צריך לישא אישה אחרת במידה ואשתו אינה יכולה כבר ללדת)
וגמרא זו פסקה השו”ע באבן העזר בס’ א’ סע’ ח’ וכן הוא ברמב”ם בהלכות אישות.
ואמנם אין מצווה זו חשובה כמצוות פרו ורבו שהיא מצווה מהתורה וחיובה ומעלתה גדולים מאד, אלא מצווה זו היא רק מדברי קבלה כלומר נלמדה מדברי נביאים, אך היא חיוב על האדם ככל חיוב.
גדר חיוב של מצווה זו שהיא מדברי קבלה, יש לו השלכות הלכתיות, ולדוגמא גם בנישואין שניים אדם צריך להתחתן עם אישה שיכולה להוליד, ולהרבה פוסקים מוכרים גם ספר תורה בשביל נישואין אלו הגם שכבר אדם זה קיים פריה ורביה, אלא שיש מקרים שמחמת שמצווה זו רק מדרבנן יכולה היא להידחות אכמ”ל.
“לא טוב היות האדם לבדו”
בגמרא ביבמות דף סא: מבואר שאפילו אדם שיש לו כמה ילדים ויודע שאין ביכולתו להביא עוד ילדים לא יעמוד בלא אישה, וז”ל הגמרא.
מסייע ליה לרב נחמן אמר שמואל דאמר אע”פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אישה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו.
הלכה זו נפסקה בשו”ע (אה”ע ס”א’ סע’ ח) וז”ל: אע”פ שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אישה ע”כ, וכן הוא ברמב”ם (פט”ו הל’ טז) שכתב, וכן מצוות חכמים היא שלא יישב אדם בלא אישה שלא יבא לידי הרהור.
טעם חיוב זה
והנה מלשונו של הרמב”ם (וכן נמצא בעוד ראשונים) מבואר שסיבת חיוב זה הוא משום הרהור כלומר שהיות שאדם השרוי ללא אישה יכול יצרו להתגבר עליו, לכן צריך לישא אישה כדי שלא היכשל.
ולפי זה זקן שהגיע לגבורות ויודע בנפשו שאין לו כבר יצר התאווה לכאורה לא היה לו מצווה להתחתן.
אך בשו”ת שבט הלוי (ח”י ס’ רכג) כשנשאל לגבי זיווג שני באדם שהגיע לגיל מופלג. שיש מצווה לאדם להתחתן תמיד וטעמו או משום מה שמבואר ברמב”ם משום הרהור , או משום שהשרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה בלא תורה (גמרא יבמות סב:).
ומקור הדין הוא מתרומת הדשן (רסג), שכתב שלא טוב עושה האדם שנמנע מלישא אישה משני טעמים או משום השרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה או מטעם הרהור.
וכתב ע”ז שבה”ל ובשו”ע ובפוסקים לא מוזכר גבול לחיוב זה.
וכן פסק בערוך השולחן (ס”א) שמסתימת לשון הש”ס והפוסקים משמע שאין חילוק בזה ואפילו אם הוא זקן חייב ליקח אשה.
ומתבאר שיש עוד חיוב לאדם להתחתן גם מתי שאין לו הרהור.
מדוע לפי הנ”ל מצאנו בגדולי ישראל שלא נישאו זיווג שני לעת זקנותם.
ובערוך השולחן הנ”ל נתקשה במה שמצאנו שגודלי ישראל לא נישאו זיווג שני וכתב וז”ל והנה ראינו ושמענו גדולים וטובים שלעת זקנותם במיתת אשתם אינם נושאים אשה עד יום מותם ואפשר לומר דכיון דאין זה מן התורה וקרא דלא טוב היות האדם לבדו אסמכתא בעלמא הוא לענין זה [ב”ש] והטעם הוא רק משום הרהור עבירה והם יודעים בעצמם שרחוקים מהרהור מפני זקנתם וחולשתם לכן פוטרים א”ע מזה וכן אם יודע בעצמו שקשה עליו להזדקק לאשה ודאי דפטור וכ”ש כשאין לו במה לפרנסה ע”כ.
וכן בשבט הלוי הנ”ל כתב וז”ל: , ומכ”מ פשוט דאם האשה בת מדות רעות ובעלת קטטה כל כך דלפי טבעו לא יהי’ יכול לסבול אותה ובטל טעם התורה דיהי’ לו יותר בטול תורה מאשר לפני זה, וגם לא תועיל לו גם לענין הרהור עבירה דאי אפשר לחייבו גם לשיטת התה”ד והרמ”א.
או דלפי מצבו בימי הזקנה קשה לו לסבול ולקבל בת קטטה וכיו”ב, ורק נשמה יקרה שתהא עזר ושמחה לו בשנות הזקנה וכל הנשואים חוץ מזה אינם אלא רע בשבילו לא טובה כלל גם ברוחניות, שאין זה בכלל החיוב של לא יעמוד בלא אשה, לכן על פי הנזכר, אם מרגיש האדם בנפשו לפי תכונתו ולפי מצבו ומעמדו דאם לא אשה כשרה ונשמה יקרה ובעלת מדות יוצא מן הכלל, במקרה דילי’ יצא שכרו בהפסדו כי תגרום לו ח”ו ירידה, וגם אבדון שמחה היפך המבוקש, א”כ אין בכחינו לחייבו בנשואין גם לדעת התה”ד ורמ”א, או אם יהי’ חשש לנזק הגוף ח”ו.
ומבואר שחיוב לא טוב היות האדם לבדו, נמצא רק מתי שבאמת מגיע לו להאדם טובה מזה, אך אם רק יפגע מזה משום שיודע שלעת זקנתו קשה לו לפתח מערכת יחסים חדשה והדבר יגרום למריבות והנזק עולה על התועלת מצווה זו אינה קיימת.
ונסיים בסיפור על מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל שריאתי בספר נישואין כהלכה של הרב דוד שלום נקי שביום הולדת תשעים של הגר”ע יוסף זצ”ל כשהניחו את העוגה אצלו התחיל בוכה, ושאלהו בני ביתו את סיבת הבכי, וענה להם, שכשראה את גילו הבין שעברו הרבה שנים מאז פתירת הרבנית מרגלית ואעפ”כ לא נשא אישה, והוא אינו יודע אם לא יתבעו אותו בשמים על זה שהרי כתיב לא טוב היות האדם לבדו ע”כ.
הרב ינון קצב
דיין בבית דין עוד יוסף חי באלעד ומרבני בית ההוראה בני הישיבות פרדס כץ בני ברק
לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שער הלכה ומשפט 2873*
