שאלה: אישה שהספיקה לטבול תוך חודש לאחר לידתה, וחזרה נטמאה מחמת ווסת או כתם תוך פחות מחודש לטבילתה הקודמת, האם מברכת על טבילה זו:
תשובה: להלכה נפסק ספק ברכות להקל ואינה מברכת על טבילה זו.
ולדעת האשכנזים יש שנהגו לברך ויש שנהגו שלא.
אישה שילדה זכר אם טבלה ללידתה וחזרה ונטמאה מחמת ווסת או כתם, תוך פחות מארבעים יום ללידתה, או אישה שילדה נקבה וטבלה ללידתה וחזרה ונטמאה תוך פחות משמונים יום ללידתה נחלקו הפוסקים אם יכולה לברך על טבילה זו, ולהלכה נפסק ספק ברכות להקל ואינה מברכת על טבילה זו.( ויש מי שכתב שיברך על טבילה זו)
ולדעת האשכנזים יש שנהגו לברך ויש שנהגו שלא.
מקורות בהרחבה
דם טוהר.
נאמר בתורה “אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, ושלושים יום ושלשת ימים תשב בדי טהרה, ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה”
וקבלו חז”ל בפירוש מקראות אלו שאע”פ שהיא רואה דם טהורה היא לבעלה.
כלומר שמדין תורה אישה לאחר לידתה טמאה לבעלה, מחמת טומאת לידה כמו אישה הטמאה טומאת נידה, דין זה גם במידה והאישה לא ראתה בשעת הלידה שום טיפת דם.
תקופת הטומאה היא משתנה לפי מה ילדה האישה, שאם ילדה זכר היולדת טמאה שבעה ימים ובילדה נקבה טמאה שתי שבועות.
לאחר ימים אלו כל דם שתראה האישה אינו מטמא אותה גם אם היא שופעת מעת לידתה לתוך התקופה שאחריה.
דם זה מוגדר בתורה דם טוהר שקיבלו חז”ל שאין דם זה מטמא את האישה לבעלה, וגם הלכה זו משתנה הדין, במין שנולד.
באם ילדה זכר תקופת דם הטוהר שהאישה מותרת לבעלה גם אם היא שופעת דם הוא שלושים ושלוש יום מאחרי זמן טומאת הלידה, כלומר ארבעים יום מהלידה, ובילדה נקבה מונה זמן דם טוהר ששים ושש יום מאחרי זמן טומאת הלידה בנקבה, כלומר עד שמונים יום מעת הלידה.
ומחמת דין זה יוצא, שהיולדת לאחר זמן טומאת הלידה טובלת גם אם היא רואה דם בזמן בטבילה, ולדוגמא, אם ילדה זכר אסורה היא לבעלה שבוע ובסוף השבוע יכולה לטבול בלי הפסק טהרה שהרי אפילו אם רואה דם יכולה לטבול, שהדם שבא עכשיו הוא דם טהור.
גזרת הגאונים על דם טוהר.
דין זה היה נהוג בעם ישראל עד תקופת הגאונים (בערך למעלה מחמש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש) בתקופה זו גזרו, שגם לדם טוהר יש לו דין של דם טמא כמו דם נידה, ועל כן יולדת שרוצה להיטהר לבעלה צריכה לפסוק בטהרה ולספור שבעה נקיים כדין נידה, כמו כן כל דם שתראה גם בתקופת הדם טוהר דינו כדין דם נידה גמור.
גזרה זו לקח לה זמן להתפשט לכל קהילות ישראל, ואפילו בזמן תקופת הראשונים עדיין היו קהילות שלא נהגו גזרה זו.
וכך כותב הרמב”ם (איסורי ביאה פרק יא הלכה ה-ז) על התפשטות הלכה זו.
“וכן כל היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעת ימים נקיים כמו שביארנו, ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת אף על פי שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא וסופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם, דין זה בימי הגאונים נתחדש והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו ז’ נקיים, אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזיבה כמו שביארנו. ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג.
כדברי הרמב”ם שדין זה תלוי כל מקום לפי מנהגו כתבו רוב הראשונים, ויש מהראשונים שבאמת התירו להמשיך לנהוג מנהג זה, וכן הוא בבעל ההלכות גדולות (מב) וכן דעת רב אחאי גאון (בשאלתות תזריע פה) וכן כתבו ההגהות מיימניות וכן כתב בטור בס’ קצד, שיש קהילות שהתירו דם שאישה רואה בתקופת דם הטוהר.
אך דעת הרמב”ן שכתב גם על תקופת הראשונים הנ”ל שאין מקום להתיר דם זה היות שהסכימו הגאונין ועשו סמיכה והחמירו [והחרימו] על כל מי שיעשה כן, אלא האשה שרואה בימי טוהר שלה הרי היא ככמו בשאר הימים שרואה בהם. וכן כתב הרשב”א בתורת הבית וכן הוא דעת הראב”ד.
ובב”י בס’ קצד כתב והאידנא פשט איסור זה בכל ישראל ואפילו באשכנזים והצרפתים, וכן כתב בד”מ בשם האגור וגם אני לא ראיתי מעולם באשכנזים שהנהיגו לבעול על דם טוהר וכן אנו נוהגים.
וברמ”א בס’ קצד סע’ א’ הדגיש את פסיקת איסור זה שאע”ג שמדין תורה דם זה הוא טהור פשט המנהג בכלל קהילות ישראל שדינו כדין דם גמור.
טעם איסור דם טוהר.
בטעם הדין מדוע גזרו הגאונים על דם זה, כתב הרי”ף (פ”ב שבועות) שמכיון ששייך שאישה תלד בימי זיבה וא”כ צריכה היא כדי להיטהר לבעלה שבעה ימים נקיים שאין בהם דם כלל, ולא כדין יולדת או נידה ששבעה ימים אלו יכולים להיות גם עם דם, תבוא האישה לטבול מיד לאחר שבעה ימים .דינו כדם נידה, גזרה זו דומה לגזרת ר’ זירא שהחמיר על הנשים כיום שיספרו שבעה נקיים גם אם רואות טיפת דם כחרדל מחמת חשש דם זיבה.
וכן משמע מדברי הרמב”ן שהבאנו לעיל שיש בגזרת הגאונים חומרא מצד הדין של ר’ זירא.
אך הראב”ד כתב שאין הטעם מחמת דם זיבה, אלא שהגאונים כתבו לפרוש מכל דם שיוצא מגוף האישה כדי שלא יבוא להתיר דם נידה, וכמו שמצינו שחז”ל גזרו על דם בתולים כמו כן יש לגזור על הדמים.
ברכה על מצווה מחמת מנהג.
ידועים דברי הרמב”ם (הלכות ברכות יא הל’ טז) שכל דבר שהוא מנהג ולא מדין תורה או חז”ל אין מברכים עליו וזו היא הסיבה שלא מברכים על חיבוט ערבה ועוד דינים, וטעם הדין הוא שאיך יאמר האדם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו וחכמים לא ציוו אותו אלא מנהג שנהג.
וא”כ נמצא שבדין זה שאישה שבאה לטבול מחמת שנטמאה בדם טוהר (ומצוי יותר באישה היולדת נקבה שמצליחה להיטהר לאחר הלידה וחוזרת ונטמאת תוך שמונים יום ללידה) לא תברך על טבילה זו שהרי היא נוהגת בטומאה רק מחמת מנהג, ועוד שיש הרבה מהראשונים והגאונים שלא החמירו כלל דין זה וכמו שכתבנו לעיל.
וגם לדעת הראב”ד ור”ת שכן מברכים על מנהג וכמו שמצאנו שפסקו בברכת ההלל של ר”ח , יש לחלק ולומר שכל מה שאמרו לברך זה על שדין זה מוזכר בתלמוד הלל של ר”ח אך חומרת הגאונים אין לה כלל מקור בגמרא, וכן כתב בטה”ב (ח”ב עמ’ טז) וכן פסקו הדגול מרבבה, וכן כתב בלחם ושמלה
אך בשו”ת תשובה מאהבה (סח’) כתב שיש לדמות דין הגאונים לחומרת ר’ זירא שבנות ישראל יושבות אפילו על טיפת דם כחרדל ויש לומר שגזרת הגאונים היא מכלל דין זה ולכן יש לברך על טבילה זו, וכתב שהציע הדברים בפני הנודע ביהודה ואמר לו שלא ברור לו הדין בזה.
ובחת”ס (יו”ד ס’ קצא) כתב שיש לברך על טבילה זו וכל מה שלא מברכים על מנהג זה דווקא על מנהג שהוא בקום ועשה כלומר ללכת ולעשות, אך מנהג שהוא בשב ואל תעשה יש לברך עליו שהוא מדברי קבלה מדין אל תטוש תורת אמך ושייך לומר בו וציוונו, וכן הכא הרי הטבילה נועדה בשביל שב ואל תעשה שתיהיה האישה טמאה לבעלה.
וכן פסק בערוך השולחן שיש לברך על טבילה זו וכדין ברכת הלל של ר”ח.
דעות אחרוני זמנינו.
בספר אבני שוהם הביא דברי הגרב”צ אבא שאול שיש לברך על טבילה זו וטעמו שכיון שתיקנו חז”ל ז’ נקיים וטבילה כן גם תיקנו ברכה על טבילה זו שלא יבואו לזלזל בטבילה זו. וכן פסק שבט הלוי שיש לברך על טבילה זו.
אך דעת הטה”ב ועוד פוסקים שאין לברך על טבילה זו, שגם אם נאמר שיש מקום לברך הרי ברכה זו נמצאת בספק וקיימ”ל ספק ברכות להקל.
