אשה שנטמת מה היא צריכה לעשות לכתחילה

הרה"ג הרב חגי

שושן

Facebook
Email
Twitter
WhatsApp
Print

שאלה: אשה באה לפני המורה הוראה ושואלת מה לעשות במקום שחטאה בבעל נעוריה והלכה עם עם איש אחר וכעת חזרה בתשובה שלמה ושאלתה האם יש להודיע לבעלה ומה קורה אם היא יודעת בבירור שבעלה לא יאמין לה האם בכל זאת צריכה לעשות ככל מה שניתן בכדי שבעלה יגרשה ולא תחיה עימו באיסור או כיון שכבר גילתה באוזני בעלה מה שחטאה כנגדו ולא האמין לה היא מותרת לכתחילה לשהות עימו כדת משה וישראל.

עמדתי ואתבונן בשאלה שההכרעה בה קשה, אמרתי אשיחה וארווח לי ואף שלדינא קשה עלי ההכרעה מ”מ נוכל ללמוד מעט מה כן ניתן להורות מדברי הפוסקים שנציין בע”ה.

תשובה: בראשית נקדים שלדינא כידוע אשה שבאה ואמרה לבעלה שהיא אסורה לו שנטמאה עם איש זר שאינה נאמנת וכמבואר בשו”ע (סי’ קטו סעיף ו) אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר. ע”כ. ולכא’ א”כ כשאשה באה ואומרת לרב שהיא נטמאה לבעלה עדיין יש לחוש שמא היא אומרת כן שמא עיניה נתנה באחר ואומרת כן לרב בכדי שהרב ישכנע את בעלה לגרשה.

אך עדיין יש לשאול במקום שהבעל לא מאמין לה ולא יגרשה ושאלתה  האם היא שיודעת את האמת שהיא אסורה לבעלה היא עושה איסור שהא שוהה עם בעלה.

והנה מקור הדין שהאשה אינה נאמנת ע”פ המבואר במשנה נדרים (צ:) בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, אחת מהן האומרת טמאה אני לך – מי שאמרה לבעלה שהיא עשתה מעשה איסור (ואפילו באונס כגון אשת כהן שנאנסה שאסורה לבעלה הכהן) הרי היא נאמנת, והיא אסורה לבעלה. חזרו לומר [חזרו בהם חכמים], כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. שהאומרת טמאה אני לך, אינה נאמנת ותביא ראיה לדבריה.

והנה הקשה הר”ן שם איך תקנו חכמים שאין האשה נאמנת הא כיון שמדין תורה הרי היא נאמנת כיון “דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא” (היינו שכל אדם נאמן ביחס לעצמו, ואם הוא אומר שהוא אסור במשהו אז אסור לו לעבור על דברי עצמו), ואם כן איך יכולים חכמים להתיר דברי תורה?

ותירצו על שאלה זו שלשה תירוצים עיקריים.

  1. כיון שדבר זה גורם תקלה מרובה משום שכל אחת שתרצה להתגרש מבעלה תאמר לו טמאה אני לך לכן התירו חכמים דברי תורה כדי לגדור פרצה זו.
  2. ויש ראשונים שתירצו שאין זה נחשב ביטול של דברי תורה משום שישנו כלל ש”כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש” ויכולים רבנן להפקיע את חלות הקידושין מלמפרע, ועל כן כאשר רבנן תקנו שאינה נאמנת הם הפקיעו את הקידושין של הבעל ואשתו מלמפרע, ואם כן נמצא שהיא היתה פנויה ולא עברה על איסור אשת איש אף אם היא זינתה, והרי היא מותרת לבעלה.
  3. והר”ן מתרץ שכאן אין את הכלל של שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, שמכיון שהיא משועבדת לבעלה אין לה נאמנות על חשבון בעלה ואינה יכולה לאסור את עצמה על בעלה.
  4. התוספות מביא בשם ה”ר אליעזר סיבה נוספת שלא יהא במקרה דנן הכלל של שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, והוא, שאף אם נאמר שאכן כדבריה והיא זינתה, בכל זאת אין האיסור עליה אלא האיסור הוא על בעלה, ועל כן כיון שאינה נאמנת אלא ביחס לעצמה ולא ביחס לבעלה אם כן הרי בעלה מותר בה, ואינו חייב לגרשה כיון שאפילו לפי דבריה היא עצמה אינה אסורה.

 

נמצא א”כ העולה מהדברים: יש שתי דעות בראשונים, מהו הדין תורה המקורי לפני התקנת חכמים. דעה א’ סוברת, שהדין המקורי הוא כמו המשנה ראשונה שהיא נאמנת וחכמים תקנו שהיא לא תהיה נאמנת, (ויכולתם לתקן כך הוא, או מטעם שעקרו את הקידושין מלמפרע או שכדי לגדור פרצות יכולים הם לבטל דברי תורה).

דעה ב’ סוברת, שהדין המקורי הוא כמו המשנה אחרונה שאינה נאמנת, אלא שבתחילה תקנו חכמים להאמין לה שמכיון שהיא מבזה את עצמה בטענה זו על כן יש יסוד להאמין לה, ולאחר מכן בטלו חכמים את התקנה הזו משום שראו שיש חשש שמא עיניה נתנה באחר.

וכפי שמבואר באחרונים יוצא שלפי תירוץ ראשון ושני, אשה שבאה ואמרה לבעלה שהיא נאסרה והוא לא מאמין לה, כבר אין לה איסור במה שהיא ממשיכה לחיות איתו כיון שחז”ל הפקיעו את האיסור תורה שנאסרה לבעלה בכדי לגדור פרצות, או שהפקיעו את הקידושין שקדשה בעלה ומעולם היא לא הייתה נשואה לו כשנטמאה עם אדם אחר וא”כ לא נאסרה על בעלה.

אלא שהר”ן דחה את שתי התירוצים הללו וכתב טעמא שהיא נאמנת משום שהיא משעובדת לבעלה והיא לא נאמנת לומר שנטמאה בכדי להפקיע את שעיבודה מבעלה, ולפ”ז לכא’ יוצא שהיא בעצמה שיודעת את האמת שהיא אסורה על בעלה היא עוברת איסור במה שהיא ממשיכה לחיות עם בעלה אלא שבעלה לא מחוייב להוציא שמא היא דוברת שקר ועיניה נתנה באחר. וכעין זה כתב בחדושי ר’ שמעון שקופ כתובות (סימן י) וז”ל דענין חתיכא דאיסורא הוא על כפית בית דין דהאדם עצמו ודאי צריך לעשות כפי ידיעתו, ובאשה אינה נאמנת דרק בדבר שהנהגת האיסור הוא בידו ויכול למנוע כפי רצונו הוא בעלים על זה ויש לו נאמנות וממילא כופין בית דין לעשות כדיבורו, אבל בדבר דלית לה כוח המניעה מחמת שעבוד הבעל אז אין בית דין משגיחין ואדרבה כופין אותה למלאות שעבודה והיא אם יודעת האמת שנטמאה מחויבת למסור נפשה שלא לשמוע לבית דין כדין שאר מאנסין אותה, אבל הבעל שבידו לגרשה יכולים הבית דין להכריחו שיגרש אותה, דבזה אין בית דין פוגעין בזכותה כלום. ע”כ.

אם נסכם זאת יוצא שאשה שבאה לרב ומספרת שהיא אסורה לבעלה ובעלה לא יאמין לה לפי שתי התירוצים הראשונים הרב יכול לשולחה לביתה בשלום ואין שום חשש במה שהיא ממשיכה לחיות עם בעלה אבל לפי תירוצו של הרן היא עוברת איסור כיון שהיא יודעת את האמת.

והנה מרן הגר”ע יוסף זצ”ל דן ביביע אומר חלק ב (אבן העזר סימן ב) בשאלה אחרת האם הבועל חייב לספר לבעל בכדי להפרישו מאיסור שם הרב דן בארוכה מסוגייא שאדם לבוש כלאים שלד’ הרמב”ם הרואה את חבירו לבוש כלאים דאו’, חשוב כקום ועשה, הואיל ולגבי הלובש הוא בקום ועשה, ולכן חייב להפרישו. ה”נ בנ”ד חייב להודיע לבעל כדי שיפרוש מאשתו שנאסרה עליו, הואיל ולגבי הבעל הוי קום ועשה. אבל לד’ הרא”ש דחשיב שוא”ת לגבי הרואה, ואינו חייב להודיעו, אף על פי שהוא עושה מעשה בלבישת הכלאים. ה”נ הכא חשיב שוא”ת, ואין צריך להודיע לבעל. וכן ראיתי לרבינו הנוב”י מה”ק (חאו”ח סי’ לה) שתלה דבר זה במחלוקת הראשונים הנ”ל. אולם יש מקום לומר, דעד כאן לא אמר הרא”ש, אלא כגון התם, שהוא כבר לבוש כלאים ואינו עושה מעשה ממש, אלא מה ששוהא בכלאים שעליו, והואיל וצריך לפשוט ואינו פושט, חשבינן לשהיה כמעשה. וע’ מכות (כא:). ולכן כשאין חבירו מודיעו, א”צ לפשוט, כיון שאינו יודע כלום, וחשיב שב ואל תעשה.

ויש לצרף עוד ומ”ש עוד הרב פעלים שיש למצוא עוד טעם להיתר, ע”פ מ”ש הגאון שואל ומשיב קמא (סי’ רסב) שיש פוסקים ראשונים שסוברים שאם לא זינתה האשה בעדים אינה נאסרת על בעלה, ואין ביאתו עמה נקראת בעילה של איסור. ע”ש. ולפ”ז ה”נ אין הבועל מחוייב להגיד לבעל, שיש לו לסמוך על סברת הגדולים דסברי שאין כאן איסור לבעל, כל שלא היו עדים בדבר. וכ”ש בצירוף אותם הטעמים של כבוד הבריות ופגם משפחה וכו’. ע”ש. הנה מצאתי ראיתי בשו”ת לחם שערים (ס”ס יט) שגם הוא העיר בזה ע”ד הנוב”י, וכ’ דה”ט דבה”ג שהובא בהרא”ש [פ”ב דיבמות סי’ ח], דס”ל דאין אשה נאסרת על בעלה אלא עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת. והרא”ש תמה עליו דהא גם בחיוב מיתה די כשרואים אותם כדרך המנאפין. ולפי האמור י”ל דס”ל לבה”ג שאין לאסור אשה על בעלה בחזקה בעלמא, אלא בעינן דבר ברור. וכה”ג בקידושין (פ) סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות. וכ”ש בנידון הנוב”י שאף כשמאמין לדבריו אינו מחוייב להוציאה אלא מדרבנן. וכמ”ש בתוס’ רי”ד (קידושין סו). וכל זמן שאינו יודע אינו עושה איסור כלל. וכו’. עכת”ד. וכן נר’ ממ”ש הרש”ש כתובות (ט) בתד”ה מפני מה, להלכה ולמעשה. שאין האשה נאסרת אלא בעדים ממש, ע”ש היטב. ועמש”כ בזה בשו”ת יביע אומר ח”א (חאו”ח סי’ מא אות יב). ושם הבאנו ד’ התוס’ ור”ת והרא”ש והמאירי, דס”ל שאין העדים קובעים את האיסור אלא מבררים. ע”ש. ומ”מ י”ל דחזי לאצטרופי עם שאר הטעמים הנ”ל ולהקל בזה משום פגם משפחה. וכן ראיתי בס’ אבני האפוד ח”ב (ס”ס קטו), שאחר שהביא דברי הרב פעלים, וכתב שיש להתיישב בזה, שוב הביא לנו דברי הגאון מחנה חיים (ח”ב מאה”ע סי’ כט) שהעלה ג”כ שאין הבועל מחוייב להודיע לבעל. (וכעת אמ”א). ע”כ. וכן מצאתי בשו”ת מחנה חיים, (ח”ג מאה”ע סי’ נה) שכ’ להקל בזה, ודחה דברי הנוב”י. ע”ש. והרוצה להקל כד’ כל הרבנים הנ”ל במקום כבוד הבריות ובדאי שאין מזניחין אותו.

אך הנה הוסיף שם ביביע אומר שבשו”ת בית אפרים (חאה”ע סי’ קכז) שכ’, אודות האשה שהתודית לפני הדיין שהיתה מנאפת עם גבר א’ תחת אישה, ונסתפק הדיין אם מחוייב להודיע לבעלה. נראה פשוט שמחוייב להודיע, וכדקי”ל בחו”מ (סי’ כח) דבמילתא דאפרושי מאיסורא אף ע”א מחוייב להעיד. ואין לומר דשאני הכא פן לא יאמנו דבריו, ואפילו תודה האשה שהיא טמאה, לא יאמין הבעל, שמא עיניה נתנה באחר. זה אינו, שהנה באמת הקשה הר”ן (נדרים צ:), שכיון דמדינא האומרת טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה, היאך התירו משום שלא תהא נותנת עיניה באחר, וכי איסור שבה להיכן הלך. ותירץ דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה, ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה, ומש”ה שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה. ע”כ. ולפ”ז ממ”נ אם יאמין הרי יפרוש מן האיסור, ואם לא יאמין הרי אפקעינהו לקידושין, וג”כ אין כאן איסור תורה. עכ”ד. ואין זה מספיק. כי הר”ן שם דחה תירוץ זה, שא”כ נצטרך לומר שבאומרת טמאה אני מנתין וממזר אינה מותרת לבעלה (כהן), ואינו במשמע. ולכן כ’ לתרץ שם תי’ אחר. ע”ש. וכיו”ב העיר החיד”א בשו”ת חיים שאל ח”ב (סי’ מח) על ה’ בנין אריאל. ע”ש. וכ”כ רב פעלים בנ”ד. ע”ש. (ולא זכר שר מד’ ה’ ביא”פ). ועוד שיש לחוש פן תכחישנו האשה ותאמר לא פעלתי און.

והנה בשו”ת דברי חיים מצאנז (שם), וכן בשו”ת שערי דעה (שם), חשבו לומר דמ”מ טוב להודיע לאשה שהיא אסורה לדור עם בעלה, כי אף אם לא יאמין אליה, הרי נרויח שיצאו מכלל האיסור, עפ”ד הר”ן (נדרים צ:) דאפקעינהו רבנן לקידושין מניה, ונמצאת פנויה למפרע. ולפ”ז שניהם יצאו מכלל האיסור. ומ”מ העלה הדב”ח שלא להודיע גם לאשה. וכ”כ לדינא בשו”ת שערי דעה, והוסיף לחוש לדררא דאיסורא דלשון הרע כמ”ש בפסחים (קיג:) וכו’. ע”ש. ול”ז שבאמת הר”ן (שם) דחה טעם זה, ולא עמד טעמו בו.

והלום עלה במחשבה לפני לתרץ דברי הגאונים הנ”ל, עפמ”ש הרמב”ם (פט”ו ופי”ז מהא”ב ה”ב), שאין מלקות בפנויה זונה או גרושה. וע’ במגדל עוז שם שאין איסורם אלא מדרבנן. וכ”כ בשו”ת דבר שמואל אבוהב (סי’ ז). ע”ש. ולפ”ז י”ל קושית הר”ן, דהואיל ואפקעינהו רבנן לקידושין, ואין כאן איסור תורה, מש”ה התירוה אף לבעלה כהן. שהרי אף בא”א ישראל שאמרה טמאה אני לך, א”צ לחזור ולקדשה, אף על פי שהופקעו הקידושין, ועל כרחך שנשארו עליה קידושין מדרבנן. וכמ”ש ג”כ בשו”ת ברית אברהם (סי’ נט אות ה). ע”ש. ואפ”ה התירוה לבעלה. וה”נ י”ל לענין בעלה כהן. והר”ן לשטתיה בכתובות (כח), דס”ל דגרושה וזונה אסורה לכהן מן התורה אף בלא קידושין. ע”ש. ומשום הכי קא מותיב ע”ד הי”מ. אבל לד’ הרמב”ם אתא שפיר.

והנה ראיתי להגאון מהרש”ק בשו”ת האלף לך שלמה (חאו”ח סי’ ז), שנשאל בדין אשה שהודית לפני הרב שהיתה מנאפת תחת אישה, ומבקשת תשובה, אם חייב הרב להודיע לבעלה. והשיב דהשומע מן הנואף שהתודה חייב להודיע לבעל, ומ”ש בס’ החיים (סי’ יג) דלא חיישינן בכה”ג לכבוד הבריות. ובנ”ד כ”ע מודו הואיל והאשה עצמה מבקשת תשובה זוהי תשובתה. ול”ד לנידון הנוב”י שיש לחוש שהאשה לא תרצה לקבל גיטה, ויצטרך לדון עמה בדינא ודיינא, ויתפרסם הדבר, ויש בזה משום כבוד הבריות, משא”כ הכא שאין לה תקנה בתשובה אלא כשתודיע לבעלה וכו’. ע”ש. ונראה שכל זה באופן שהאשה עדיין עומדת בשאלתה ובקשתה להורות לה דרך תשובה. אבל כשאין הדבר ידוע אל הרב, וחושש שמא תחזור בה, ויהיה לבוז כשיגלה קלונה לבעלה שוא”ת עדיף. ואף על פי שהגאון מהרש”ק הנ”ל סובר להחמיר גם כשאיש אחר שמע ממנה, וכ”ש שהבועל עצמו צריך להודיע לבעל. וכן דעת הגאון כתב סופר (חאה”ע סי’ ז). ע”ש. מ”מ נראה שאפשר לסמוך על הגאונים המתירים מפני כבוד הבריות. וכאמור. והגרש”ק עצמו סיים בתשו’ להרב השואל, שלא יודיע לבעל, מפני שאין בידינו להעמיד הדת על תלה. ע”ש.  עכת”ד דברי היביע אומר.

למסקנא הורה מרן בעל היביע אומר שבכדי שלא תנעול דלת בפני השבים בתשובה, יכולים להקל שלא להודיע לבעל האשה, משום פגם משפחה, וגדול כבוד הבריות.

ומ”מ לגבי האשה עצמה אם היא שואלת לנפשה דרכי התשובה יוצא מדברי היביע אומר דין ודברים כי מצד אחד הוא מעיר שיש לומר שהתירוץ של הפקעת הקידושין קיים לדעת הרמב”ם ורק לדעת הר”ן התירוץ נפל ולפ”ז לדעת הרמב”ם לכא’ מותר לאשה להמשיך לחיות עם בעלה. אפך מאידך מעיר היביע אומר בשם ההגרש”ק שאם והאשה עצמה מבקשת תשובה זוהי תשובתה להודיע לבעלה ואולי יגרשנה. ומשמע שיש מקום גדול עכ”פ לדאוג שהאשה לא תמשיך לכתחילה לחיות עם בעלה.

והנה גם בשו”ת יביע אומר חלק ט – אבן העזר סימן י הרב מציין לכמה מנשותיהם של בעלי תשובה, שגם הן חזרו בתשובה, באו לפני ומספרות בדמעות שליש, שבהיותן חילוניות בגדו בבעליהן, ונבעלו באיסור אשת איש לגברים זרים. ונפשן בשאלתן אם חייבות להודיע לבעליהן, ואולי יצטרכו ע”פ הדין לגרש אותן בגט, ומה יהיה על ילדיהם לאחר הגירושים. ואחר שהרב מאריך ע”פ מה שהעלה ביביע אומר הנ”ל ח”ב בדין כלאים ששב ואל תעשה ואינן צריכים להודיע לבעליהן, וכפי שכתב בשו”ת שבט הלוי חלק ח (סי’ רפז) שנשאל בזה, וכתב, שרגילים אנחנו להמשך אחרי הוראת הגאון הקדוש הדברי חיים (חאו”ח סי’ לה) שהעלה להתיר להעלים עין, הואיל ואפילו אם יודיע לבעל, אינו חייב לגרשה, אא”כ הוא סומך עליו כבי תרי, כמ”ש באה”ע (סי’ קטו ס”ז), וא”כ כל זמן שאינו יודע ומאמין מותרת לו מן הדין, ולכן מותר שלא להודיעו. ע”כ. מסקנא דדינא שיש להעלים עין מזה וא”צ להודיע שום דבר לבעליהן. ובפרט עתה שזכו לחזור בתשובה, ולהתקרב לצור מחצבתם, ואם נאסור, יפנו עורף לתורה ולמצוה ויחזרו לסורם. וכדאים הם הגאונים שהתירו לסמוך עליהם. והנלע”ד כתבתי.

והנה הרב מזכי שטר לבי תרי שבשו”ת יביע אומר ח”ב נראה דמודי לדרה הגר”ש קלוגר שאם האשה רוצה לעשות תשובה שכן תודיע לבעלה ואילו כאן ס”ל שלא צריכה, אלא שהחילוק פשוט נראה שכל מה שהעלה מורינו להקל במקום שיש חשש שיחזרו לסורם אבל עדיין במקום שאין חשש אולי יש צורך שתודיע לבעלה ואף יתירה מכך במקום שהיא יודעת בנפשה שהיא חטאה יש לה לעשות כל טצדקי בכדי לעזוב את בעלה או לכל הפחות חייבת להודיע לו.

ומצאתי בחפיסה בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן לז) שנשאל באשה: שזינתה לפי דבריה עם עכו”ם ונישאת לכהן שלא ידעה שיש בזה איסור, ונודע לה לאחר מיכן, האם יש איזה היתר שלא תגלה מזה לבעלה.

והנה לכאורה ברור שאם אין הבעל מאמין לה שיהיו כמה צדדים במה לעיי’ ולהקל, אלא שיש חשש גדול שיאמין לדברי’.

הנידון בפנינו, האם יש איזה היתר שלא תגלה לו, שמכיון שאין להם בנים והם שבורי הרוח המצב עלול לגרום תוצאות נפשיות חמורות על שניהם, והוי מקום הדחק גדול ממש.

והשיב שלענ”ד אין להצריך את האשה להודיע לבעל, ומותרת להמשיך לחיות אתו, ומנימוקים דלקמן.

על פי דין אין לנו להאמין לדבריה כעת שזינתה עם עכו”ם לפני נישואיה אל בעלה, ואפילו אם נראה למראית עין ולשמיעת אוזן שאומרת זאת דרך וידוי מתוך שהיא בעלת תשובה ומתוך שנודע לה רק לאחר מכן שיש איסור בנישואיה לכהן, כי אפ”ה, מתוך זה שרק ה’ הוא שרואה ללבב, אמרינן אנן שיתכן שהכל מעושה ואומרת זאת מתוך שעיניה נתנה באחר, כדברי המשנה והגמ’ בנדרים ד’ צ’ ע”ב.

ואמינא לה ממה שמצינו שהשיב בדומה לזה בשו”ת נודע ביהודה מהדו”ק חאה”ע סימן ע”א, הוא דן שם ע”ד אשה שבעת חליה התודית על עונה שזינתה תחת בעלה וכו’, ובהמשך דברי תשובתו להתיר הוא כותב בזה”ל: וגם אפילו היתה אשת כהן שאפי’ באונס אסורה, מכל מקום לא מפיה אנו חיין, ואנו אומרים נתנה עיניה באחר ושיקורה משקרה וכו’, ואף שאמרה כן בעת חליה דרך וידוי, ממנ”פ אם לא היתה בדיעה צלולה אין בדבריה ממש, ואם היתה בדיעה צלולה שוב יש לומר אף בשעת חליה נתנה עיניה באחר וערומי מערמא לומר דרך וידוי עכ”ל הנו”ב, וכל האמור ניתן לומר גם בנידוננו, וא”כ דון מינה ומינה.

מה יועיל אם תגלה לבעלה מכיון שעל פי דין תורה אין הבעל מחויב להאמינה, וכך יורו לו אם יבוא לשאול על כך, וזה יגרום איפוא רק לסיבוכים ומשברים בחיים המשותפים שלהם. וכפי שכותב כת”ר כי “המצב עלול לגרום תוצאות נפשיות חמורות על שניהם”.

אפילו אם הבעל יאמר שמאמין לה אפ”ה אנו לא נוכל לכופה לקבל ג”פ וכדנפסק ברמ”א באה”ע סי’ קע”ח סעי’ ט’, די”א דבזה”ז שיש חרם ר”ג שלא לגרש אשה בעל כרחה אינו נאמן לומר שמאמינה, או שמאמין לדברי העד, דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין, ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חר”ג וכו’ עכ”ל, והבעל בעצמו ירתע מכך. ויעויין גם בספר ענג יום טוב סימן קס”ט ד”ה ומעתה כיון שעשינו סמוכין לדברי הרמ”א ז”ל, מ”ש לחזק דבריו ע”ש, ואכמ”ל בבירור יתר השיטות בזה מכיון שהמדובר שלנו הוא להתיר לאשה שלא תגלה לבעלה ושלא יגיעו לידי כך. ע”כ.

מבואר בעיקר שדעת הציץ אליעזר שאיך הרב יכול להורות שתאמר לבעלה הרי שמא באמת היא סתם משקרת ועיניה נתנה באחר ויתירה מכך גם אם היא דוברת אמת הרי אסור לבעלה להאמין לה שהרי הוא עובר על חדר”ג כמ”ש הרמ”א סיק’ קעח סע’ ט.

אך בקובץ תשובות (חלק ה סימן רטו) כתב להשיב על כך שמדברי הרב ציץ אליעזר יוצא שאין תועלת אם תגלה לבעלה מכיון שעל פי דין תורה אין הבעל מחויב להאמינה וכך יורו לו אם יבוא לשאול על כך וזה יגרום איפוא רק לסיבוכים, וזה שאיננו יודע לא יגרע את הדין העקרוני החופף עליו במציאות שאיננו מחויב להאמינה, ואיננו עובר איפוא על האיסור, ובהיתרא קעביד וממילא גם היא איננה מוזהרת”.

על כך מעיר הגריש”א שלדעת התוספות והרשב”א שלהי נדרים (צ, ב ד”ה חזרו לומר) דמשום האי טעמא באשה האומרת טמאה אני לך אינה נאמנת ומותרת לבעלה, הוא משום דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה מכיון שיש בזה משום מיגדר מילתא, ומשום כך גם אם האמת כדבריה מותרת להמשיך לחיות עם בעלה ואיננה מחויבת לעשות כל טצדקי שבעולם מבלי להכשל באיסור דאורייתא כל ימיה מכיון דרבנן הפקיעו את האיסור מפני תקנת העולם שלא תהא כל אשה ואשה יכולה להפקיע את עצמה מיד בעלה באמרה טמאה אני לך.  שכל זה שאף כשהיא באה לאוסרה עצמה על בעלה ואז שייך החשש שמא עיניה נתנה באחר, וכל כוונתה באומרת בפני בעלה הוא להפקיע את עצמה ממנו ואז עוקרים חז”ל את האיסור.

אבל כשאיננה מגלה את הדבר לבעלה והיא ממשיכה לחיות איתו הרי חסר כאן היסוד של ההיתר, כי הרי בכהאי גוונא אין בזה ענין של מיגדר מילתא כלל.

והנה לדעת הנודע ביהודה (תנינא אבן העזר סימן י”ב) שמה שכתב הרמ”א בסימן קע”ח סעיף ט’ בבעל האומר שמאמין לדבריה שזינתה מנדין אותו, זה דוקא כשחזרה בה ונותנת אמתלא לדבריה, אבל כשהיא עומדת בדבורה שהיא אסורה עליו לא שייך בזה תקנת רבינו גרשום מאור הגולה כלל, ואם הוא מאמין לדבריה נאסרת עליו, ולפי זה בודאי עליה למסור את הדברים לבעלה.

ואף אי נימא שבכל גווני מנדין אותו על שגרם לבטל תקנת רגמ”ה וזה מטעם שמא הוא נתן עיניו באחרת, מכל מקום זה גופיה שאומר שהוא מאמין לה היא נאסרת עליו, ולהיש אומרים שכתב הרמ”א דכופין אותו ומשמש עמה שוב אנו צריכים לתקנה הנ”ל שעקרו איסור מן התורה.

שוב ראיתי בעונג יום טוב סימן קס”ט שכבר עמד על זה, וזה לשונו: “לפי הטעם שבית דין עקרו דבר מן התורה, ודאי דמחוייבת להגיד לו דכל זמן שלא הגידה עומדת תחתיו באיסור טומאה, אבל אם תאמר לו והוא לא יאמין לדבריה תהיה תחתיו בהיתר שהתירו אותה חכמים”.

מה שכתב הדר”ג שיש לצרף בזה שיטת הרב רבינו אליעזר ממיץ דסבירא ליה שהיא אינה מוזהרת על כך מלהנשא לכהן, “ויוצא מזה שאם לא תגלה לבעלה שניהם לא יעברו על האיסור, היא מפני שאיננה מוזהרת מלחיות עם כהן, והוא מפני שאינו מחויב להאמינה, גם אם תגלה לו מזה”

והנה בנדון דידן שלפי דבריה נבעלה לפסול לה לא שייך הטעם דאפקעינהו כמו שכתב הר”ן, והטעם שלאו כל כמינה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו, יש בזה נתינת טעם למה אין בכחה לאסור עצמה על בעלה ומותר לו לחיות עמה, מכל מקום היא בעצמה היודעת את האמת שנבעלה לפסול לה מי הפקיע איסור זה.

ולכאורה היה מן הראוי להזהיר לה שאם נכון הדבר שנבעלה לפסול לה עליה לעשות כל מה שבידה לא לחיות אתו, ואין כאן מקום להאריך. עכ”ל.

מדברי הגריש”א יוצא א. שכן צריך שהאשה תודיע לבעלה ואז נרוויח שאם הוא לא ימין לה היא תהיה מותרת לחיות מצד שחז”ל עקרו את האיסור. ב. יוצא שרק באשה שנשואה לכהן שנבעלה לגוי שאז לא מועיל הפקעת הקידושין שבכל מקרה היא אסורה לבעלה גם אם היא הייתה רווקה, אז עליה לעשות כל מה שבידה לא לחיות אתו, אבל אשת ישראל שזינתה תחת בעלה וגילתה לו והוא לא האמין לה כבר לה אין איסור להמשיך לחיות איתו.

אך מאידך בא רעהו וחקרו הגרש”ז אויערבך שהסתפק מאוד בסוגייא זו כי מצד אחד נקיט שאין צורך דוקא להודיע לבעל אלא אפשר גם להודיע לרב שהוא יוודא שבעלה כנראה לא ימין לה שאז תהיה מותרת להמשיך לחיות עם בעלה, אך מאידך ס”ל לגרש”ז אויערבך שבכל מקרה על האשה לעשות כל הטצדקי שבעולם שבעלה יגרשנה כי עדיין יש לה איסור במה שהיא ממשיכה לחיות עימו ונתמצת בקצרה מה שכתב  שו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן קל. שם העיר על מה שנקט ת”ח אחד בקונטרס שהאשה מותרת לכתחילה להשאר תחת בעלה במקום שהוא מאמינה.

הקשה ממש”כ בחדושי הגר”ש שקופ לכתובות סי’ ח’ שהאשה עצמה שיודעת האמת שנטמאה מחוייבת לפרוש ממנו ולמסור נפשה שלא לשמוע לב”ד, וא”כ הו”ל תרתי דסתרי, דמחד גיסא מתירין הב”ד את האשה לבעל ולדעת הרמ”א אף כופין אותו ומשמש עמה, ומאידך גיסא מחוייבת האשה למסור נפשה שלא לשמוע לב”.

ומה שלא נזכר בגמ’ ובפוסקים דכל זמן שאינה חוזרת מדבריה צריכים לומר לה שלדבריה היא צריכה למסור נפשה ולברוח מהבעל, יכולים לומר דהוא מפני שזה פשוט מאד וה”ז דומה לאשה האומרת שבעלה רגיל לבא עליה בע”כ בנידתה או מכריח אותה לבשל בשבת וכדומה ואילו הבעל טוען שהיא משקרת ואינו רוצה לגרשה, דאע”ג שאינה נאמנת כלל מ”מ חייבים לומר לה שלפי דבריה היא חייבת לברוח מהבית ולחזור על הפתחים ולא להיות עמו בבית אחד, ומה שאין חוששין דכל אשה שנתנה עיניה באחר תאמר כן לבעלה היינו מפני שאין אשה מעיזה לאמר כן בפני בעלה (ואעפ”י כן יכול הבעל לעגן אותה כל ימי חייה), וכמו שמטעם זה נאמנת אשה לאמר לבעלה גרשתני, משא”כ באומרת טמאה אני הרי היא רק מבזה את עצמה והבעל אינו יודע להכחישה, בכגון דא שפיר הוצרכו לתקנת משנה אחרונה, ולענ”ד אין מקום לתלונתו, דה”ז “תקנת חכמים דסתרי אהדדי”, כי אם היא באמת בורחת מהבעל בלי גט ובלי מזונות והבעל יכול לעגן אותה כך אם ירצה עד עולם, אנו סומכים שאם אמירתה היתה רק מפני שנתנה עיניה באחר מסתמא תתחרט ותשוב לבעלה.

גם היש”ש בפ”ב דיבמות סי’ י”ח שכתב דכיוון “שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכי שלא ידע שנטמאה אם לא בקינוי וסתירה, וא”כ אפי’ את”ל האמת שזינתה התורה התירה לו והיא משועבדת לו וקרקע העולם לפניו”, ומשמע שהאשה מותרת לו רק כקרקע העולם אבל היא עצמה אסור לה לעשות מעשה בקום ועשה להתקרב לבעל אם היא יודעת באמת שזינתה.

והואיל והיא יודעת בעצמה שנטמאה נכון יותר לברוח מהבעל ולא לגרום שתהיין כל בעילותיהם בעילות זנות, ואף על גב דמיד כשאמרה טמאה אני כבר הפקיעו חכמים את הקידושין, מ”מ סברא הוא שזה רק על תנאי אם הם עוד יהיו ביחד אבל לא אם באמת יהיה ביניהם פירוד, וגם להטעם שהיא משועבדת לו ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה”ת, מ”מ מסתבר דמוטב להיות מורדת בבעלה כיון שלפי האמת אינה משועבדת מאשר לגרום עקירת דבר מה”ת.

גם צ”ע באשה שנכשלה וזינתה ויודעת ברור שבעלה לא יגרש אותה משום כך דאפשר שאינה חייבת לבזות עצמה ולספר לו לפי הטעם שהיא משועבדת לו וגם יודעת האמת שכך הוא האמת שבעלה אינו צריך להאמין לדבריה, ובפרט להחת”ס (אה”ע סי’ ק’) וכמו שכתב כת”ר דמפשטות דבריו משמע שבי”ד מחייבים אותה לשמשתו, אולם נפלאים הם הדברים וכמו שכתבנו קודם דמצד עצמה היא צריכה לכאורה למרוד מבעלה ולברוח ממנו.

ויותר נלענ”ד דבי”ד שפיר אומרים לה שאין מאמינים לה והיא מותרת לבעלה, אבל מ”מ לא תהיין בנות ישראל כשבויות חרב והיא עצמה שיודעת האמת צריכה או עכ”פ יכולה שפיר לברוח מהבעל ולהיות מעוגנת כל חייה וגם לסבול עוני ומחסור ואילו הבעל אם ירצה יתירו לו בי”ד לישא אשה אחרת כי לגבי דידן הרי היא ממש כמורדת (אך אז מסתבר שיתחייב ליתן לה גט).

שוב התבוננתי (במש”כ לעיל), ועדיין ספק אצלי דאפשר שאם האשה רוצה להתנהג כדין אסור לה למרוד בבעלה ולוותר על הכל אפילו אם זה באמת מפני שאינה רוצה בהפקעה ולעשות כל בעילותיהם זנות, וכן גם להטעם שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה ג”כ אינה מותרת למרוד אף אם אומרת שאינה רוצה בעקירת דבר מן התורה כיון שהיא משועבדת לבעל ואין זה עסק שלה כיון שחכמים עקרו.

תשובה שנייה

נלענ”ד שבלי ראיה ברורה אינני יודע אם יש לנו רשות להעלים דבר זה ממנה ולחייבה מיד להשאר תחת בעלה ולהפקיע תיכף את הקדושין או לעקור דבר מן התורה, ולכן אפשר שלכתחלה שפיר צריכים לומר לה שאינה נאמנת ומ”מ היא מותרת לבעלה, ולהוסיף לומר לה שגם יש לה רשות לעזוב את הבעל ולא לחוש כלל לזה שהיא קנינו אם היא יודעת האמת שנאסרה עליו, ולא נצטרך אז לעקור דבר מהתורה או להפקיע קדושין ולעשות כל בעילותיהם לזנות

וא”כ גם באומרת טמאה אני למה נעלים ממנה מה שכתוב בתוה”ק ולעקור מיד דבר מה”ת או להפקיע קדושין ולא לומר לה את האמת שלפי דבריה דקושטא קאמרה יכולה היא שפיר לעזוב את הבית בלא כלום אף אם תתעגן כל הימים, אלא שבתחלה גם נאמר לה שאם אין את יכולה לעמוד בנסיון קשה זה הרי את גם מותרת לו כי כך היתה תקנת חכמים.

כמו שבאומרת על הבעל שמכריח אותה לעבירה אומרים לה שאינה נאמנת ומ”מ לפי דבריה היא צריכה לברוח מהבעל כבורח מהאש ויוצאת משום כך בגט בלא כתובה, ואמאי אין חוששין דשמא נתנה עיניה באחר ולפיכך היא אומרת כן, משום כך כתבתי שעל זה אין חוששין משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר כן, משא”כ באומרת טמאה אני שהיא מבזה רק את עצמה והבעל אינו יכול כלל להכחישה שפיר חוששין שנתנה עיניה באחר ובאמת היא עדיין משועבדת לו ומפקעת עצמה ממנו שלא כדין, ולכן כדי למנוע דבר זה מנשים פרוצות, שפיר הוצרכו חכמים לעקור דבר מה”ת או להפקיע קדושין ולהתיר אותם.

ומש”כ לתמוה על דברי דאשה שנכשלה וזינתה ויודעת בבירור שבעלה לא יגרש אותה משום כך אפשר שאינה חייבת לבזות עצמה ולספר לו. ותמה ממש”כ באות ד’ דהפקעת קידושין הינה רק לאחר שאמרה טמאה אני לך. מסופקני דאפשר שאם היא יודעת ודאי שהבעל לא יגרשנה וגם לא ילך כלל לחכם לברר דינם [לדאבוננו יש כאלה בזמננו שרק הנשים נתעוררו לחזור בתשובה], וגם ברור לה דבזה שאם תספר לבעל היא תסבול מאד ממנו, דאפשר שאף אם רק היא הולכת לחכם ושואלת אותו בצינעא, דאף גם זה כלול תוך ההיתר של המשנה האחרונה ויכול החכם לומר לה שהיא מותרת לבעלה, וגם יאמר לה שאם ח”ו תיכשל פעם שנית תתחייב לספר הכל לבעל ולהתנהג רק עפ”י הוראת בי”ד, ועדיין צ”ע בזה.

כעת ראיתי בספר חשוב פני אריה לאחד מהגדולים מהדורות שלפנינו שמבאר בארוכה בסי’ ל”ב הך שמעתא דמשנה אחרונה, וזה לשונו דלדעת התוס’ והרא”ש והר”ן “לא התירו לאשה זו אלא דלא לשויא נפשה חתיכה דאיסורא בדבריה, כלומר שנאמנת לחזור מדבריה, אבל אם היא יודעת האמת שנטמאה אין תרופה למכתה ואסורה”, וגם כתב שם בד”ה והשתא “ואין צורך לתנא להשמיענו זאת”, וכתב נמי “ואם אמת היא שנטמאה חובה עליה שתבוז כסף תבוז זהב וכבלי העיגון תשא ותסבול ואין עלינו לחוש שמא לבהלתה על ממונה ולחרדתה מצער העיגון תעבור על איסור גילוי עריות כל ימיה”, ורק לדעת הרשב”א כתב שם בתחלה “אפילו כשיודעת בעצמה שהאמת אתה שזינתה מותרת לבעלה”, מ”מ כתב אח”כ, ד”נראה לו ברור לדינא אפילו לדעת הרשב”א – מ”מ אין מכריחין אותה לכך, אלא כשמונעת ממנו תשמיש דנין אותה בהפסד נכסים כדין מורדת – אבל אין מכריזין עליה”, כי “לאיזה תועלת יתקנו חכמים לכפותה ולהכריחה לעבור על ד”ת כיון דבמה שמפסדת כתובתה ושאר נכסים להבעל יכול לעגנה כבר יש גדר גדול מאד שלא יתנו הנשים עיניהם באחר כי לא יקלקלו אלא לעצמן”, וב”ה שהדברים הם ממש כמו שכתבתי, אך אעפ”י כן הנני חוזר שנית על מה שכתבתי במכתבי הקודם דאף שכן נלענ”ד, מ”מ אין זה כ”כ פשוט אצלי, וד’ יאיר עינינו הכהות בתוה”ק.  עעכת”ד הגרש”ז אוערבך.

המורם מן האמור: נחלקו גדולי אשה שנטמאה ובאה למורה הוראה וובאה ואומרת שספרה לבעלה על כך ולא האמין לה האם עדיין מותר לה להישאר תחתיו ולחיות חיי אישות כרגיל או שמא עליה לעשות כל טצדקי לצאת ממנו בכדי שלא להמשיך לחיוה עימו באיסור כשהיא יודעת את האמת שהיא אסורה לו.

ברור הוא שבמקום שיש חשש ואפ’ ספק שאם נורה לה שתמרוד בו בכדי שתתגרש ממנו ייתכן שאחר כך היא תסור מדרכה היא או בני ביתה או בעלה יסורו מדרך הטוב שיש להורות לה שתמשיך לחיות עם בעלה ולסמוך על הפוסקים ראשונים ואחרונים שבהאי גוונא שהודיעה לבעלה אין לה איסור בדבר להמשיך לחיות עם בעלה, ויתירה מכך שאף אם לא הודיעה לבעלה אלא שלמורה הוראה נראה שאם תגיד לבעלה הוא לא יאמין לה ויצא מכך פוקה ומכשול צריך להורות לה שתמשיך לחיות עם בעלה, ותתחזק בשמירת תורה ומצוות.

ובמקום שאין חשש כלל לפוקה ומכשול ובעלה לא האמין לה והיא רוצה לדעת את האמת שלא להמשיך לחיות עם בעלה באיסור יש למורה ההוראה לשקול בפלס את הוראתו ולהתייעץ עם גדולי הדור האם להורות לה שתמרוד בבעלה בכדי שיגרשנה ולא תמשיך לחיות עימו באיסור כאשר לדעתה היא יודעת את האמת שהיא אסורה לבעלה..