שאלה: לראובן יש אינדוקציה לבישול בה הוא משתמש בשאר ימות השנה בביתו, וכעת שואל האם יש לו אפשרות להשתמש בהם בפסח? והאם הדין יהיה שונה למי שיש כיריים קרמיות?

תשובה: לספרדים יכול להשתמש בו אחר ניקיון ושפשוף היטב מעיקר הדין, ואמנם לאשכנזים אין דרך להכשירו.

לספרדים יכול להשתמש בו אחר ניקיון ושפשוף היטב מעיקר הדין, ואמנם ישנו פיתרון לרוצה להחמיר, בהנחת מתאם לאינדוקציה.

אך בכיריים קרמיות אין מתאם שמאפשר הפרדה בין הכיריים לסיר ויוכל להשתמש בכירים הקרמיות אחר שמנקן ומשפשפן היטב.

ואמנם לאשכנזים אין דרך להכשירו, ובאינדוקציה יש להניח מתאם על מנת להשתמש בו ובכירים הקרמיות אין להשתמש בפסח.

מקורות:

מקור הכשרת  כלי זכוכית הובא בבית יוסף (תנא אות כו ד”ה ולענין כלי)

כתוב בהגהות מיימון פרק ה’ (דפו’ קושטא הכ”ה) אומר רבינו יחיאל דהני כוסות של זכוכית שנשתמשו בהם כל השנה אסור להשתמש בהם בפסח על ידי עירוי ולא על ידי שכשוך משום דהוי ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ואף על גב דאין משתמשין בהם כי אם על ידי צונן מכל מקום יש לאסור משום דלפעמים שורין פתיתין של פת בתוכו ביין והוי כבוש והרי הוא כמבושל וכן כתב המרדכי בפרק כל שעה (שם) בשם רבינו יחיאל גם כן ונתן טעם משום דהוי ככלי חרס הואיל ותחלת ברייתו מן החול והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא וכו’

וראבי”ה (סי’ תסד עמ’ 91) כתב דכלי זכוכית שיע ולא בלע כדאמרינן גבי לב (פסחים עד:) וראיה מאבות דרבי נתן (פמ”א ה”ו) שלשה דברים נאמרו בכלי חרס ושלשה בכלי זכוכית כלי חרס בולע ומפליט ומשמר מה שבתוכו מה שאין כן בכלי זכוכית עכ”ל:

מסקנת  הב”י

“והר”ן כתב בפרק כל שעה (ט. סוף דבור ראשון) כדברי ראבי”ה דנראה לו להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום דשיעי וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים וכדאיתא באבות דרבי נתן. וכן אנו נוהגים וכן נראה מדברי הרא”ש בפרק כל שעה (סי’ ח) גבי מאני דקוניא וכן נראה לרבינו ירוחם (נ”ה ח”ב מ.) עיקר וכן כתב הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ רלג) דכלי זכוכית אפילו נשתמש בהם בחמין אין צריכים שום הכשר והכי נקטינן:

וכן פסק בשולחן ערוך (סימן תנא ו)

כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו.

הגה:  ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו; וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו (סמ”ק ואגור).

כלי הזכוכית מיוצרים כך: (ויקפדיה)

הזכוכית הנפוצה ביותר בשימוש נקראת Soda-Lime glass והיא משפחת ההרכבים הנפוצה ביותר ומשמשת בין היתר לשמשות, כלי אוכל, מוצרי נוי וכלי אחסון. כלי האחסון העיקריים עשוי הזכוכית הם הבקבוקים.

התערובת להכנתם מכילה 8 סוגי תחמוצות, ביניהם – סיליקה (72.5%), אלומינה (1.5%), סידן חמצני (7.5%), נתרן חמצני (14.5%), מגנזיום חמצני (3.77%), תחמוצת ברזל (0.1%) ותחמוצת אשלגן (0.7%). הרכבה מ-81%−63%[14] צורן דו-חמצני (SiO2 – קוורץ, חומר הגלם – חול), נתרן פחמתי Soda (להורדת טמפרטורת ההתכה ומניעת גיבוש) וגיר (סידן פחמתי) Lime להעלאת היציבות הכימית.

תחמוצת ברזל היא תרכובת כימית המורכבת מברזל וחמצן.

לקבלת זכוכית צבעונית. לדוגמה:

CuO – תחמוצת נחושת – גוון כחול

FeO – תחמוצת ברזל – גוון ירוק

Fe2O3 – תחמוצת ברזל – גוון חום

אופן הכנת הזכוכית הקרמית להלכה

על מנת ליצור זכוכית קרמית, יש לחמם זכוכית רגילה, לקרר ולחמם שוב. אך טיפול בחום אינו מספיק. כי צריך להוסיף חומר שיוכל לעשות “נוקלאציה” ובכך לאפשר את תחילת הגידול הגבישי. במטרה להפוך את הזכוכית לזכוכית קרמית בעלת מבנה קריסטלי, קודם כל יש לטפל בחומר בטמפרטורה של כ-1,000°C, בין שעה לשעתיים במטרה ליצור זכוכית רגילה.

לאחר מכן לוקחים גולות במסה של 25–30 גרם, ושמים על משטח פלטינה. הגולות מחוממות ל-1,500°C במשך 30 דקות, ולאחר 30 דקות מוציאים את הגולות המותכות ומקררים אותן בטמפרטורת החדר. אם יש צורך בהוספת חומרים נוספים לקבלת חומר בעל תכונות רצויות, אז טוחנים את הזכוכית לאבקה, ומוסיפים לה את התוסף הרצוי, ושמים שוב לחימום באותם התנאים, למשך 30 דקות נוספות. התוסף הוא בדרך כלל מלח. המלחים הנפוצים שמוסיפים על מנת ליצור זכוכית במבנה קריסטלי הם: ליתיום פחמתי Li2CO3, אלומיניום חמצני Al2O3, סידן חמצני CaO וטיטניום אוקסיד TiO2.

מבירור זה מבואר שהזכוכית הקרמית עשויה  כדת הזכוכית המצויה אך כמוו שהבאנו לעיל הזכוכית המצויה בימינו היא מכילה חומר מעט מזעיר של ברזל ובזה נדון להלן

אמנם מה שחששו חלק מהפסקים שיש בזה מחומר החרס אינו נכון במציאות.

במהלך החיפוש והבירור אחר תכונת חומר הזכוכית הקרמית, פנה אחי הרב הגאון הרב דוד אוחיון שליט”א גם למכון המדעי טכנולוגי להלכה, בראשות הגאון הרב אברהם משה הלפרין שליט”א. ואף מבירורם עלה כי גם חומר הזכוכית הקרמית הינו זכוכית חסינת אש העמידה לחום, אשר תכונתה כזכוכית המצויה לכל דבר ועניין. שם ציין גם לספר מעשה חושב חלק ו’ סימן י’. שהאריך בנידון זה, והעלה שם כך.

מקור הדין להכשרת הכלים אלו בגמ’ ובראשונים

וברי”ף מסכת פסחים פרק ב – כל שעה [המתחיל בדף ה עמוד ב]

נקוט האי כללא בידך:

דמאני דאעא (כלים של אבנים)  ומני דפרזלא(כלי ברזל) ושאר מיני מתכות ובורמי דגללי (כלי הגללים) דאישתמש בהו חמירא כולה שתא(שהשתמש בהם חמץ כל השנה) בכלי ראשון צריך למיגעלינהו(להגעיל) בכלי ראשון והני דאישתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהן כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגוייהו עד דפלטן שפיר דמי, דגמרינן להו מגיעולי נכרים דכתיב בהן כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר [עבודה – זרה ע”ה ע”ב]

דעת הפוסקים שיש לברר בכל כלי חדש האם דומה בתכונתיו לכלי חרס

ובשו”ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן מה)כשדן בהכשרת כלי פלסטיק, כתב.

“חזינן, דעוד בימי הגמרא ואחר כך גם בימי הרמב”ם, כמו שהעיד בלשונו, שבארץ מערב עושים כלים מרפת בקר והעפר, ומסתמא גם כן ע”י חכמתם מתמזג הי’ צואת הבקר עם העפר ונעשה לחומר חזק עד שיהי’ ראוי לעשות ממנו כלי – אם כן לכאורה ני”ד נמי כן, יהיה מאיזה חומר שיהי’, כיון דלעינינו חומר חזק, דינו כשאר כלים, כמתכת וכלי אדמה דמותרין בהגעלה, אף על גב דידוע דגם מתכת נעשה מעפר מיוחד הנמצא באדמה שמזה נעשה המתכות, אבל בכל אופן לא הי’ מקודם רק עפר, או כלי אדמה שנעשה ג”כ מעפר רק שלא נשרף בכבשן האש, דמותר ג”כ בהגעלה כמבואר במג”א ס”ק ד וא”כ לני”ד, לענין כלים מניילון או פלאסטיק, שבודאי לא נשרפו באש (דכשבאין על האש הם נשרפין) אם כן לו יהא שיש בהתמזגות הלזה גם עפר מן האדמה, לא גרע מן כלי אדמה דכיון דלא נשרפו בכבשן האש מותר בהגעלה, ולא גרע מכלי גללים שהעיד הרמב”ם שבארץ מערב יעשה מצעיפי בקר ומהעפר ומותר בהגעלה.” (והביאו ביחוה דעת פסח עמוד קנא ופסק כמותו)

נראה שהבין מסברא שכלי חרס הם כלים סופגים וחלשים יותר ורק בזה מחדשת התורה שאין הכשר לכלי זה משא”כ בכלי החרס הסופגים והרכים

ובאור לציון (חלק ג עמוד קכז) הביא מסברא לדין זה דמנין לו להרי”ף להתיר כלי אדמה וכדומה שמא דומים הם בטיבעם לכלי חרס? וביאר שדווקא כלי חרס התורה העידה שאינם יוצאים מידי דופיים אך שאר הכלים י”ל שיש להתירם ששאר כלים מפליטים בליעתם.

וכן פסק ביד אלעזר (סימן צו) שמצדד (בנידון דומה) וז”ל “שדווקא כלי חרס שהתורה מעידה שמידייתי והכל תלוי בזה שבולעים הרבה.

ועיין  בשו”ת הרדב”ז שרצה להחמיר בכלי פורצלן משום שבדק בזמנו שכלים אלו בולעים וגם בזה הכנה”ג היה נוהג להשתמש בו בבשר ואחר כך חלב ומשום שהכלי שיע (אטום ומחליק).

יוצא שיש לדון כל כלי לגופו ואם הכלי שלפנינו עונה להגדרה של שיע קשה ומחליק, יש לצרפו להגדרת כלי הזכוכית, ואם אינו שיע יש להכלילו בכלל כלי מתכות.

ואמנם כמו שביררנו לעיל בכלי הזכוכית המצוים והנפוצים כיום ישנו חלק מעט מזעיר שהינו מתכתי, ויש לדון האם החלק המתכתי בכלי זכוכית ישנה את אופי הבליעות.

כלי הזכוכית אף בתוספת חומרים מועטת אין בזה משום לשנות את אופי בליעותיהם בכלי

והנראה לענ”ד להוכיח מדברי הר”ן שאף אם הוסיפו חומר מתכתי מעט מזעיר, עדיין דינו ככלי זכוכית שהרי בכלי זכוכית דן הר”ן להתיר שאין בהם בליעות היות והם קשים ומחליקים, ותכונה זו אינה משתנה לפי אופי הכנת כלי הזכוכית כיום, ואף מתקשה יותר מחוסמת ומחוזקת יותר.

“והר”ן בפרק כל שעה (ט. סוף דבור ראשון) פסק כדברי ראבי”ה, דנראה לו להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום דשיעי וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים”.

ועיין עוד בדרכי תשובה (יו”ד סימן קכא אות כ בסופו) שהביא להרב שמואל צוקערמאן בספרו תורה מציון (שנה תשיעית חלק ג סימן א) שהאריך להוכיח מהראשונים שבכל כלי תכונתו נקבעת על פי רוב החומר ממנו הוא מיוצר, וכך הוא הכשירו.

וכן באור לציון שהבאנו לעיל כתב,  “ומה גם שנראה שאף אם קיימת תערובת כלשהי של מתכת בכלים אלו אין לנו לאוסרם”

והנראה לענ”ד ג”כ מסברא שאין בשינוי מזערי לשנות את תכונת הכלי בפרט שבימינו צפיפות החומר הגולמי מרובה, ואין שייך מסברא לומר שיבלע בזכוכית הקרמית מעבר לזכוכית הרגילה המצויה כיום.

ועוד יש ללמוד מדברי הר”ן שהזכרנו, שאין פירוש הדבר שכלי זכוכית אינם בולעים כלל אלא שבליעתם מועטת, ואם כן אף אם יתווסף אחוזים בודדים של חומר מתכתי, עדיין יחשב בליעתם מועטת ואין בזה כדי לשנות את תכונת הכלי.

ועל פי סברא זו יש להתיר את השימוש בכירים מסוג אינדוקציה או קרמיות אף לפוסקים שס”ל שלא התברר בוודאות חומר הזכוכית ממנה מיוצרת האינדוקציה או הכיריים הקרמיות ואם לא מעורב חומר כל שהוא מועט נוסף לזכוכית,(שינוי רב אינו נראה מסברא שישתנה ממפעל למפעל בשינוי מהותי שיש בו כדי לשנות את אופי הכלי) ואין נראה שבשינוי כל שהוא, תשתנה תכונת הזכוכית אף לדבריהם.

ובפרט שאם ימתין 24 שעות שיש לדון להקל בהכשרם  היות והכשרם מדרבנן, ואינו מדאורייתא.

אף שיש להעיר על זה מדין ספק איסור דאוריתא המתגלגל לדרבנן יעוין בפתחי תשובה יורה דעה (סימן קי ס”ק יט)בכיוצא בזה שכתב

“(בתשובת מהריב”ל ח”ג סי’ ק”ג) בבישלו תרנגולת ספק טריפה בכלים ונשתהו הכלים מעל”ע דאסורים כיון דהספק בעצמו הוא איסור תורה ורק ע”י גלגול בא לדרבנן ע”ש ומשמעות דבריו אף בלא נודע הספק עד אחר מעל”ע שיש לאסור

והיינו שהספק הוא בבליעות הראשונות שמיד שנבלעו אנו דנים עליהם בבני יומן שטעם זה הוא נותן טעם לשבח, ואף שכיום בליעות אלו התיישנו וכעת נותנות טעם לפגם, אנו דנים כתחילת הדיון.

וע’ פמ”ג אות א’ בד”ה הנה שכתב דיש להקל בזה בהפסד מרובה וכו’ וכ”כ (בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי’ ע”ט) דאם שהו הכלים מעל”ע קודם שנודע הספק יש להתיר בהפ”מ.

וממילא כאן חזי לאיצטרופי דהא על כל פנים מותר בהפסד מרובה.(וכסברא זו מצאתי בספר יד אלעזר סימן צו)

ועוד יש לצרף לגבי שימוש האינדוקציה בפסח את דעת רוב הפוסקים שס”ל שחמץ חשיב היתירא בלע, וא”כ יהיה ניתר על כל פנים במעט מן המתכת שבו מדין ליבון קל.

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*