שאלה: משפחה שמצאו סכו”ם של פסח בתוך סלט שבוע אחרי פסח, ובני הזוג היו חלוקים בדעתם: האם – בעלת הבית אומרת שמקפידה שלא ישתמשו כלל בכלים אלו, ואילו בעלה סבור שאפשר להשתמש ואח”כ ישטפו, ינקו או יגעילו ויניחום בארון כלי הפסח לשנה הבאה.. האם כלים אלו נחשבים מוקצה, והאם יש תוספת או גרעון כשרק אחד מבני הזוג מקפיד על כך?
בשבת שאחרי פסח נשאלתי ממשפחה שמצאו סכו”ם של פסח בתוך סלטים, גלידה וכו’ בני הזוג היו חלוקים בדעתם: האם – בעלת הבית אומרת שמקפידה שלא ישתמשו כלל בכלים אלו, ואילו בעלה סבור שאפשר להשתמש ואח”כ ישטפו, ינקו או יגעילו (מה שצריך) ויניחום בארון כלי הפסח לשנה הבאה.. בהתייחס לשאלה ההלכתית (ולא הזוגית) העולה מהנ”ל, האם כלים אלו נחשבים מוקצה, והאם יש תוספת או גרעון כשרק אחד מבני הזוג מקפיד על כך?
תשובה: לרוב הדעות אין כלים אלו נחשבים כמוקצה, ואין הקפדת האשה משנה את הדין
(אמנם במקרה הפוך שהבעל מקפיד יש לחשוש שנחשב למוקצה מחמת חסרון כיס ויהיה אסור בטלטול).
הרחבה ומקורות:
הפוסקים דנו אם כלי פסח בשאר ימות השנה נחשבים כמוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי הגדרת מוקצה זה הוא חפצים שמקפידים עליהם שלא לעשות בהם שום שימוש מלבד מטרתם, מחמת חשיבותם או יוקרתם, או שמא יפגמו וכדומה, כגון סכין של שחיטה או של מילה, כלי נגינה, מסמכים חשובים ואפילו נייר העומד לכתיבה שמקפיד עליו וכו’ וכמו כן גם כלים שאינם אסורים בשבת אך מיועדים לסחורה ומקפיד שלא ישתמשו בהם כדי שלא יתקלקלו (כמבואר בשו”ע סי’ ש”ח ס”א ובנו”כ שם), וע”כ דנו גם בכלי פסח בימות השנה אם נכנסים תחת הגדרה זו ויחשבו מוקצה מחמת חסרון כיס, וכך דעת הגרי”ש אלישיב (הובא בס’ שבות יצחק, מוקצה פ”א), ובשם הגרש”ז אוירבך מובא שהסתפק בזה (יעויין בספר שמירת שבת כהלכתה פ”כ הערה ע”ז), אמנם בחזון עובדיה (שבת ח”ג עמ’ ח’) ופוסקים רבים אחרים הקלו בעניין זה.
ועדיין הדבר תלוי בהקפדת האדם בעל החפץ כמבואר בשו”ע ובמ”א שם, ובנידון דידן בני הזוג חלוקים, הבעל אינו מקפיד והאשה מקפידה, וזו שאלה כללית שיש לדון בה כיצד יש לנהוג במקרים מעין אלו.
ויעויין בפוסקים שעוררו שאלה דומה לגבי בסיס לדבר האסור, שהדין הוא כאשר הונח מוקצה בכוונה מבעוד יום ע”ג דבר המותר אסור לטלטלו (ופרטי דין זה מבוארים בסי’ ש”ט – ש”י), ושם פסק הרמ”א שאם הניח דבר מוקצה על של חבירו לא נעשה בסיס, דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו (אא”כ הדבר נעשה לטובת חבירו, עי’ מ”ב שם סקכ”ז), ודנו הפוסקים אם אשתו או אחד מבני ביתו הניחו מוקצה על שלו האם נאסר הכלי, המהרש”ם בספר אהבת שלום כתב שאיו כח ביד האשה לאסור חפץ של בעלה ולעשותו בסיס אא”כ החפץ מוגדר כנכסי מילוג, ובשם הגרי”ש אלישיב מובא (ספר וביום השבת עמ’ שי”ג) שאשה וודאי אוסרת בכל דבר שמסור בידה חוץ מדברים שדרך האיש לסדר במקומם, וכן ראיתי בשם הגרח”ק (בספר מנחת איש) שאף שהבעלות הממונית של הבעל היא הממונה לסדר, (וראיתי בספר אורחות שבת (פי”ט הע’ שצה) שיש מקום לחלק שהוא לפי הרגלי השימוש, והאשה לא תוכל לאסור חפץ שבעלה רגיל להשתמש בו וכן להיפך, ובחפצים המיוחדים לשניהם דינם כשותפין, ע”ש), ואף אם נאמר שאותם סברות שייכות גם בבעלות על חפץ לגבי הקפדה במוקצה מחמת חסרון כיס, בנידון הנ”ל שהבעל אינו מקפיד ומדובר בכלים שמיועדים לשימוש כל בני הבית, מבחינה הלכתית לכו”ע יהיה הדבר מותר בטלטול.
אמנם נראה שיש חילוק בין המקרים ובבסיס הנושא הוא זכות והרגלי שימוש של החפץ הנאסר, ובמוקצה מחמת ח”כ שהדיון הוא לגבי מהות החפץ עצמו תלוי בהקפדת בעל החפץ (וכמו בכל מוקצה שתלוי בדעתו של בעה”ב עי’ סי’ ש”ח ס”ז ונ”ב ומ”א שם), וע”כ נראה שבמצב הפוך שהבעל הוא המקפיד יש לכאורה לחוש לדעות שהדבר נקבע על פיו, מחמת שהוא בעל החפץ.
לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*
