שאול נשאלתי, אם מותר לנשים לעשות מסאז’ בפנים בשבת על ידי העברת קוביות קרח על הפנים בסיבובים מתעגלים

(לאחר שהקרח הפשיר מעט), פעולה זאת מרעננת את תאי עור הפנים ומחדשת אותם ועל ידי כך עור הפנים מצהירות ומחזירות את הברק לפנים כשאר מוצרי קוסמטיקה לפנים?

תשובה: מותר לעשות כן בשבת. רק צריך להיזהר שלא לרסק את שאריות הקרח לאחר שהוא נמס.

מקורות:

כפי שהסבירו לי השואלים מכת הקור שמקבלים הפנים מהעברת קוביות קרח על הפנים מעוררת את מנגנוני ההגנה של הגוף, כשאחד מהם הוא כיווץ של כלי הדם, שמצמצם את זרימת הדם לאיברים לא חיוניים בגוף, כמו העור. בו בזמן, הגוף גם משחרר חומרים אנטי דלקתיים ואחרים שמעוררים את תהליכי ההתחדשות של תאי העור ומעודדים סילוק של רעלים. כשההשפעה הקרה חולפת, כלי הדם מתרחבים חזרה וזורם בהם דם עשיר בחומרים מזינים. הזרימה המוגברת הזמנית הזאת של הדם מעצימה את השפעותיהם של המוצרים לטיפוח העור בכך שהיא עוזרת לחומרים הפעילים לחדור לשכבות עמוקות יותר.

בראשית נציין כי לא ראיתי מקום לדון מצד רפואה בשבת כי לא מדובר כאן בפנים חבולות ופצועות שאז יש לדון מצד זה, אלא מדובר בפנים בריאות אלא שרוצים לחדש את מראה הפנים, שלכל היותר יש לזה גדר סיכה של בריאים שאין בכך איסור וכמבואר בשו”ע (סימן שכז סעיף א); החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ; אבל סך הוא שמן לבדו, אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד; ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי’ בלא רפואה, מותר. ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה, בכל שמן אסור (בית יוסף).  ע”כ. וכמובן שבשאלה שבפנינו מדובר גם בנשים בריאות שעושות כן.

השאלה שראיתי שיש לדון עליה היא רק חשש ריסוק והפשרת הקרח בשבת,

בגמ’ שבת (נא:), מבואר שאסור לרסק שלג בשבת כמבואר באורך בסי’ שכב ב”י ובשו”ע. טעם איסור ריסוק שלג בשבת מצינו מחלוקת, י”א דדמי למלאכה שבורא המים (רש”י), וי”א מטעם נולד (התרומה ודעימיה), וי”א גזירה משום סחיטת פירות העומדים למשקין (הרשב”א ודעימיה), ונראה בדעת מרן השו”ע להחמיר משום גזירת שמא יסחוט פירות העומדים למשקה.

אך הנה כתב הב”י שם, דהא דאסרינן לרסק דוקא במרסקו לחתיכות קטנות כדפירש רש”י אבל לשבר חתיכה ממנו שרי, וכן נראה ממה שכתב הטור שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו ואף על פי שכשמשברו ניתזו ממנו חתיכות דקות שרי דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו, אבל הכא שאין מימיו זבים על ידי כן ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא חשיבי, ועוד שאינו מתכוין לכך ועוד שהם הולכין לאיבוד וכן נהגו להתיר ולפי שראיתי מי שערער בדבר כתבתי זה. וכ”פ בשו”ע שם (סעיף י) שמותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו.

ומוכח שככל ואדם אינו מתכוין להמיס את הקרח אף שעושה פעולה שממיסה את הקרח אבל הוא אינו מתכווין לכך ובפרט שמה שמתנמס הולך לאיבוד מותר. ואם כן ה”ה בנ”ד שאין האשה מתכוונת להמיס את הקרח אלא רק לקרר את הפנים אע”פ שהקרח מתנמס מותר ובפרט שמימיו הוכלים לאיבוד.

אלא שהיה מקום לומר שיש מקום לאסור זאת מחשש שמא האשה בשעת עשיית המסאז’ עם הקרח תבוא ותרסק את הקרח וכמו שפסק מרן השו”ע  (סעיף יא)  צריך ליזהר, בחורף,  שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד; ואם יטול, יזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק. ע”כ. אלא שכבר השיב על כך מרן זי”ע בכמה מקומות בחזו”ע שבת (כרך ד) ובשו”ת יביע אומר חלק ד (חאו”ח סימן כח), את ההבדל בין שימוש בסבון בשבת לשימוש במים מעורבים עם שלג וברד, ששאני התם שכאשר רוחץ במים שיש בהם שלג וברד, מיא משרק שרקי, שמתחלקים ויורדים הלוך וחסור מע”ג ידיו, וקרוב שישארו פירורי השלג והברד על ידיו וידחקם וירסקם, כיון שהוא מתכוין להופכם למים, אבל בשאבון אינו חושש רק לנקות ידיו, ולא ניח”ל שיעשה השאבון מים. ואין הבורית עשויה אלא להעלות בועות כקצף על פני מים לנקות הידים ואינה נהפכת בעצמה למים והיא כענן בוקר וכטל משכים הולך. ע”כ.

ומוכח שהטעם שחששו בנטילת ידים עם ברד שמא ירסק את הברד כיון שהוא צריך למים משא”כ אצלנו שאין ברצונה של האשה שהקרח יפשיר א”כ לחושש לריסוק הקרח בשבת.

ועוד יש לצרף מ”ש בשבולי הלקט (סי’ פה) בשם רבי בנימין, שלא אסרו לרסק אלא שלג וברד שהוא מוליד משקה שלא היה בעולם, אבל השואב מים מערב שבת לכדו וחביתו, וביום השבת בבוקר מצאם קפואים וקרושים, מותר לרסקם, ואין בו משום מוליד משקה. ע”ש. וכ”כ הארחות חיים (הל’ שבת אות עז) וז”ל: והרב ר’ דוד בר לוי (בעל המכתם) כתב, שיש לומר דאפילו אם נקפא השמן מרוב קרירות מותר להפשירו, שהפשרו לא זהו בישולו,” מאחר שאין תחלת ברייתו להיות נקפא”, ולא דמי לחלב, שמתחלת ברייתו להיות קפוא. ע”ש.

ואף כאן קוביות הקרח היו מים בתחלתם ונקפאו. גם הערוך השלחן (אות כה) כתב לצדד שמלשון רבותינו משמע שלא הקפידו אלא על ריסוק שלג וברד, ולא על ריסוק קרח, כי הקרח היה מים מקודם, מש”ה אין בו לא משום מוליד ולא משום סחיטת פירות. ע”כ.

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*