שאלה: האם מותר למשוך כבד בשמן כמש”כ הרמ”א בסי’ עח, וכן מה הדין לתת עליו תבלינים ובניהם פלפל שחור וכדו’ שהם חריפים קודם הצליה.

תשובה: והנה לעניין למשוך בשמן כתב האו”ה כלל ט’ (דין ב) דיש ליזהר שלא לטוח בבצק שום בשר לצלי קודם מליחה משום דהקמח מעכב הדם.

א. והנה לעניין למשוך בשמן כתב האו”ה כלל ט’ (דין ב) דיש ליזהר שלא לטוח בבצק שום בשר לצלי קודם מליחה משום דהקמח מעכב הדם מלצאת אבל אם רק משחו בשומן אווז וכו’. וכן פסק הרמ”א.

ולעניין אם ההיתר הנ”ל לכתחי’ כתב הבית הילל לדקדק מהתורת חטאת שכל מה שהתיר הרמ”א הינו בדיעבד אבל לא לכתחילה, אולם עיין בפמ”ג (משב”ז סק”א) שמבו’ בדעתו שהרמ”א חזר בו ממה שכתב בתו”ח ומתיר אף לכתחילה וכ”כ בשערי דעה (סק”א) ושדברי הפמ”ג מסתברים יותר וכ”כ בדרכ”ת (סק”ד) ע”ש.

והנה לעניין הכבד עצמו ראה בשו”ת חלקת יעקב (ברייש ח”ב סי’ קה) שנשאל בכבד שנמשח בשמן אם מותר ודימה זאת לדין הרמ”א וכתב שאין זה מעכב הפליטה וכ”ש לצליה דעדיף יותר, וא”כ מה שנשאל בלשון דיעבד צ”ל שלפי מה שכתבנו לעיל כ”ש שיהיה מותר לכתחילה ודו”ק.

ב. לעניין אם מותר ליתן תבלינים על כבד ראשית נדון האם מותר ליתן על בשר שלא נמלח יחד ירקות וכדו’. עיין בשו”ת מהרשד”ם (יו”ד סי’ מו) שכתב דלכתחלה אסור א. שהרי אמרו בגמ’ אסור לצלות כבד עם בשר לפי שבולע הבשר מדם הכבד ויותר ערך יש לאסו’ הבשר עם הבצל מהכבד עם הבשר לפי שהבשר יש לו דם לפלוט כמו שיש לכבד והיה לנו לומר דאיידי דטריד למפלט לא בלע ועכ”ז אנו אוסרים מטעם דאין כ”כ דם בבשר כמו בכבד ושמא אחר שיפלוט הבשר כל הדם שבו יחזור ויבלע מדם הכבד וכ”ש שיש לומר זה בבצל. מה תאמר שאפי’ שיבלע האש ישאב אותו אח”כ דנורא מישאב שאיב מ”מ טעם זה ישנו בבשר עם הכבד ואפי”ה אסור לכתחלה כ”ש בבצל וזה דבר ברור מאד לע”ד.

ב. עיין עוד שם שהביא שדעת השערי דורא ששיפוד שנתן בו בשר שלא שהה במליחה שיש לאסור כיון שבולע השיפוד וצריך ללבנו ושהעולם לא נזהרים דס”ל דאין השפוד בולע כלל מן הדם אבל בנ”ד ודאי בולע הבצל שומן ודם שא”א להכחיש שהבצל מתבשל שם עם השומן ודם היוצאים מן הבשר וכשם ששומן היוצא מן הבשר נבלע בבצל ואינו יוצא כלו כך הדם כי נשאר טעמו וממשו בבשר.

ג. הביא שם גבי כבד שמלח עם בשר שכתב הב”י (עג סעי’ ה) שבדיעבד לא נאסר ולא כרבנו יואל שהחמיר ומ”מ יש לי לומר שאף הרב לא אמרה אלא במליחה דקיל טפי מצלי דאע”ג דאמרי’ מליח הרי הוא כרותח דצלי מ”מ כף הדמיון מורה דלאו דבר אחד הוא כ”ש בנ”ד שיש לאסור אפי’ בדיעבד לע”ד וטעמא דא”א להכחיש שהדם אינו נבלע כלל דאעפ”י דנורא משאב שאיב מ”מ היינו כשאין מעכב לאור לשאוב אבל כשיש מסך מבדיל הדם נבלע במסך ההוא.

ד. מה שאנו אומרים שחוזר האש ומוציא דם שנבלע בבשר מ”מ הבצל שואב ואינו שואב האש ממנו רק שמתבשל שם ונשאר בו טע’ הדם והשומן דהרי כתב הריב”ה וז”ל הצלי אין צריך מליחה לפי שהאור שואב הדם ואם ישאר בו שום דבר ממנו הוי דם איברי’ שלא פירש הרי א”כ שלא התיר אלא מטעם שאפי’ ישאר הוי דם שלא פירש אמנם בבצל שבלע הדם אפשר שאפי’ שנאמר שהאש שואב איכא למיחש שנשאר שם קצת שלא יצא ואין טעם להתיר עכת”ד.

אמנם הפ”ח (עז סק”ה) כתב לחלוק עליו דהרי הרמ”א (סי’ עז) חשש לכתחי’ בדין מוליתא שכבולעו כך פולטו בדיעבד אבל לדעת מרן הרי מותר שהרי התיר הדבר לכתחילה וא”כ הכי נמי י”ל בבצל שאינו בולע כלום משום דדמא מישרק שריק, ועוד דנורא מושך הדם אליו ואינו מניחו לבלוע בשום דבר הסמוך לו, ואפילו תימא שע”י שמגביהין השפוד ניגר ומסתרך איזה דם בבצל מכל מקום כבולעו כך פולטו, ומה שאנו רואים טעם השומן בבצל אין לו ענין כלל עם הדם, לפי שהדם משום דמשרק שריק הוא דאמרינן ביה כבולעו כך פולטו וכו’.

וכדברי הפ”ח כ”כ בשולחן גבוה (עו סעי’ ד) וכן בשו”ת אהלי יעקב (סי’ סט) ובערך השולחן (עג סק”ז) ע”ש.

ובדין כבד עם ירקות לצלותו:

הנה בגמ’ (חולין קיא.) אסקי’ הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי עילוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא.

וכתבו שם התוס’ (ד”ה כבדא) דאע”ג שמותר לצלות בשר ע”ג בשר מ”מ כבדא עילוי בשרא אסור לכתחילה שהכבד יש בו ריבוי דם מ”מ דיעבד מותר דדמא משרק שריק וכתבו (שם ד”ה דמא) דלא אמרי’ כבולעו כך פולטו כיון שיש בו שפע דם [אולם עיין בתוס’ פסחים עד. ד”ה כבולעו דמשמע היפכא] וחוששים לכתחי’ ועיין בר”ן (חולין קיב. ד”ה דגים) ודו”ק.

ועיין עוד בלבוש שכתב מפני שהכבד היא כולה דם ופולטת דם כל זמן שהיא אצל האש והבשר לאחר שנצלה קצת פוסק מלפלוט, ויזוב הדם מן הכבד תחת הבשר ויבלע הבשר מדם הכבד וכו’ אבל בדיעבד מותר דכבולעו כך פולטו בצלייה. אולם עיין בש”ך שדחאו וכ”פ האחרונים.

וכתב רש”י שכל זה בזמנם שהיו צולים כבד למטה ובשר למעלה משא”כ בימינו שמגביהים מצד לצד את השיפוד אסור לכתחי’ וכ”פ השו”ע (עג סעי’ ד).

וא”כ לגבי כבד עם ירקות יש לחשוש לא לתת אותם באותו שיפוד.

והנה לעניין לתת מלח ע”ג הבשר קודם צליה אחרי הדחה ראשונה כתב הרמ”א (עו סעי’ ב) שנוהגים כן לכתחי’ לחוש לשיטת רש”י וכו’ דבעי’ מליחה פורתא, ולעניין כבד כתב הרמ”א שימלח קצת שהוא תחוב בשיפוד או על האש.

והטעם כתב הב”י וז”ל כתב האגור (סי’ אלף רט) בשם אגודה (חולין פ”ח סי’ קכ) נהגו לצלות הכבד מיד אחר שנמלחה ואין להשהותה במליחה ויש אומרים שאין הטעם משום איסור אלא מטעם הכבד שנרקבת כשמשהין אותה במלח וטוב להחמיר כי לא דבר רק הוא, והטעם כתב מהר”י מולן (שו”ת מהרי”ל סי’ קכו) דהאור חוזר ומבליע הדם שפלט עכ”ל.

נמצא שהטעם או מחמת שירקב או מחמת שהאור יחזור ויבליע הדם שפלט.

והדרכ”מ (יא) כתב הטעם בהג”ה באיסור והיתר הארוך הטעם משום היכרא שאינו דומה לשאר בשר שלא יבוא לבשלו עם שאר בשר אחר המליחה עד כאן לשונו.

אמנם בסי’ עו כתב הטעם כמו שו”ת המהרי”ל.

וא”כ בנד”ד לכאו’ היה לומר שאף לפי הספדרים שמותר כדעת מרן לתת בשיפוד של בשר שלא נמלח בצל וכדו’ מ”מ בכבד אסור לכתחי’ כל שהוא מעל הבשר וא”כ ה”ה לעניין תבלינים, אולם להקשות למה הרי כבדא עילוי בישרא יהיה אסור לכתחי’ ואולי צ”ל שכיון שהוא מועט ובא מיד עם האש לא חששו משא”כ בשר.

וא”כ לא מבעי’ לטעם שמתרקב דמותר מהדין אלא אפי’ לטעם היכרא שפיר דמי ואפי’ לעניין הטעם שהאור לא יחזור ויפליט צ”ל שיהיה מותר תבלינים יהיה מותר לתת כל שנותן מיד על האש ולא גרע ממלח [ואף שלכאו’ היה לחלק ולומר שמלח עושה פעולה ושואב הדם וחלק מהפלטת המלח משא”כ בחריף אולם נראה דאין לחלק].

ולכן מותר ליתן תבלינים על הכבד בסמוך לצליה ממש.

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*