לפני עוור לא תתן מכשול – פתיחת גלריה ביו”ט שני של גלויות

הרה"ג הרב חגי

שושן

Facebook
Email
Twitter
WhatsApp
Print

נשאלתי ממי שיש לו חנות גלריה לחפצי אומנות וכיוצ”ב שמוכר לתיירים הבאים מחו”ל, אם מותר לו לפתוח חנותו ביום אסרו חג שבועות, שלתושבי חו”ל יש להם דין יו”ט שני של גלויות, ורוב ככל הפוסקים ועליהם מו”ר פאר הדור והדרו בספרו חזו”ע יו”ט (ע’ קלג הל’ יב) פסקו: שתושב חו”ל השוהה בא”י ביו”ט שני של גלויות חייב לנהוג דיני שביתה של יו”ט, ואסור לעשות בו מלאכהÀ, האם עובר על איסור לפני עיור מפני שרוב הקונים הם תושבי  חו”ל וכשמוכר להם מחנותו נמצא שמכשילם ועובר על איסור לפני עיור לא תתן מכשול?

תשובה

הנה לענין אמירה אי שרי לתושב חו”ל השוהה בא”י ביו”ט שני של גלויות, לומר ליהודי תשוב הארץ שיעשה לו מלאכה, כבר העלה בחזו”ע יו”ט (ע’ קלח),  שמותר לו לומר ליהודי תושב א”י שיעשה לו מלאכה וזאת ע”פ דברי המהריק”ש בשו”ת אהלי יעקב (סי’ צ) שכתב, שיש להביא ראיה להתיר לבן חו”ל לומר לבן א”י שיעשה לו מלאכה ביו”ט שני של גליות, ממ”ש הרשב”א (שבת קנא.) בשם התוס’, שישראל שקיבל עליו שבת מבעוד יום, מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה, הואיל והיא נעשית בהיתר למי שעושה אותה, אע”פ שהוא אינו יכול לעשות. [וכן פסק מרן בש”ע סי’ רסג סעיף יז]. וכן כתב בשו”ת חלקת יעקב ח”ג (סי’ כח). ע”ש. גם הגאון ר”מ פיינשטיין באגרות משה ח”ג (סי’ עא) העלה במסקנתו להתיר.

וכ”כ הגאון רש”ז אוירבך, הובא בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לא אות פ* עמוד תכה), שרבים נוהגים להקל למעשה לבן חו”ל לומר לבן א”י שיעשה לו מלאכה ביו”ט שני של גליות, שמכיון שבזמן הזה אין יו”ט שני אלא רק ממנהג אבותינו בידינו, חשיב כאילו בן חו”ל יודע שלבני א”י הוא חול, ובצירוף שיטת החכם צבי שבן חו”להנמצא בא”י דינו כבן א”י אפילו להקל. והניף ידו שנית בשו”ת מנחת שלמה (סי’ יט) לחזק את דבריו. ע”ש. וכן בשו”ת באר משה ח”ז (עמוד רנח אות ז), העלה כדעת המקילים שכן דעת גדולי עולם להקל, ומהם המהריק”ש והגאון מהר”א יצחקי בעל זרע אברהם. וכ”כ בעקרי הד”ט (סי’ כב אות ג). וכן העלה בשו”ת יביע אומר חלק ט (חאו”ח סי’ מט). והיא משנה אחרונה (ושלא כמש”כ שם סי’ עט אות טז). ודו”ק.

ולפ”ז לכא’ בנ”ד כל מלאכה שהתייר (הקונה) אומר למוכר היהודי לעשות, ליכא איסורא וכנ”ל, אלא שעדיין כל זה שהקונה אינו עושה כל איסור ורק אומר למוכר, אבל בנ”ד פשיטא שהקונה הוא בעצמו עושה איסור בקניית החפץ מבעל החנות, שעצם הקניין ביו”ט אסור וכמבואר בשו”ע (סי’ תק סע’ א) ובמשנ”ב (שם ס”ק א), וכ”ש שעובר איסור בטלטול המעות, ואיסור כתיבה כשחותם על השיק או על חשבונית הכרטיס אשראי, וטלטול החפץ כשהוא מוקצה, וכל כיוצ”ב. וא”כ יש חשש איסור של לפני עיור לא תתן מכשול שעובר ע”כ בעל החנות כלפי הקונה, וכמבואר בפירוש המשניות להרמב”ם (פרק ה’ דשביעית משנה ו’), בביאור האיסור לפני עיור לא תתן מכשול, שרוצה לומר מי שסגרה עיניו התאוה של יצר הרע, אל תעזרהו להוסיף בעוורונו ותוסיף להרחיקו מדרך הישרה. ע”ש. וע”ע שו”ע יו”ד סי’ קנא (סע’ א) וסי’ רמ (סע’ כ) וחו”מ (סי’ ע א).

אלא שיש לדון אם יש כאן איסור של לפני עיור, שהרי אמרו במסכת עבודה זרה (ו ע”ב) שאין איסור לפני עור לא תתן מכשול נוהג אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא, כלומר שאין כל אפשרות לאדם לעבור העבירה אלא על ידי ישראל זה שמכשילו בכך, אבל אם העובר יכול לעשות זאת בלעדיו, כגון המושיט כוס יין לנזיר, באופן שהנזיר יכול ליטלו מעצמו, אין המכשיל עובר על לפני עור לא תתן מכשול ע”כ. וכן כתב עוד הכנסת הגדולה בחשן משפט (סימן ל”ד הגהות הטור אות ל”ו), בשם הגאון מהר”א ששון בכתיבת – יד.

וכן כתב הפני משה חלק ב’ (סימן ק”ה) ע”ש. ולפי זה אם שיש בעיר עוד חנויות גלריה (וכמו שציין לי זאת השואל) שאם לא יקנה ממנו יילך לחנות אחרת ויקנה, ואע”פ שלבעל החנות יש חפצי אומנות שאין לאחרים, מ”מ גם בחנויות אחרות יש חפצי אומנות שאין לבעל החנות הזאת ומאן יימר לן שאם לא יקנה ממנו לא יילך ויקנה במקום אחר, ואע”פ שבדין זה דלא קאי בתרי עברי דנהרא לא עובר איסור של לפני עיור אינו פשוט כ”כ, דחלק מהפוסקים ראשונים ואחרונים ס”ל שאם החנויות האחרות הם יהודים בכל זאת עובר על לפני עיור וכמו שהאריך בכך בשו”ת יחוה דעת (חלק ג סימן סז), מ”מ גם בנ”ד לא ימלט שיש לומר שנמצאת בעיר חנות אחרת של גוי שנמכרים שם חפצי אומנות (שהבעלים נוצרים, או בעיר העתיקה שהם מוסלמים וכיוצ”ב), שאז בודאי אין איסור לפני עור נוהג, כיון שהקונים יכולים להשיג מבוקשן מהחנות של הגוי, וזה נחשב כדין לא קאי בתרי עברי דנהרא, כמו שמתבאר בתוספות (קידושין נ”ו ע”א). וכן פסק הרמ”א ביורה דעה (סימן קנ”א סוף סעיף א’).

אולם האמת יורה דרכו דאע”פ דליכא איסור לפני עיור היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא מ”מ על כל פנים איסור מדרבנן מיהא איכא שהוא מסייע בידי עוברי עבירה, וכמו שמבואר בתוספות שבת (ג’ ע”א), שגם באופן דלא קאי בתרי עברי דנהרא, שאין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, איסורא מדרבנן מיהא איכא ע”ש. וכן כתבו הרא”ש והר”ן שם. וכן כתב בשו”ת התשב”ץ חלק ג’ (סימן קל”ג). ואמנם מדברי הרמב”ן שהובא בהר”ן (עבודה זרה סוף פרק ראשון), מתבאר שאם לא קאי בתרי עברי דנהרא אפילו איסור מדרבנן ליכא. וכן דעת הסמ”ג (לאוין קס”ח). ורבינו ירוחם (נתיב י”ד ריש חלק ז’). וכן נראה לכאורה מדברי התוספות (קידושין נ”ו ע”א). וכן דעת הרדב”ז בתשובה חלק ג’ (סימן תקל”ה). וכמו שהעיר בכל זה הגאון רבי יצחק טאייב בערך השלחן יורה דעה (סימן קנ”א סק”ה). מכל מקום דעת רוב האחרונים להחמיר בזה מדרבנן. וראה בשדי חמד (מערכת ו’ כלל כ”ו אות ג’)

אמנם בנ”ד גם לדברי האוסרים משום מסייע, יש לדון אם איכא איסור מסייע, כיון דכל הדין של שביתה ביו”ט שני בזמנינו אינו אלא מדרבנן כמבואר באורך בתשובת הגאונים (ליק סימן א’) שאף על גב דעכשיו בקיאין אנו בקביעות החודש לפי החשבונות שבידינו, מ”מ חששו חכמים שמא מרוב הצרות והטלטולים בגלותנו ישתכח החשבון ויבואו לעשות חסר מלא ומלא חסר, ויאכלו חמץ בפסח, וע”כ הניחו הדבר בחו”ל כמו שהיו בימים הראשונים. וע”ע במשנ”ב (סימן תצו ס”ק א). ובשו”ת יחוה דעת הנ”ל הביא מ”ש בשו”ת בית יהודה עייאש חלק א’ (חלק יורה דעה סימן טו”ב), שדוקא כשעיקר האיסור מן התורה, אסרו חכמים משום לפני עור אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא, אבל באיסור דרבנן לא אסרו חכמים ע”ש.

וכן כתב הרדב”ז (בלשונות הרמב”ם סימן רט”ו). וע”ע בשו”ת דברי מלכיאל ח”א (סימן ק”ג אות ד’). ולכאורה כן מוכח קצת ממה שכתב הריטב”א בחידושיו לעבודה זרה (ו’ ע”ב), שאפילו כשיכול ליטלו מעצמו, כל שאנו גורמים לו לעשות איסור, יש בזה איסור מדרבנן, משום מסייע בידי עוברי עבירה. כדמוכח מהא דקיימא לן (גיטין ס”ב ע”א) שאין מחזיקין ידי ישראל בשביעית, שהרי אנו חייבים למחות בידו, שכל ישראל ערבים זה לזה, וכל שכן שאסור להם לגרום לאחר לעשות איסור ע”ש. אלא שבספר לב שומע (מערכת ל’ אות ט”ל) חולק על האחרונים הנ”ל, וסובר שאף באיסור דרבנן ולא קאי בתרי עברי דנהרא, איסורא דרבנן מיהא איכא ע”ש. וכן כתב הגאון מהר”ש קלוגר בשו”ת טוב טעם ודעת תליתאה (חלק ב’ סימן ל”א), וראה עוד בספר מנחת פתים יורה דעה (סימן קנ”א). ובשו”ת מנחת שמואל (סי’ כ”ד אות ה’). ע”כ. וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ט  (חאו”ח סי’ פד ה).

ובספר מאמר מרדכי – (שביעית מאמרים סימן ט) כתב שבשד”ח (מערכת ל’ כלל כ”ו ס”ק כ”א) דן באורך אם “לפני עיור” שייך גם בדרבנן, ואפילו אם לא קאי בתרי עברי דנהרא, ונפקא מינה לזמן הזה ששביעית היא מדרבנן. ועיין בתוס’ ע”ז (כ”ב ע”א ד”ה “תיפוק ליה”) שכתב דאיכא איסורא ד”לפני עיור” גם במידי דרבנן. אמנם מהתוס’ (סוכה ל”ט ע”א ד”ה “שאין”) מוכח דאין איסור לפני עיור באיסור דרבנן, וכן מוכח הרמב”ם שסובר כן (הל’ שמיטה ויובל פ”ח ה”י). ע”ש. אמנם באנציקלופדיה תלמודית (כרך לז, לפני עור לא תתן מכשול המתחיל בטור שא)  כתבו שהמכשיל את חברו בעבירה דרבנן, כתבו רוב ראשונים שעבר על איסור “לפני עיור” ושם בהערה  (239) ציינו לדברי הראשונים. ע”ש. ועכ”פ לא עדיין הדבר לא ימלט ממחלוקת מהפוסקים אם באיסור דרבנן אמרין איסור מסייע וחזי לאיצטרופי הכיא דאיכא עוד ספקות וכפי שיתבאר להלן בע”ה

וכן חזיתי לבעל שו”ת מנחת יצחק (ח”ה סי’ יח) שכתב בנידון דידיה שהנה נודע הב’ דעות (ביו”ד סי’ קנ”א), אם היכא דל”ה בתרי עברי דנהרא, דליכא משום לפ”ע, אם עדיין איכא משום מסייע לידי עו”ע, עי’ שם ברמ”א (סעיף א’) ובש”ך (סק”ו), ובמג”א (סימן שמ”ז), ובדגמ”ר (ביו”ד) שם, ובתשו’ חו”מ (סי’ קפ”ה), ובשאר פוסקים, וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות בעזה”י, “וכ”ז אם נוגע לאיסור דאו’, אבל בעבירה דרבנן”, י”ל דלכ”ע ל”ה בזה משום מסייע ידי עו”ע, וכמבואר בפמ”ג (בא”א או”ח סי’ קס”ג), ובתשו’ מהר”ש (ח”ז סי’ ל’) הביא כן מס’ תפארת שמואל על הרא”ש (ב”מ דס”ח), ובתשו’ מהרי”א אסאד (או”ח סי’ ד’) בתחי’ פשיטא לי’ כן, ולבסוף חזר קצת, ועי’ בשד”ח (כללים מע’ ו’ כלל כ”ו אות ג’) האריך בזה, וחזי לאצטרופי עם דלהלן. ע”כ.

אלא שיש לומר דבנ”ד ליכא איסורא כלל גם לא משום לפני עיור ולא מסייע, שהרי לא ברור הוא לבעל החנות שהקונה העומד מולו הוא מכשילו בשביתת יו”ט שני, שהרי ייתכן שהוא גוי, וגם אם ברור לו שהוא יהודי עכ”פ אולי אינו חייב בשביתת יו”ט שני, מכמה סיבות, כי יתכן שדעתו של התייר להישאר ולדור בארץ, וגם אם דעתו לחזור לארצו, שמא הוא בן חוץ לארץ שיש לו דירה קבועה בארץ ישראל, שנוהג להיות תמיד בכל שלשת הרגלים בדירתו שבארץ ישראל, אע”פ שרוב השנה הוא נמצא בדירתו שבחוץ לארץ. מכל מקום כיון שבהיותו בארץ ישראל הוא בימי הרגל תמיד, אין צריך לנהוג דין יום טוב שני של גליות.

וכמו שהעלה בחזו”ע (ע’ קנב סעיף יח), וכן י”ל שזה הקונה הוא רווק שדר בארץ לעת עתה ואע”פ שדעתו לחזור לארצו, כיון שייתכן שימצא אשה וידור כאן בארץ, אינו חייב בשביתת יו”ט שני וכמ”ש שהעלה בחזו”ע (ע’ קלט הל’ יד) וע”ע במ”ש מרן הראש”ל ילקוט יוסף מועדים (החדש ע’ קל בד”ה מסקנא, ושם בע’ קי בדין המסופק אם ישתקע בא”י), א”כ כל הני ספקות חזו לאיצטרופי לספק דרבנן שהוא יו”ט שני, ואע”פ שבשו”ת נודע ביהודה מה”ת (חאו”ח סי’ מד) כתב, שאין לחשוב יו”ט שני של גליות שהוא מדרבנן, שהאיסור בו שבות בלבד, ובהצטרף עוד שבות נוסף יש להתיר במקום מצוה, דליתא. ע”ש. וכן כתב בשו”ת מהרש”ג (ח”ב סי’ י בד”ה ועל). וע”ע בשו”ת בית יצחק (חאו”ח סי’ מב אות ג’). וע”ע בשו”ת חמדת משה (חאו”ח סי’ יז), בדין אם מותר לחלוב הבהמה ביו”ט שני ש”ג, כשאין שם גוי, משום צער בעלי חיים. ע”ש.

מ”מ כתב מורנו בחזו”ע (ע’ קו), שהמהריק”ש בשו”ת אהלי יעקב (סי’ מא) כתב, שמותר לעקור שן כואבת ביו”ט שני ש”ג, אפילו אם החושש בשינו לא נפל למשכב, אלא מתחזק והולך כבריא, וה”ט שכיון שביו”ט שני אפילו מלאכה גמורה, אינה אסורה אלא מדרבנן, ע”י גוי הו”ל שבות דשבות דשרי במקום חולי קצת, או צער. כמ”ש הרמב”ם (פ”ו מהלכות שבת ה”ט). ואפילו מי שחולק לענין שבת, יודה ביו”ט שני ש”ג.

וכתב הגר”י טייב בערך השלחן (סי’ תצו סק”ב) ללמוד מזה שהוא הדין שיש להתיר אמירה לגוי ביו”ט שני במקום הפסד. ע”ש. וכ”כ בשו”ת כה לחי (סי’ יט). וע”ע בספר תורות אמת או”ח (סי’ שלט). ועכ”פ במקום מצוה יכולים לסמוך על זה. ומיהו במקום ספק איסור “מצרפינן ספיקא” שיו”ט שני ספק חול הוא, ומתירים מספק ספיקא, כמו שפסק מרן בש”ע (סי’ תצז ס”ד), דספק מוכן מותר ביו”ט שני, משום דהוי ספק ספיקא. וכיו”ב כתב ראבי”ה (פסחים, סי’ תסב, סוף עמוד עז), שאם נמצאת חטה בתרנגולת מבושלת ביו”ט האחרון של פסח, שהוא שמיני של פסח, מותר להשהותה עד אחר הפסח ולאוכלה, משום שיום טוב האחרון הוא ספק יו”ט ספק חול, והואיל ופלוגתא דרבוותא היא בחמץ ע”י תערובת בפסח, אם מותר להשהות עד לאחר פסח, (ע’ ראבי”ה שם סי’ תכ), בכה”ג יש להקל. ע”ש. וכ”כ בהגהות מיימוני (סוף הל’ חמץ ומצה) בשם תשובת רש”י. וכן פסק מרן בש”ע (סי’ תסז סעיף י). וע”ע בלשון הטור ובב”י ובמג”א ובט”ז שם ובפמ”ג. עכ”ד עכ”פ מידי ספק לא נפקא ובדרבנן אזלינן להקל. עכ”ל

ויש לצרף את דברי הריטב”א בחידושיו לעבודה זרה (ס”ג ע”ב) שכל שאין אנו נותנים את האיסור עצמו, והדבר ספק אם יפגע באיסור אם לאו, אין בו משום לפני עיור לא תתן מכשול. ובשו”ת די השב (חלק יורה דעה סוף סימן י”ג) הביא שכן כתב הכנסת הגדולה חלק אורח חיים (בהגהותיו על הכסף משנה פרק י”ב מהלכות רוצח) בשם תשובת הרדב”ז. ושכן נראה מהתוספות (עבודה זרה ו’ ע”ב) ד”ה מנין. וכן כתב בספר אהל ישרים (מערכת ל’ אות ט”ו). גם הפתח הדביר חלק ג’ (סימן ש”ו סק”ג) כתב, שהתוספות והריטב”א והרדב”ז, כולם אמרו דבר אחד, שדוקא כשהדבר ודאי שיעשה באיסור, שייך איסור לפני עור לא תתן מכשול, מה שאין כן בספק ע”ש.

וכ”ש שבנ”ד חוץ ממה שכתבנו לעיל שיש כמה ספקות אם איכא איסורא כלפי הקונה, יש עוד להוסיף שהמוכר לא ודאי עובר איסור גם בתייר קונה שהוא יהודי נשוי תושב חו”ל, ודעתו לחזור לארצו, ואינו דר כאן בשלושה רגלים, וזאת ע”פ  שיטת החכם צבי (סימן קסז) שתושב חוץ לארץ השוהה בארץ אין צריך לנהוג יו”ט שני של גלויות, והגר”ז בש”ע (ס”ס תצו סעי’ יא) סתם כהחכם צבי, וכן השואל ומשיב תליתאה (ח”ג סי’ כח) דעתו נוטה כדברי החכם צבי. ע”ש. והגרי”מ טוקצינסקי בספר עיר הקודש והמקדש ח”ג (עמוד רסא) כתב בשם הגר”ש סלאנט שדעתו נוטה לד’ החכם צבי.

ומורנו בספרו חזו”ע יו”ט, צירף דברי החכם צבי בכמה מקומות (ע’ קלג בהערה, וע’ קמד בד”ה ניהדר אנפין, וע’ קנ בהערה כד, ובע’ קנב הערה כו) וכן הוא בשו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח (סי’ מט סוף אות ב), וכן דעת הגרש”ז אויערבך זצ”ל שאפשר לצרפו לעוד ספקות וכנ”ל, ממילא ה”ה בנ”ד דחזי לאיצטרופי לכל הספקות הנ”ל ובצירוף דברי הריטב”א הנ”ל שבמקום ספק אסור ליכא איסור לפני עיור. וכן ראיתי בשו”ת אור לציון (חלק ג פרק כג) שכתב בבאורים לתשובה ח’ לענין בחורים הבאים לארץ ישראל שמצרפים את שיטת החכם צבי לסניף להקל. וע”ע בספר יו”ט שני כהלכתו (פרק ב סע’ א ובהערה ב). וראה עוד מ”ש מרן הראש”ל בילקוט יוסף מועדים (ע’ קלה) שצירף את דברי החכם צבי בכמה הלכות. ע”ש.

וראיתי בקובץ אור ישראל (מאנסי גליון כא, תשס”א, ע’ רצ אות סב) שכתב ה”ה בשם  הרה”ג אבדק”ק קארלסבורג שליט”א שמבואר במבי”ט ובשו”ת כתב סופר, שבמקום שיש פוסקים המתירים, אין שום איסור לאלו האוסרים להשתתף בעירוב, ולא שייכא כה”ג לפני עיור, וכן בכל דבר שיש שמחזיקין בו איסור מ”מ מותר ליתנו למי שמחזיקו בהיתר. ע”כ. והנה הכותב לא ציין למקור דברי המבי”ט והכתב סופר, וברור שכוונתו למ”ש המבי”ט ח”א (סי’ כא) שאע”פ שהוא סובר שגם בפירות של נכרים יש לנהוג בהם קדושת שביעית, (ודלא כמרן הב”י דס”ל שאין בהם קדושת שביעית כלל), מ”מ כתב, שאף שלכאורה היה נראה, שהנזהרים לאוכלם בקדושת שביעית, אסור להם למכור פירות של נכרים, למי שאינו נזהר לאוכלם בקדושת שביעית, מיהו בדקדוק יפה נראה שמותרים לקנות מהם, ולא יחוש לומר שהם מוסרים להם דמי שביעית ולא יאכלום בקדושתם, וכן אם ימכרו להם מעט פירות שביעית שלא במדה, לא יחושו עליהם, על מה שלא יאכלום בקדושת שביעית, אף על פי שהם מצווים לדעתינו לאכול אותם בקדושת שביעית, משום שכיון שהדבר להם היתר, שסומכים על הרבנים המורים להם היתר בדין תורה, לא נדון אותם לדעתינו כנותן מכשול לפני העור, בדבר הנראה לנו אסור. ע”כ.

וכן דברי הכתב סופר הלא המה בתשובה (חאו”ח סי’ סו) שכתב היכא דלדידיה אסור דסובר כאוסרי’ ולאחר התירא דקים לי’ כמתירין, לא נפשוט מהא לאסור (מגמ’ נדרים (צ:) באומרת טמאה אני לך), דהא לפי דעת חבירו היתר גמור הוא, הגם דהוא ס”ל דאסור הוא מ”מ אפשר מותר לתת לאחר המתיר כיון שיוצא י”ש לפי דעתו ואפי’ איסור שוגג אין לו, ולא דמי לאיסור לפ”ע להכשילו באיסור שאם היה יודע היה פורש ממנו או שהוא אסור ועושה באיסור וליכא תרי עברי דנהרא. ע”כ. ודברי הרב המבי”ט והכתב סופר הביאם מורנו רבות בתשובה בכמה מקומות, והסתמך עליהם להקל למוכר פירות היתר מכירה למי שמיקל בדבר, ואע”פ שהמוכר סובר שיש איסור בדבר. (שו”ת יביע אומר ח”ט חיו”ד סי’ כח, ח”י חיו”ד סי’ מב אות י)

ואע”פ שיש מקום לחלק בין דברי המבי”ט והכתב סופר שדברו באופן שיש מתירים וחלק נוהגין כמותם דבזה ליכא לפ”ע, לבין נ”ד שכולם נוהגים לאסור ולהחמיר לנהוג יו”ט שני של גלויות בא”י ורק שיש דעות שמתירים, וא”כ בכהאי גוונא י”ל דאיכא לפני עיור כי עיקר המנהג לנהוג יו”ט שני לתושבי חו”ל בא”י, מ”מ עדיין יש לסמוך על דברי הריטב”א דכל היכא דאיכא ספק איסור ליכא לפ”ע, וכן מצאתי בס”ד שכ”כ מורנו בשו”ת יביע אומר ח”ט  (יו”ד סי’ כח אות ד) שבספיקא דדינא דפלוגתא היא בפוסקים, מנין למחמיר להכריע הדין לאחרים. ודמי לספק לפני עור שלדעת הריטב”א ע”ז (סג ב) לא אסרה תורה בספק. וכיו”ב כתב בשו”ת דברי יציב ח”ג (חיו”ד סי’ נז אות ג). ע”ש. ע”כ. וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר (ח’ יד סי’ קא) שכתב כי על איסור לפני עור אינם עוברים כי אם היכא שברור הדבר שהשני יעבור עי”כ על האיסור, אבל כל היכא שיש מקום לתלות שאולי לא יגרום עי”כ לעבירה אינו עובר בכה”ג על לפ”ע,

ודבר זה מבואר במס’ שביעית פ”ה מ”ו וירושלמי שם, ונפסק ברמב”ם פ”ח משמיטה ויובל ה”ב, וכך יוצא לנו גם מסוגיות הגמ’ (בגיטין ס”א.) ותוס’ ד”ה משאלת, וע”ז  (ט”ו:), וכך כללא כייל לנו הריטב”א בע”ז (ס”ג.) ד”ה ומה שנתבאר, בכתבו, דכל שאין אנו נותנין לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח איסור או לאו, אין בו משום לפני עור אפילו לגבי ישראל, וכ”כ התבואות שור (בסי’ ט”ז ס”ק כ”ג) דמסוגית הגמ’ בע”ז הנז’, מוכח שאין אזהרה של לפ”ע כי אם באיכא מכשול ודאי עיין שם והדברים ארוכים. עכ”ל. וע’ בשו”ת שבט הלוי (ח”ה סי’ מא) שלדעת הריטב”א אפ’ מוסר את האיסור עצמו בידים אבל עדיין יש להסתפק אם יעשה את האיסור, ליכא איסור לפני עיור ודלא כמי שכתב לאסור בכך. [א”ה ע’ שו”ת בית שערים חיו”ד סי’ רלג, ובשו”ת משנה הלכות ח”יח סי’ סא, ובחשוקי חמד דמאי פרק ג, משנה ה]

ובפרט יש לצדד להקל ע”פ מה שכתב בשו”ת בית יצחק (חלק אורח חיים סימן כ”ט אות ד’), שלדברי הש”ך והדגול מרבבה יורה דעה (סימן קנ”א), שבישראל מומר כשהוא מזיד ויכול לקנות ממקום אחר, אפילו איסור מדרבנן ליכא, היינו אפילו כשהוא מומר לאותו דבר בלבד, ואין צריך שיהיה מומר לכל התורה, ולכן אם עושה הדבר במזיד רשאי למכור לו ע”ש. ובשו”ת מחנה חיים חלק א’ (סימן מ”ה) הסכים לדברי הש”ך בתנאי שאין ביד בית דין למחות ולהפריש עושי רשעה (כמו בדורות שלנו בעוה”ר) ע”ש. וכן כתב הטורי אבן באבני מילואים (חגיגה י”ג ע”א), ובשו”ת קרן לדוד (סוף סימן קמ”ז) ע”ש. ועיין בשו”ת ברית יעקב (חלק יורה דעה סימן מ”ז), ובשו”ת דברי מלכיאל ח”א (סימן ק”ג אות ה’), ובספר מנחת פתים יורה דעה (סימן קנ”א) וצ”ע. ובשו”ת הגאון רבי אלכסנדר סנדר מרגליות (סימן נ”ג) הביא דברי הש”ך וכתב, שלא נתחוורו לו דבריו בזה, שמכיון שישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, אף על פי שאין בידינו להפרישו, מכל מקום אין לנו לסייע ידי עוברי עבירה, אפילו הוא יכול ליטלו מעצמו.

ומכל מקום נראה שהדבר ברור דלא מקרי מסייע ידי עוברי עבירה אלא כשמסייעו בגופו או בממון שלו דרך שאלה, אבל במוכרו לגמרי לא מקרי מסייע, שהרי קיבל דמים ומכרו לגמרי, וברשותו דלוקח קאי ע”ש. ובשו”ת בית שלמה (חלק אורח חיים סימן ל”ח), בהערה, קילסו, שדבריו קלורין לעין, ושפתים ישק משיב דברים נכוחים ע”ש. עוד לדון אם איכא לפני עיור כיון דלא קאי בתרי עברי דנהרא שהרי יכולים לקנות במקום או שהוא מומר וכתב הש”ך דבהאי גוונא גם ליכא איסור מסייע. ומורנו הרב בתשובה ביחוה דעת הנ”ל העלה שיש לסמוך על דברי הש”ך כשאפשר לתלות בהיתר. אבל כשאין לתלות בהיתר קשה לסמוך על סברא הנ”ל בלבד, ובנ”ד דאיכא כמה צדדים לתלות בהיתר וכנ”ל אפשר לסמוך על דברי הש”ך. וע”ע מה שהאריך מורנו בשו”ת יביע אומר ח”ב (חאו”ח סי’ טו בביאור דברי הש”ך).

מכל האמור: נמצינו למדים מכל הני צדדים שהבאנו לעיל שיכול בעל החנות לגלריה אומנתית למכור את חפציו לתיירים הבאים בשערי החנות ביום אסרו חג, ואע”פ שהוא יו”ט שני של גלויות.

ומ”מ מהיות טוב אם התברר לבעל החנות שהקונה הינו יהודי נשוי תושב חו”ל, ודעתו לחזור לחו”ל ואין דרכו לדור כאן בא”י בשלושת הרגלים, שיודיענו המוכר את חומרת הדבר ושהוא המוכר מוכן לשמור לו את החפץ למחרת אסרו חג שאז יבוא ויקנה, או להביאו לביתו של הקונה. ותע”ב.