מהי בדיקת פוליגרף:
לגופו של הנבדק מוצמדים חיישנים (אלקטרודות), הבודקים במהלך חקירתו את קצב הנשימה שלו, את דופק הלב ואת כמות הזיעה על גופו. אדם המשקר, מפריש בלא רצונו חומצות מסוימות המשנות את מידת המליחות של הזיעה היוצאת ממנו. גם קצב הדופק שלו משתנה.
הנבדק מתבקש לענות ב”כן” או “לא” על כל שאלה שהוא נשאל. כאשר אדם משקר מתחוללים בגופו תהליכים בלתי נשלטים. לעיתים תשובת המכשיר הינה – “לא החלטי”, תוצאה כזו פועלת בדרך כלל לטובת הנבדק, שכן ככלל כל ספק בהחלטיות התשובה הוא לטובתו.
מהם הדברים המכוסים מבני אדם:
לפני פתיחת הדיון בשאלה הנ”ל, עלינו להזכיר את הגמרא בפסחים דף נד ע”ב הקובעת: “תנו רבנן, שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן – יום המיתה ויום הנחמה וכו’ ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו וכו'”. הגמרא כבר קובעת שבאופן טבעי אין יכול אדם לדעת את הטמון בלבו ובמחשבתו של חברו. ואולם, האם נוכל לקבוע שכיום, לאחר המצאת הפוליגרף, השתנה מצב זה ביחס לכמה נפק”מ בהלכה? זאת יתבאר בעה”י בהמשך הדברים.
קבילות ראיה עקיפה (נסיבתית)
לכאורה, ראיה המתקבלת על סמך בדיקה במכונת אמת, אינה יותר מאשר ראיה נסיבתית. ראיה נסיבתית הינה הוכחה שאינה ישירה, המתבססת על נתונים עקיפים שבכוחם ללמד על שורש העניין.
הסקת מסקנות על סמך בדיקת פוליגרף אינה מוכיחה ישירות שאדם זה ביצע את המעשה המיוחס לו, אלא שמתוך תגובותיו למספר שאלות המוצגות לו, נוכל ללמוד בעקיפין האם ביצע את המעשה או לא.
להלן יובאו מספר דוגמאות לראיות נסיבתיות המובאים במקורות, ונבדוק האם תקפות הן ע”פ ההלכה:
*הרשעת אדם ע”פ בדיקת D.N.A. – אדם הנחשד כעבריין, ואולם אין נגדו עדים המעידים על מעשהו, האם ניתן להפלילו באמצעות דגימות דם (בדיקת ד.נ.א.) שנמצאו בזירת הפשע?
לשאלה זו התייחס הגאון רבי שמואל ואזנר שליט”א (בתשובה לרב אלכסנדר לוינסון שליט”א, ומובא בספרו “סוגיות בהלכות צבא ומשטרה”), שם כתב הג”ר משה שאול קליין בשמו כך: “על דבר השאלה האם אפשר להוכיח הרשעת אדם במשפט על סמך בדיקה זו, התשובה, בדיני ישראל אין להוכיח הרשעת אדם על סמך הוכחות אפילו החותכות ביותר, אלא על פי שני עדים יקום דבר”.
מקור לכך נוכל למצוא גם בגמרא בסנהדרין לז ע”ב. המשנה שם לז ע”ב כותבת, ששאלו את העדים שמעידים על נפשות, “שמא תאמרו מאומד?” (אולי היתה זו רק אומדנא אך לא ראיתם באמת את הדבר), ומבארת הגמרא שם ע”ב: “ת”ר כיצד מאומד, אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חברו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, אם כך ראיתם, לא ראיתם כלום וכו’, שהרי אמרה תורה ‘על פי שנים עדים יומת המת’, היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו וכו'”. עדים שראו אדם שרץ אחר חברו לתוך חורבה (כדי להרגו), ומצאו את הנחשד בחורבה ולידו אדם דקור ובידו של החשוד ישנה סכין נוטפת דם, אין זו ראיה מספקת שאכן הוא הרוצח (שהרי יתכן והוא איבד עצמו לדעת וכד’). רק עדים על הרציחה עצמה הינם עדים שניתן להסתמך עליהם כדי לדון אדם זה כרוצח.
נמצאנו למדים, שאין להוכיח הרשעת אדם על סמך ראיה נסיבתית.
עדות ידיעה (עדות שלא ע”פ ראיית המעשה) – ישנם כמה מקורות בהלכה בנידון עדות על מעשה שלא ראו אותו אך מתוקף הנסיבות שסביבו נראה שמוכרח שכך היה. עדות זו המכונה בהלכה “עדות ידיעה”, לעיתים תוקפה כשאר עדויות ולעיתים לאו. בשורות דלהלן נביא דיני עדות זו ונבדוק האם ניתן להשוותה לראיה המתקבלת ע”פ תוצאות בדיקת הפוליגרף.
ביחס לעדות על מעשה קידושין קובע הרמ”א באבן העזר סימן מב סעיף ד (בשם שו”ת הרשב”א ) כך: “וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אע”פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח”כ יצא מתחת ידם, אינן קידושין, עד שיראו הנתינה ממש, ואין הולכים בזה אחר אומדנות והוכחות”. דבריו פה הינם ברורים, עדות הקידושין תועיל רק אם רואים את המעשה עצמו בשלמותו, ואם לאו, לא תועיל עדות זו, למרות שברור שכך היה המעשה.
בבית שמואל שם (ס”ק יב) הביא את דעת המרדכי בקידושין החולק על הרשב”א הנ”ל, וסובר שאפי’ אם לא ראו העדים את הנתינה ממש אין לבטל את מעשה הקידושין, אם ראו בכל זאת דבר המוכיח, ואזי יכולים להעיד כאילו ראו את גוף המעשה.
לאחר מכן מביא שם הבית שמואל את דינו של הרמב”ם בעניין עדות ידיעה, דהיינו: עדות שאינה על עצם המעשה, אך מתוך מה שכן ראו מסתבר גם על מה שלא ראו. וכך כתב הרמב”ם בהלכות עדות פרק יז הלכה א: “מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה שהם אומרים שראו פלוני שעבר עבירה פלונית או שלווה מפלוני, אע”פ שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו, לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו או שיודה לו הלווה מפיו וכו’, שנאמר ‘והוא עד או ראה או ידע’, ואין לך עדות שמתקיימת בראיה או בידיעה אלא עדות ממון וכו'”. הרמב”ם מחדש, שבממונות מועילה גם עדות של ידיעה (כגון הודאתו של הלוה בפני העד).
גם השולחן ערוך (חושן משפט סימן צ סעיף טז) פסק שבממונות תועיל עדות ידיעה. שם פסק שאם ראו עדים אחד נכנס לחדר עם חברו כשהוא אינו פצוע, ויצא משם חבול, ולא ראו שהשני חבל בו, אם החבלה הינה במקום שאי אפשר שיחבול בעצמו, כגון בין כתיפיו (נשיכת שיניים בין כתיפיו), ולא היה עוד אחר עימם באותו מקום, זכאי הנחבל לקבל דמי חבלתו בלא שבועה. זאת משום שאנו בטוחים שהשני הוא זה שחבל בו, למרות שלא ראינו זאת בעינינו. זאת משום שלא תתכן מציאות אחרת המסבירה את נסיבות חבלתו של הראשון.
מצינו אם כן מדברי הרמב”ם ומדין חבלה, שבממונות מועילה גם עדות ידיעה (בנוסף לעדות ראיה), אך לא בדיני נפשות, שם לא מועלה עדות כזו (כמובא בפירוש ברמב”ם שם).
מסיק הבית שמואל מדברי הרמב”ם הנ”ל שגם בקידושין תועיל עדות ידיעה בלא ראיה (כגון בנידון הרמ”א , שראו את הטבעת יוצאת תחת ידי הכלה לאחר ששמעו שאמר לה החתן שתתקדש לו בזה), שהרי קידושין נידונים כדיני ממונות כגון לענין דרישה וחקירה.
השוואה בין תוצאות בדיקת פוליגרף לעדות ידיעה:
האם נוכל לדון ראיית תוצאות בדיקת הפוליגרף כעדות ידיעה? שכן אזי נסיק שתועיל לפחות בדיני ממונות ככל שאר עדות ידיעה.
נראה שאין מקום להשוות בין הדברים. עדות ידיעה, למרות שאינה מעידה על כל פרטי המקרה, אלא רק מסיקה את מסקנותיו, על כל פנים הרי היא עדות על המעשה עצמו (עדות הקשורה לנסיבות הנדונות), תחילתו וסופו של המעשה הינם חלק מהעדות. ואולם, בדיקת הפוליגרף לעומתה, אינה עדות כלל. אין היא מעידה על עצם המעשה כלל, לא על תחילתו ולא על סופו (אין היא משויכת לנסיבות הנדונות), אלא הרי היא בסך הכל בדיקה צדדית שתוצאותיה אמורות לגלות את מה שהיה בעת המעשה עצמו. לכן, נראה שנכון לומר, שאע”פ שעדות ידיעה מועילה בדיני ממונות, תוצאותיה של בדיקת הפוליגרף לא יחשבו כעדות לשם כך.
ראיות ומקורות לאי תוקפה של בדיקת הפוליגרף:
להלן כמה ראיות שהובאו בפוסקים השוללות את ההסתמכות על תוצאות בדיקה זו כתחליף להעדת עדים. כאמור לעיל, אין לדון דין שלא ע”פ שני עדים (מלבד המקרים יוצאי הדופן, כמובא לעיל). כן מובא מפורשות גם בגמרא במסכת ראש השנה כא ע”ב: “מה אני מקיים ‘בקש קהלת למצוא דברי חפץ’ (קהלת יב), בקש קהלת לדון דינים שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו ‘וכתוב יושר דברי אמת’, על פי שנים עדים וגו'”.
גם כאשר מדובר בחכם מכל אדם המסוגל לבדוק את מה שבלבו של אדם (וכ”ש כאשר מדובר במכשיר הפוליגרף), אין להסתמך על כך בדין ללא העדת עדים (ראייה זו הביא הגאון הרב אליעזר ולדנברג שליט”א, פסקי דין רבניים כרך יג).
ראייה מהזוהר לכך שאין להסתמך על תוצאותיה של בדיקה זו כתחליף להעדת עדים –
בזוהר (פרשת יתרו קעג-קעה) מובא שהיו שידעו לדון אדם גם ללא עדים והתראה אלא רק ע”פ דעתם וכד’, ואולם נקבע שמעבר לאלו המנויים שם, אין לבתי דין אחריהם להסתמך על כך (ולמרות שכלל הוא בידינו שאין למדים הלכה מהזוהר, ואולם אסמכתא לדבר נוכל ללמוד מהמובא שם). גם ראייה זו (אולי לא בדיוק כך) מובאת בפסקי הדין הרבניים שם.
בזוהר יתרו קעב (בזוהר ע”פ פירוש הסולם. גם התרגום שיובא להלן הינו ע”פ הפירוש שם), מובא שהסימנים שהובאו בתורה למעלתם של הדיינים: אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע, נאמרו רק כדי שיכירו בני אדם על פיהם, אך משה רבנו עצמו לא היה זקוק לסימנים אלו, משום שרוח הקודש הייתה באה אליו והודיעה לו, ובה הוא ראה הכל.
באות קעג שם מוכיח הזוהר דבריו וכותב: “מנן לן (מהיכן אנו למדים שידע משה ע”פ רוח הקודש): דכתיב כי יהיה להם דבר בא אלי, באים אלי לא כתיב אלא בא אלי, דא רוח קודשא דהוה אתי לגביה וביה היה ידע, ולא אצטריך לכל דא לאסתכלא ולעינא , אלא לפום שעתא היה ידע משה” (מלשון הפסוק ‘בא אלי’ נראה שמשה ידע על פי רוח הקודש).
באות קעד שם מבאר הזוהר שגם שלמה המלך ידע לחדור למחשבתו של אדם, וכך כותב: “כה”ג ידע שלמה מלכא , ידע בכורסייה (בכסאו), דרוח קודשא שריא עליה, דכל מאן דקריב לכורסייה, דחילו ואימתא נפיל עליה, וביה הוה דאין דינא בלא סהדין (בכסאו זה היה דן ללא עדים), בגין דדייקנין (צורות) היו בכורסיה, וכל מאן דמקרב בשקרא , מכשכשא ההוא דיוקנא (היתה דופקת אותו הצורה – ע”פ פירוש הסולם שם), והוה ידע שלמה מלכא דבשקרא קאתי. בגין כך אימתא דכורסיה הוה נפיל על כלא, וכלהו אשתכחו זכאין קמיה (מתוך אימתו של הכיסא שנפל על כולם, נמצאו כולם צדיקים לפניו – ע”פ התרגום שם). שלמה המלך היה דן ע”פ כסאו, הכסא ידע לאתר מי משקר, והכסא היה מכה את מי שמשקר.
גם מלך המשיח ידע לדון שלא ע”פ ראיות, כמובא שם בזוהר באות קעה, וכך כתב הזוהר: “מלכא משיחא , בריחא (מלך המשיח דן בריח), כדא ‘ ‘והריחו ביראת ה’ ולא למראה עיניו ישפוט וגו” (ישעיה יא)”.
ומסיים שם הזוהר: “ותלת אילין (משה, שלמה המלך ומלך המשיח) דנו עלמא בלא סהדי והתראה, שאר בני עלמא על פום סהדין, על מימר אורייתא (שאר בני העולם דנים ע”פ עדות ע”פ התורה)”.
נמצאנו למדים מפורשות, שלמרות שהיו כאלו שיכלו לדון ע”פ הבנה חיצונית, גם בלא העדת עדים, אף על פי כן, חוץ מאלו, אין רשות לדון שלא ע”פ העדת עדים, ואין לסמוך על הרגשות עצמיות של הדיין כתחליף להעדת עדים.
נראה אם כן מהמובא, שגם אין להסתמך על מכונה המסוגלת לפענח הרגשותיו של הנידון, אלא לדון רק ע”פ עדים וראיות של תורה.
בנוסף לראיות הנ”ל בנושא בדיקת הפוליגרף בהלכה, חובה עלינו להזכיר את עובדת חוסר הודאות בתוצאותיה של בדיקה זו, והראיה שגם בתי המשפט אינם מקבלים זאת כהוכחה. נתון זה מוסיף חיזוק למובא במאמר זה – שאין להסתמך על תוצאות בדיקת הפוליגרף כדרגת עדות לכל דבר.
בדיקת פוליגרף לבדיקת רצון המגרש:
הלכה בהלכות גיטין היא, שאדם שאינו יכול לדבר וממילא אינו יכול לגרש את אשתו בדיבור, יוכל לגרשה ברמיזה ובהרכנת ראשו כשנשאל על רצונו לגרשה (שולחן ערוך אבן העזר סימן קכא ). ועיין שם בסעיף ה בשולחן ערוך וברמ”א שיש לבדקו בכמה שאלות צדדיות, שירכין ראשו גם עליהם לחיוב או לשלילה (בסירוגין), כדי שנדע שאכן הוא צלול בדעתו ויכול לגרש את אשתו (זאת בהסתמך על הגמרא בגיטין סז ע”ב, דף ע ע”ב ותוס’ שם). ויש לברר – במקרה שישנו אדם שאינו מסוגל לדבר ואפילו אינו יכול לרמוז ע”י הרכנת ראשו וכד’, האם ניתן להסתמך על שאלות שישאל בבדיקת פוליגרף כדי לקבוע שאכן הוא מעוניין ורוצה עתה לגרש את אשתו?
שאלה זו הובאה לפני בעל האגרות משה (רבי משה פיינשטיין זצ”ל), חלק אבן העזר (חלק ד סימן צח) וכך השיב: “הנה חולה שאינו יכול לדבר ואף לא להרכין ראשו ולרמוז באופן אחר ומכירין כוונתו לגרש אשתו ע”י המכונה פוליגרף (גלאי שקר) שרושמת דפיקות לבו וכד’, ג”כ אם באותה שעה בדקוהו בעניינים אחרים וראו שהשיב נכון בידיעה והבנה במה שהשיב ותיכף שאלוהו אם רוצה ליתן גט לאשתו, יש לסמוך על זה וכו’, אך בכל מגרש צריך לעשות באותה השעה גם בדיקות אחרות ולא לסמוך לעולם על מה שבדקו פעם אחת איזה חולה”.
לדבריו, במקרים מסויימים יש לסמוך בעיניני גט על בדיקה זו.
הדין במדינת ישראל:
ההלכה הפסוקה קובעת, כי בדיקת פוליגרף אינה ראיה מהימנה דייה מבחינה מדעית. על כן, נפסק כי תוצאת בדיקת בפוליגרף אינה מהווה ראיה קבילה בבית המשפט. גם במקרה של הסכמה מצד הנבדק (הסכמה להיבדק מרצונו החופשי והסכמה שתוצאות הבדיקה יהוו ראייה קבילה בבית המשפט), עדיין יש לביהמ”ש שיקול דעת אם לקבל את תוצאות בדיקת הפוליגרף כראייה מחייבת, אם לאו. בית המשפט יתערב בהסכמת הצדדים במידה שיוכח בפניו, כי ההסכמה אינה הסכמה מפורשת, או כי הושגה באמצעים לא כשרים ותוך ניצול כוחו של צד אחד על השני. (ע”א 61/84 ביאזי נ’ לוי). [2]
בפסק הדין הנ”ל נקבע, כי בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו בנדון תוך התחשבות בכל הנסיבות הקשורות במשפט שנדון בפניו, לרבות חומר הראיות שכבר הוגש לו על-ידי הצדדים, זהותם של העדים שבדיקתם בפוליגרף מוצעת והערכתו בדבר חשיבותן של אותן עדויות במסגרת המשפט כולו ובדבר המשקל העשוי להיות לתוצאת בדיקות הפוליגרף ביחס לאותם עדים. כך, למשל, יוכל בית המשפט שלא לתת את הסכמתו לעריכת הבדיקה כמוצע, כאשר מגיע הוא למסקנה, כי די בעדויות ובמסמכים שהובאו לפניו כדי לקבוע בצורה ודאית וחד-משמעית את מהימנות הגירסאות השונות, או כאשר הינו סבור, כי חשיבות העדויות המוצעות לבדיקה הינה שולית בלבד.
כן נקבע, כי בית המשפט חייב להסביר לצדדים, כי ההכרעה הסופית בעניין קביעת הממצאים לגבי השאלות השנויות במחלוקת תישאר תמיד בידו, ועל-כן, אם חוות-דעת המומחה, אף זו של ה”מומחה הנייטראלי המכריע”, אינה מתקבלת על דעתו של השופט, או אם תעמוד היא בסתירה בולטת ליתר חומר הראיות שהוגש לבית המשפט ולמסקנות המתבקשות ממנו, לא יהיה בית המשפט כבול בחוות-דעת המומחה באורח אוטומאטי ומוחלט.
קל וחומר צריך השופט להבהיר זאת לצדדים, המביעים לפניו הסכמה להעמדת עדיהם בבדיקת הפוליגרף, בהתחשב בכל הספקות ביחס למכשיר זה ובאופיה המיוחד של שאלת מהימנות העדים.