שאלה: האם צריך כשרות למזון של כלבים דגים וחיות בפסח.
תשובה: כל חמץ שהוא לא בעינו אלא על ידי תערובת ולא ניכר וגם לא ראוי למאכל אדם מותר לקיימו בפסח ומותר בהנאה לכן מותר לתת לחיות תערובת חמץ שלא ראויה למאכל אדם ולא ניכר הדגן בה, וצריך לקנותו קודם הפסח כדי לדעת שנעשה קודם הפסח.
אולם אם ניכר שהוא חמץ אי אפשר לקיימו עד שיפסל מאכילת כלב.
הרחבה: איתא בירושלמי (פסחים ב, ו) מלוגמה [תחבושת עשויה מקמח ותאנים שאדם לועס ונותן על מכתו, ולפרוש הרמב"ם היינו חיטין שלעס ונתן על המכה. חו"י (סק"ז)] שנסרחה אית תניי תני זקוק לבער ואית תניי תני אין זקוק לבער מאן דאמר זקוק לבער בשנתחמצה ואחר כך נסרחה ומאן דאמר אינו זקוק לבער בשנסרחה ואחר כך נתחמצה. ובתוספתא (ה"ג) מלוגמא שנסרחה א"צ לבער.וכתב הרי"ף (יג:) דברי התוספתא ולא העתיק דברי הירושלמי.
וכתב הר"ן דהכוונה ברי"ף שנסרחה קודם פסח [ואע"פ שהחמיצה ולבסוף נסרחה] דה"ל כחרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו אחר זמנו, אבל אם נסרח בפסח [אם נתחמץ ואח"כ נסרח חייב בביעור] אם נסרח ולבסוף החמיץ הוי כחרכו קודם זמנו. נמצא שהר"ן מסביר בדעת הרי"ף שערב פסח כל שנסרח קודם זמן איסור אפי' החמיץ מותר, ואם נסרח בפסח בלי להחמיר מותר להשהות, אבל החמיץ בפסח ונסרח אח"כ חייב בביעור.
והרא"ש (סי' ד) הביא דברי הרי"ף ואח"כ דברי הירושלמי ומשמע מסתימות דבריו שאם החמיץ ואח"כ נסרח אפי' קודם פסח זקוק לבער. וכתב הגר"א (סק"ח) שכן דעת הראב"ד [ועיין בשעה"צ (סקכ"ד) שכתב שפלא הוא על דברי הגר"א והב"י שלדעת הרא"ש כיון שנחמץ ואח"כ נסרח אסור וכתב הגר"א דמפת שעיפשה אף שהיה חמץ קודם וכן מערבת העבדנין וכו' מוכח שמותר אף שהיה חמץ קודם, וא"כ לפי דבריהם הטור והרא"ש סותרים את עצמם, ואדרבה מדבריהם מוכח שדוקא אם נעשה כן תוך הפסח אבל לא קודם].
והשו"ע (תמב סעיף ב) פסק כהרמב"ם ולכן כל שנסרח [אפי' החמיץ] קודם פסח מותר להשהות, וה"ה לא החמיץ אלא נסרח מיד בפסח מותר להשהות וכן מבו' בחו"י (ח) ובפמ"ג (א"א סק"ג) וכל זה דוקא שנפסל מאכילת כלב דאל"ה אסור להשהות שמא יאכל כמש"כ לעיל [ובפת שעיפשה הוא מדאו' כיון שהוא לחמץ שאר עיסות כדלקמן סעי' ט] ועיין בפמ"ג (סק"ג) שכתב גבי פת שנתקלקלה בעוד שהיתה עיסה שדינה כחמץ נוקשה כיון שבשעת חימוץ לא היה ראוי מעולם לאכילת אדם, וכתב השעה"צ (סקכ"ה) דלפ"ז במלוגמא שלא ראוי למאכל אדם כיון שהיא בתערובת אפשר דשרי.
עוד מבואר ברא"ש (פסחים פ"ג סי' ד) על הא דמלוגמא שנסרחה א"צ לבער כ"ש טריא"ק שמערבין בו חמץ יבש אפעה שא"צ לבער.
ומשמע מדבריו שהטראיק"ה פסולה מאכילת כלב דהרי כתב דכ"ש ממלוגמא והתם הרי נפסל מאכילת כלב.
והרמב"ם (פ"ד הי"ב) כתב וז"ל דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו.
ולכאו' דוקא למאכל אדם אבל ראוי למאכל בהמה אולם מלשון התוה"ד (סי' קכט) ומלשון הטור משמע דהרמב"ם והרא"ש חד שיטה, אולם קשה לומר כן וראיתי בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ה סי' ד אות ב) דהקשה כן דהרי מהרמב"ם אדרבה מוכח להיפך. וכתב המ"מ שאע"פ שנתערב קודם זמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו מ"מ אסור לאוכלו שחוזר וניעור.
והנה השו"ע (תמב סעיף ד) פסק דברי הרמב"ם הנ"ל שאסור לאכול הטריאקה והוא מאכל של חולים שנעשה למי שהקישו נחש וכדו' כמש"כ לעיל סעי' א. והאכילה אסורה מדרבנן דמשהו בפסח הוא מדרבנן (כה"ח סקמ"ח).
וכתב המג"א (סק"ו) דמה שמעורב בו חמץ היינו חמץ גמור בעודו משובח [דס"ל למג"א (תמז סק"ה) דחמץ נוקשה אפי' יש משהו בטל בס' כ"ש אם נתערב קודם פסח] וכתב המג"א (סק"ז) והעתיקו המשנ"ב (סקכ"ב) כתב דדין התראיק"ה כדין פת שעפשה ומותר בהנאה, והוא מתוה"ד (סי' קכט), [אולם העיר על דבריו רע"א בשם המקור חיים דהרי פת שעיפשה מיירי שנפסלה מאכילת כלב אלא צ"ל דלא עדיף מחמץ נוקשה ע"י תערובת] וכ"כ החו"י (סקי"ג) דמותר בהנאה.
נמצא שדבר שהוא תערובת חמץ ולא ניכר החמץ אף שהיה משובח מותר לקיימו ומותר בהנאה כל שלא ראוי למאכל אדם לכן מותר לתת לחיות ובהמות אוכל הראוי להם כל שלא ראוי למאכל אדם כלל ולא ניכר החמץ שבו, וממה שכתבנו לעיל גבי מלוגמא שנסרחה מוכח שצריך לדעת שנפסד קודם הפסח.
אולם אם הוא חמץ בעינו צריך שיפסל מאכילת כלב כמבו' בסי' תמב סעיף ט.
וכן ראיתי שכתב באורל"צ (ח"ג פ"ח סעי' ה) שאם המזון אינו ראוי לאכילת אדם וגם אין החמץ בעין ונתערב לפני פסח מותר להשהות מזון זה ולהאכילו לכלבים, ושם בהערה כתב דאם הוא חמץ בעין אסור.
