בגמ’ (ברכות יד.) מובאת שתי דרשות שנלמדו מהפסוק ”צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו”.

הדרשה הראשונה היא לאיסור עשיית ”חפציו” קודם התפילה והדין השני הוא איסור לצאת לדרך קודם התפילה.

גבי איסור עשיית מלאכה כתב הא”’א (בוטשאטש) וז”ל ” להתעסק בצרכיו. מה שאמרו חז”ל [ברכות יד, א] שלא לעשות מלאכה לפני תפילת שחרית, נראה שאין בזה קפידא במלאכת הדיוט או ארעי המותרת בחול המועד או המותרת על כל פנים בערב פסח, שהרי מדליקין נרות גם קודם שאומרים שום ברכה בשחרית ומוציאין אש מהאבן וכדומה, ומכל מקום צלע”ע היטב” היינו דפשיט”ל לא”א דמלאכות שהזכיר מותרות, אך מאידך שמעינן שמלאכות אחרות נאסרו, והיינו דלא כהמבואר בסימן רלב’ לעניין איסור עשיית מלאכה קודם מנחה, בשחרית חמיר טפי, וגם שאר מלאכות נאסרו.

ובאמת שבעניין המלאכות שנאסרו קודם מנחה, ע’ בביה”ל (רלב’ ס”ב ד”ה לבורסקי) שהביא מחלוקת ראשונים מהי המלאכה האסורה קודם מנחה, והביא מהמאירי והרשב”א שדוקא מלאכות שאי אפשר לעזוב אותן בחציין כדוגמת דין ובורסקי נאסרו אך שאר מלאכות מותרות ומאידך הביא מהמהרי”ו שכל מלאכה אסורה וסיים ”ובמקום הצורך יש לסמוך להקל”.

והנה, נחזי אנן, דהמשנ”ב העתיק בסימן פט’ ס”ק יט’ הביא דברי ר’ מנוח (פ”ו ה”ד מה’ תפילה) שלמד מדברי הרמב”ם לאסור יציאה לדרך גם קודם תפילת מנחה, דהיינו דס”ל לרמב”ם, שהאיסור המבואר בגמ’ דידן אינו רק לעניין שחרית אלא אף לשאר תפילות, וכך הוא גם הפשטות בפסוק.

לפי”ז לכאורה צ”ע, שהרי בגמ’ דידן מבואר ג”כ עניין איסור עשיית מלאכה, ולפי”ז יש לאסור כל מלאכה קודם מנחה ומדוע לעניין זה נטה הביה”ל לסמוך על המקילין (ולא הביא מקילין לעניין יציאה לדרך קודם מנחה).

ונראה, דמצאנו שיטה אחרת בסוגיא זו, כפי המבואר בבי’ הגר”א, ומקורו בשיטת הרי”ף, דלא גריס בגמ’ דילן עניין איסור עשיית מלאכה אלא רק איסור יציאה לדרך, והביא הגר”א, דהמקור לעניין איסור עשיית מלאכה נלמד מדברי אבא בנימין בגמ’ לעיל (ה: וכמבואר בשו”ע פט’ ס”ו) ושם פשוט שכל האיסור הוא רק קודם שחרית (שתהא תפילתי סמוכה למיטתי).

גם הכסף משנה העתיק על דברי הרמב”ם (שם) שהמקור לאיסור מלאכה הוא מדברי אבא בנימין, ולכן מדוייק דברי הרמב”ם שאסר כל מלאכה קודם שחרית ולא קודם מנחה, אך לעניין יציאה לדרך, אחר שבמקור הדברים מבואר שאינו עניין דוקא לתפילת שחרית[1], לכן אסר הרמב”ם לפני כל תפילה. 

בביאור הגר”א הביא כן גם מהרמזים, וכן הוא בטור.

נמצא, שאף שבדברי הב”י לא מבואר כל מה שהבאנו, אלא הב”י הביא שהמקור לדברי הטור לעניין עשיית מלאכה הוא מגמ’ דילן (יד.), וא”כ אף לעניין תפילת מנחה שמעינן כן, אעפ”כ, ניתן לכאורה ליישב פסקי המשנ”ב, דמה שהיקל גבי איסור מלאכה קודם מנחה (מלבד המלאכות המבוארות לאיסור במשנה במסכת שבת (ט:)) הוא מאחר שייתכן ונלמד מדברי אבא בנימין דקאי אתפילת שחרית, אך גבי יציאה לדרך לא ניתן להקל וכמבואר.

בדרך אחרת ניתן ליישב, דאף אי נימא שדעת המשנ”ב אינה כדברי הגר”א, אכתי ניתן לומר, דאחר שלא מבואר להדיא בגמ’ דהאיסורים מלאכה ויציאה לדרך הוא קודם כל תפילה, אלא אדרבא הגמ’ הסמיכה עניין זה לאיסור אמירת שלום שהוא דוקא קודם שחרית, נמצא שמי שלא ינקוט להדיא דס”ל שהאיסורים הם גם קודם מנחה, לא ניתן לומר כן בבירור, ומה שמצא המשנ”ב לאיסור מדברי ר’ מנוח לעניין יציאה לדרך, לא כתב כן לעניין מלאכה, דעד כמה שלר’ מנוח שלמד כגי’ הרי”ף, די אם נחוש לדבריו, דלגי’ דידן אין הכרח וכאמור (מלבד דעת מהר”י וויל דאסר כל מלאכה).

אלא מה שאכתי צריך ביאור הוא שהמשנ”ב בס”ק כ’ כתב שאיסור יציאה לדרך קודם שחרית הוא אף אם יגיע למקום שיוכל להתפלל בו והטעם ”דהליכה בדרך הוי כעוסק בצרכיו” וא”כ הדרא קושיא לדוכתא היאך אוסר המשנ”ב יציאה לדרך קודם מנחה ומעריב אע”פ שאין איסור עשיית צרכיו קודם תפילות אלו?

ומצאתי שבשו”ת שבט הלוי (ח”ח יח’) נגע בקושיא זו ויישב דבאיסור יציאה לדרך איכא ב’ איסורים, האחד משום עשיית צרכיו והשני הוא משום ביטול כוונה שאינו מתפלל בישוב הדעת ולכן כתב דרק הטעם השני שייך קודם מנחה ומעריב, וע”כ היכא שאין בנסיעה משום ביטול כוונה וכגון נסיעה קצרה וכדו’ אין איסור קודם תפילת מנחה ומעריב.

עוד ייתכן לומר, שהמעיין בדברי ר’ מנוח יראה שלמד האיסור לצאת לדרך קקודם שיתפלל הוא משום ביטול כוונה (וכפי שלמד המהר”י אבוהב[2]) ונמצא דלפי זה גם במנחה וערבית יהיה איסור זה, וכפי דברי השבט הלוי, אמנם לדינא בשחרית מחמירים בכל דרך אף בדרך קצרה, אך לעניין מנחה ומעריב מקילים וכפי שביארנו לעיל שאין איסור זה מוחלט שלא הובא בשאר פוסקים (דע’ בשו”ע הרב שכתב להדיא דרק בשחרית יש איסור יציאה לדרך)[3].

[1] דלשון הפסוק ”צדק לפניו יהלך” אינו עניין לתפילת מנחה דוקא

[2] והבין שהגמ’ בדף יד. איירי ב”עצה” ולא באיסור ולכן הב”י אחר שחלק על דבריו ביאר שכוונת הגמ’ הוא לאיסור.

[3] אי נמי ניתן לומר דהוי כדון מיניה ואוקי באתרין דעד כמה שאין איסור עשיית מלאכה קודם מנחה ומעריב ורק מלאכות שיש חשש ביטול המצוה, ה”ה לעניין יציאה לדרך הוי דומיא דאיסור עשיית מלאכה, ומאחר שבשחרית איסור מלאכה הוא בכל מלאכה (אף ללא חשש שמא יימשך וכמבואר במשנ”ב שאף קניית מצרכים נאסרה אם לא לדבר מצוה) ה”ה לעניין יציאה לדרך ושו”ר דייתכן דזה גופא כוונת השבה”ל.