בע”ה

ושמח את אשתו

‘כי יקח איש אישה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח’ (דברים כד’ ה’).

כיצד בפועל מתקיימת מצוה זו, האם זה קשור רק לאי הליכה לצבא בשנה זו ושלא יספק גם מים ומזון (סוטה מג.) ועוד דברים שדנו הפוסקים על דרך השלילה כגון אם יש איסור לצאת בסחורה, או שיש גם מצוה חיובית לשמחה ?
וא”כ מהם גדרי המצוה, ומהו טעם המצוה ?

גדרי המצוה
בספר יראים (ק”צ): …למדנו בשנה ראשונה שאדם נושא את אשתו חייב לשמחה שנא’ ‘נקי יהיה לביתו ושמח את אשתו’ בכל דבר שיודע שיש לה שמחה. ובס’ ערוך השולחן (אהע”ז סי’ ס”ד ד’) כתב דברים דומים: אינה שמחה ממש דזה אינו אלא בשבעת ימי המשתה, ובאלמנה שלושה ימים …וגם לפשטיה דקרא אין השמחה שבפס’ זה בשמחת משתאות וביטול מלאכה, אלא כלומר לענגה ולמלאות רצונה בכל אשר יכול.
החזו”א במכתב (הובא בקונטרס ‘וידעת כי שלום אהלך’) מגדיר את החיוב כך: ‘נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח’ חובה. כיצד משמחה ? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב בריבוי שיחה וריצוי (ומה שאמרו אל תרבה שיחה עם האשה, באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה ראשונה שצריך להשתדלות התאחדות, שזה כוונת היצירה – והיו לבשר אחד וכו’). ראשית הוא מדגיש שזו חובה, ובא לידי ביטוי ע”י השקעה בריבוי שיחה, וכפי שמרחיב שם אח”כ שהדיבור יהיה בקלילות – ‘ובדיחות וקלות יותר אהוב מכובד ראש וחרדת הכבוד… ובדברי חיזוק לשמח לב. (וע”ע במהות הדיבור עם האשה ע”פ הגמ’ בעירובין סג: שהגדירה ‘בית תענוגיה’).

דעה שונה מצאנו בדברי הנצי”ב (בספרו ‘העמק דבר’ על הפסוק הנ”ל) לאחר הביאו את דברי היראים הנ”ל כתב: אבל האמת דפי’ ‘ושמח את אשתו’ אינו אלא רשות, דיכול הוא לשבת בביתו ולשמח את אשתו אע”ג שכל ישראל בצער מלחמה, ומוכיח זאת מגוף הפסוק שהזהרת התורה היא שלא יקחוהו למלחמה ומשמע שאם הוא רוצה בעצמו מותר לו, כלומר לא חייבה התורה את החתן לשמחה אלא פטרה אותו מהמלחמה וממילא יכול לשבת בביתו ולשמחה אף שכל ישראל בצער מלחמה. אמנם כבר תמהו עליו שבראשונים משמע שהוא חיוב גם על החתן עצמו, כך כתב הרמב”ם בספר המצוות (לאווין שי”א) …ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר וכו’, וכן בחינוך (תקפ”א): שנמנע החתן מלצאת מביתו… ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו וכו’ וכן שם (תקפ”ב) …ולעניין שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת וכו’ ע”ש, וכן משמע במאירי בסוטה שם, ובתשב”ץ, וביראים הנ”ל, ועוד. ובציץ אליעזר (חי”ט סי’ מ”א) מליץ עליו שאולי כוון לדעת הרס”ג שגם מדבריו נראה דס”ל שהוא רשות לחתן. וע”ע למרן ביבי”ע ח”י סי’ כ”ז.

טעם המצוה
בספר החינוך (תקפ”ב) כתב בשורש המצוה: …שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה, מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה, ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו, ויכשרו הולדים שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו וכו’
ויעויין בדברי הנצי”ב שם שדבריו משלימים ומוסיפים נופך: טעם הוא שהזהיר הכתוב בזה, משום דהיא חדשה לו ועדיין לא נשרשו בחיים, ואם יסיח דעתו ממנה יוכל להיות שינתק החבל לגמרי (ולשיטתו לעיל הוסיף שבלי כפיה רשאי לצאת, וממילא לא יצא אם לא יהא ברור שישוב לאהבתה).

עוד ראיתי מביאים ע”פ הכוזרי (ג’ – י”א) שמצוות שנה ראשונה היא על מנת שהחתן ישים לב למתנה הנפלאה שזכה בה, דוגמת החיוב מן התורה לשים לב לכל המתנות הרבות שהקב”ה נותן לנו ולחוש את השמחה המתווספת לנו על ידם, כמו שכתוב ‘ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוקיך’ (דברים כ”ו י”א).

נסיים בדברי רבינו בחיי ‘וכן מצינו בהקב”ה שהיה בסיני עם ישראל דוגמת חתן וכלה שעמדה שכינה בהר שנה אחת, שהרי לא נסעו עד כ’ באייר בשנה השניה’.

נגענו קצת במהות מצות ‘ושמח’ בשנה הראשונה, בע”ה במאמר הבא נרחיב עוד ונעסוק בגדרי ההלכות התלויות במצווה בשנה זו.