רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום
“ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכוהו” (שמות א’, כ”ב). ובגמ’ (סוטה י”ב ע”א) כתוב, שאף על עמו גזר פרעה גזירה זו. וברש”י (שם ושם) הביא בשם המדרש, שביום שנולד משה אמרו לו איצטגניניו שהיום נולד מושיען של ישראל, ואין אנו יודעים אם הוא ממצרים או מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך באותו יום גזר אף על המצרים.
בספר ברכת פרץ כתב הסטייפלר, שכל פעולותיו של פרעה נועדו כדי להיפטר ממשה, ולבסוף היה שבת פרעה הצילתו, ופרעה עצמו גידלו בביתו. ואותה גזירה שגזר היאורה תשליכוהו, היא היא היתה הסיבה שעל ידה מצאה בת פרעה את משה והביאה אותו לבית פרעה, ושם גידלה אותו כבן. [ופרעה אף שילם שכר לאמו כדי שתניקהו, כמבואר בגמ’ (שם)]. וכל זה מלמדנו שכל מעשה אנוש ותחבולותיו לא יועילו להזיז כלשהוא ממה שנגזר בשמים. ולא עוד אלא שאותן פעולות שעושה האדם למען השגת רצונו, הן הן הסיבה שיהיה כמו שנגזר עליו באמת.
עיי”ש עוד בדבריו שהאריך להוכיח שכך היה במגילת אסתר, שכל פעולותיו של המן הרשע שעשה למען לחזק את מעמדו המה היו בעוכריו, וגרמו לנפילתו. ועוד הביא הסטייפלר מעשה מהגמ’ (סוכה נ”ג ע”א) שמוכח ממנו רעיון זה.
ויש להוסיף את דברי האבן עזרא (שם ב’, ג’), שכתב שה’ סיבב שיגדל משה בבית המלכות כדי שתהיה נפשו על מדריגה עליונה ולא תהיה שפלה כפי הרגילות למי שגדל בבית עבדים. סיבה נוספת לצורך שיגדל משה בבית פרעה, מציין האב”ע, היא שאם משה היה גדל ביחד עם כל היהודים במצרים והיו מכירים אותו מנעוריו, לא היו יראים ממנו, ולא היו מקבלים את הנהגתו עליהם. ועל דבריו אלו כתב האב”ע: “ומחשבות ה’ עמקו, ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבד נתכנו עלילות”. נמצאנו למדים מדברי האב”ע, שלולי גזירת פרעה להשליך את כל הבן הילוד ליאור, לא היה משה יכול להיות מנהיג. הרי שלא רק שפרעה גידל את משה בביתו, אלא אף הכשירו להיות מנהיג ישראל, שממנו כה פחד.
וכבר נמצא יסוד זה בדברי הכלי יקר, ובזה ביאר את הפסוק (שם א’, ח’) “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף” וזה לשונו: כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו, ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון האל יתברך היה עם יוסף לגדלו, ודבר אלהינו יקום לעולם, כך פרעה אמר פן ירבה נגד רצון האל יתברך שאמר כן ירבה, וחשב מחשבות עליהם, ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים, ועל קדקודם חמתו ירד.
ועל דרך הכלי יקר אולי אפשר להוסיף, “ולא ידע את יוסף”, הכונה ליוסף מוקיר שבת, כפי שמסופר בגמ’ (שבת קי”ט ע”א) על יוסף שהיה מכבד את השבתות, ובשכונתו היה גר גוי בעל נכסים רבים. אמרו החוזים בכוכבים לאותו גוי, שיוסף שכנו היהודי יאכל את כל נכסיו. כדי למנוע זאת הלך אותו גוי ומכר את כל נכסיו, ובכסף שקיבל קנה מרגלית יקרה ותפרה בכובעו. כשעבר הגוי על הגשר שעל הנהר נשבה הרוח והעיפה את כובעו לנהר. הגיע דג גדול ובלע את הכובע. בערב שבת סמוך לשבת העלו הדייגים בחכתם דג זה, וחשבו לעצמם מי יקנה כעת דג זה, החליטו שיוסף, שרגיל תמיד לקנות דגים גדולים לכבוד שבת, ודאי יקנה דג זה. ואכן הלכו אליו והוא קנה את הדג. כאשר חתך את הדג מצא בבטנו את המרגלית, ומכר אותו בהון עתק.
השתדלותו של הנכרי לשמור את ממונו כדי שלא יגיע לידיו של שכנו היהודי היא היא שגרמה לממונו ליפול בידי שכנו היהודי, ואף ללא כל מאמץ. וכמו שכתב הבן יהוידע (שם): וזה הגוי נכנס בדעתו שיגנוב אותם, ולכן עשה המצאה להציל ממונו מן הגניבה, וזאת ההמצאה שעשה היא היתה סיבה שיבוא הממון כולו ליד יוסף מוקיר שבת בנחת ולא בצער בהיתר ולא באיסור, בכבוד ולא בביזיון, עכ”ל. הרי לנו דוגמא לפעולה של אדם שהשיגה בדיוק את המטרה אותה ניסה למנוע.
מסיפור זה למד הגר”ח שמואלביץ (שיחות מוסר תשל”ב מאמר ל’) יסוד גדול בחובת השתדלות האדם לפרנסתו, והוא שאין לאדם להרבות בהשתדלות לפרנסתו. ופעמים שההשתדלות לא בלבד שאינה מועילה, אלא אף מזיקה. וההשתדלות העיקרית שעל האדם לעשות לצורך פרנסתו היא שיקנה לעצמו את מדת האמונה והבטחון בהקב”ה שימציא לו כל פרנסתו.
ומצאתי לאחד מרבותינו הראשונים, הרלב”ג (משלי י”ט, כ”א), שכבר קדם והנחיל לנו יסוד זה. וז”ל, רבות מחשבות בלב איש והש”י יסבב לפעמים שיפול האדם במחשבה מאלה המחשבות אשר תובילהו אל מה שגזר הש”י עליו לטוב או לרע מצד ההשגחה או מצד העונש. ולזה ראוי לאדם שישתדל להתקרב אל הש”י כפי מה שאפשר, כי לא תועיל לו בזולת זה שום תחבולה להמלט ממה שגזר הש”י עליו, אבל ימצא שכל מה שחשב להתרחק מהדבר ההוא ימציא הסבות המקרבות אותו אליו. וזה מפורסם מאד מהרבה מספורי הנבואה, עכ”ל.
