פרשת שמיני

מי נקרא קדוש

בפרשתנו התורה מזהירה על איסור אכילת דברים טמאים, בהמות וחיות טמאים ושקצי ורמשים, ולבסוף התורה מסיימת (פ”יא פסוק מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ וכו’ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
רבי ישראל סלנטר נהג לומר, מקובל בעולם לזהות מיהו האדם ה”קדוש”, זה מי שהוא גדול בתורה וביראה. אבל לחז”ל יש זווית אחרת של ראִיה לקדושה, והוא מה יחסו של האדם לכסף. ולשאר תאוות העולם. הגמרא בפסחים (ק”ד.) מכנה את רבי מנחם בן סימאי “בנן של קדושים”, ולמה קראו לו כך?
מסבירה הגמרא משום שאביו של רבי מנחם לא הסתכל בצורת מטבע. זאת אומרת התורה וחז”ל קובעים לנו מי הוא הנקרא קדוש, לא רק מי שיושב כל היום ומסתגר בחדרו ולומד תורה, אלא מי ששומר נפשו מאכילת מאכלות אסורים, ומי שלא טמון כל ראשו בעבודה זרה של כסף, וכך מוכח גם בפרשת קדושים שקובעת התורה תנאים לקדושה “לא תגנובו” “לא תכחשו” “לא תעשו עוול במשפט”, בזה תלויה הקדושה, כי קדוש אני ה’ אלוקיכם, הקב”ה אומר בשמיים אני כביכול הקדוש, ואם אני דורש מכם קדושה, כוונתי בעניינים ארציים, חומריים: באכילה, במסחר, בעבודה, ביחס עם הבריות.
משל נפלא אמר רבי אלימלך בידרמן המקל על האדם לעמוד בניסיונות ולהתקדש לפני ה’, הובא בעלון “באר הפרשה”, והוא;
עני ואביון הלך בשבת ברחובה של עיר, והנה מצא שטרות כסף וחשב בליבו שאפילו שעכשיו שבת ויש דין מוקצה אבל בביתו יש לו משפחה עם כמה נפשות ואין להם לחם לאכול, והנה זהו חסד דאורייתא, אם כן דאורייתא מול מוקצה דרבנן, אולי מותר. עבר שם אחד ואומר לו, אתה לא רואה שכולם שטרות מזויפים? והנה פרחה לו כל התאווה לזה, כי זה לא שווה. ככה צריכה להיות כל ההסתכלות על הנסיונות, לחשוב שהכל מזויף והנה אז יתבטל לך כל התאוות ותגיע לקדושה וזה תפקידנו בעולם, להתקדש, ולדעת שחוץ מזה הכל הבלים.
התורה מסיימת בפרשתנו לאחר ציווי האיסור על מאכלת איסורים, “והייתם קדושים כי קדוש אני כי אני ה’ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים”, כותב הספורנו שבאה התורה להודיענו שראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי במדות ובמושכלות, כי קדוש אני.