פרשת תזריע מצורע
מהות חיי האדם עלי אדמות
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר” (פ”יב פסוק ב).
הגאון רבי סעדיה צפירה זצ״ל הקשה: מה טעם סמך הכתוב את פרשת טומאת האדם בתחילת פרשת תזריע, לפרשת הבהמות והחיות המסיימת את סוף פרשת שמיני. בפרט שהאדם מעלתו גדולה מן הבהמה, ולכל הפחות היה לו להקדימו לפרשת החיות ולא אחריהם, דהיינו התורה הייתה צריכה להקדים פרשת תזריע לפרשת שמיני?
התשובה לכך: מבאר הרב, כי דבר זה בא ללמדנו כי על האדם לנהוג תמיד בענווה ולהשפיל את עצמו, שכן עם ישראל נמשלו לשלושה דברים:
לכוכבים, – שנאמר: וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ: (פרשת לך לך)
לעפר הארץ – שנאמר: וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה. (פרשת ויצא)
ולבהמות שנאמר: – וְאָדָ֣ם בִּ֭יקָר בַּל־יָלִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ: (תהלים)
והנה בזמן שישראל עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם שנאמר בפרשת נח, מוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ. בפרט אם יש בו ענוה ושפלות ומחשב עצמו כתולעת שהוא פחות שבנבראים הרי הקב”ה הופך את המציאות ואחרון ראשון יהיה ומעולה על הכל, כמו שאנחנו רואים שהצדיקים האמיתיים השפלים נעשים מרומים מעל הכל וכולם צריכים להם לברכה, עצה ותושייה.
ואם ח”ו עם ישראל אינם עושים רצונו של מקום הרי נמשלו לבהמה ולעפר, והאדם בפני הבהמה נדמה והכל מושלים עליו, וזה רודה בו, וזה מושל בו, וזה נושכו, וזה עוקצו.
לכן באה התורה בפרשתנו והסמיכה את פרשת האדם לאחר פרשת החיות, כדי שיתבונן האדם ויחונן דעתו עליו וישפיל עצמו עד הקצה האחרון, ואז כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה. (ישעיהו. מעובד על פי ספר כסף צרוף).
נאמר במדרש תנחומא (פ’ עקב) לא מרובכם מכל העמים חשק בכם -לא בגלל שאתם עושים מצוות יותר מהם שהאומות עושין מצוות, שלא נצטוו יותר מכם והם מגדילים שמי יותר מכם שנאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים, אלא בזכות שאתם ממעטים עצמכם לפני לפיכך אני אוהב אתכם. הא למדת כי מי שאין לו ענוה התורה והמצוות שהוא מקיים אינם חשובות לפני הקב”ה, ורק במי שיש בו מידת הענוה התורה והמצוות שהוא לומד ומקיים מרבות את אהבה בינו לבין ה’ יתברך.
