מבחן של מנהיג אמיתי

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

בדורותיו רש”י (סנהדרין קט) יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. נראה שהתפיסה המקובלת ביהדות על נוח היא כזאת שעל אף שהוא עצמו היה צדיק, הוא לא היה ראוי כל כך לשבחים מאחר שלא היה מסוגל, ויש האומרים אפילו לא מוכן, להציל את דורו מאסון המבול. את חוסר המוטיבציה או ההצלחה של נוח להציל את דורו אפשר להסביר על פי משל מספרים על יהודי קדוש שאמר פעם בצער, “כשהייתי צעיר ורק יצאתי מהישיבה למשרת הרבנות הראשונה שלי, הייתי בטוח שאוכל להשפיע על כל האנושות לטובה. ככל שהתבגרתי הבנתי שזה מעבר לכוחותיי, ולכן השקעתי את מאמציי בניסיון לשנות את הקהילה שלי לטובה. כשהתבגרתי עוד יותר, הבנתי שגם זה מעבר לכוחותיי, ולכן החלטתי להשקיע את כוחותיי בחברי בית הכנסת בלבד, כדי לרומם אותם לרמה רוחנית ראויה יותר. כשגיליתי שגם זה מעבר לכוחותיי, בחרתי להשקיע את המאמצים בשיפור משפחתי. כשהתברר לי שגם זה מאמץ עקר, הבנתי סוף סוף שאני צריך להשקיע את כוחי אך ורק בעצמי, במאמץ לשפר את הרמה הרוחנית שלי.” ברור שזאת תפיסה פסימית מאוד של מנהיג רוחני על יכולתו להשפיע על אנשים לטובה, אך אין ספק שיש פה תובנה שמשקפת את טעותו של נוח, תובנה שנוגעת בגדולתו ובסוף בכישלונו. נוח בונה את התיבה בפומבי ובהקפדה במשך עשרות שנים (120 שנה). הוא מטיף לבני דורו לחזור מדרכם הרעה ומזהיר מפני האסון המבול המתקרב. הוא סופג לעג ושנאה על מאמציו ועל נבואתו, ונשאר דחוי ומבודד. בסופו של דבר, גם אחדים מצאצאיו בגדו בו ובדרכו. והמעניין, שלא הטראומה של המבול עצמו מדכאת את נוח, אלא יותר תחושת הכישלון, העובדה שהוא לא מצא דרך להעביר את המסר שלו לחברה שבה הוא חי ואפילו לא למשפחתו. התורה מספרת לנו מעט מאוד על נוח אחרי האכזבה שנחל במשפחתו ובעמו לאחר שכולם יצאו מהתיבה. וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם.  וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה: במקום מנהיג רוחני איש אדמה, השתכר והתגלגל באוהל. נראה שנוח איבד את כוח השפעתו על אנשים האחרים. לאחר כל כך הרבה שנים שסבל דחייה, הוא לא רואה שום הבדל משמעותי בין האנושות שלפני המבול לזו שאחריו. המבחן האמתי של מנהיג רוחני הוא במה שהוא עושה אחרי שהוא נוחל אכזבות. אכזבות שמהן הוא חשש כל כך ואכן התרחשו. נוח לא הצליח להציל את הדור שלפני המבול, ולכן הוא מתייאש ומוותר גם על הדורות שבאים אחרי המבול. כאן טמונה עיקר הביקורת על האיש הגדול והצדיק הזה שמשתמעת מדברי חז”ל. אני רוצה לנסות לחשוב ולהבדיל את טעותו של נוח לעומת הצלחתו של אברהם. אלוקים התגלה אל נוח ונתן לו את משימת ההצלה והתיקון של האנושות כולה. אילו היה נוח מתחיל במלאכת התיקון באופן הפוך. מתחיל תחילה מתיקון עצמו ואחר כך תיקון משפחתו וכך היה מוסיף והולך ומתקן את משפחתו ואחר כך בני עירו ורק אחר כך את בני עמו, בסדר עולה מדרגה אחר מדרגה, מרמת קושי נמוכה ועד לקשה ביותר עד לתיקונה של האנושות כולה, אז ורק אז שהוא במסלול בנכון, היה סיכוי שמשימת הצלת דור המבול תצליח. הטעם שבדבר מפני שהאדם איננו יכול לתת לאחרים את מה שאין בו, לפיכך הוא צריך תחילה להתמלא בעצמו ממש כמו כוס של קידוש שמברכים בו רק אחר כך הוא שופע מתוכו החוצה. אין ספק שכאשר האדם מתקן את עצמו תחילה בעבודה פנימית ופועל מבפנים החוצה, מהקל לקשה, כי רק אז שהוא במסלול הנכון, יש לו סייעתא דשמייא להצליח במשימתו. לכן, רש”י ראה לנכון להשוואת את נוח לאברהם אבינו (ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום) מפני שאברהם אבינו עשה את העבודה הזו הפנימית והחל בתיקון עולם מבפנים החוצה. ורק לאחר שעשה את התהליך הפנימי מבפנים החוצה וגילה את האלוקים רק אחר כך באה ההוראה האלוקית לאברהם אבינו “לך לך מארצך וממולדך”. ראשית הייתה ההוראה לאברהם לך לך מארצך (הקל ביותר) אחר כך ממולדתך (קשה יותר) ורק לבסוף מבית אביך (קשה ביותר) אל הארץ אשר אראך. כלומר תמיד עבודת השם היא מהקל אל הכבד. ייאושו של נוח מבני דורו, נבע מכך שהוא החל מהגדול, מהקשה, מהחיצוני, מתיקון עולם ומלואו תחילה, בגלל זה הוא לא חווה הצלחה במשימה הגדולה והכבדה, ולכן קטנה בהדרגה השפעתו על הסביבה וחפץ השם לא צלח על ידו. לעומתו, אברהם אבינו שפעל מבפנים החוצה והלך וגדל זכה לסייעתא דשמייא והבטיח לו השם  “ואעשך לגוי גדול” ! אנו למדים מכאן שעל הצלחות בנוגע לאישיות האדם עובדים מהפנים לחוץ, ומשימות לביצוע צריך לקבל על עצמינו מהקל לקשה, מהקטן לגדול.

 

וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר -
תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ.

תובנה לחידוש תורה

הטעם שבדבר מפני שהאדם איננו יכול לתת לאחרים את מה שאין בו, לפיכך הוא צריך תחילה להתמלא בעצמו ממש כמו כוס של קידוש שמברכים בו רק אחר כך הוא שופע מתוכו החוצה. אין ספק שכאשר האדם מתקן את עצמו תחילה בעבודה פנימית ופועל מבפנים החוצה, מהקל לקשה, כי רק אז שהוא במסלול הנכון, יש לו סייעתא דשמייא להצליח במשימתו.

שתפו עם החברים