מעמדן של מתנות בין בני זוג לעת התמוטטות הנישואין

“דניחא ליה להנותן להיות למקבל זכרון במתנתו שנתן לו שעשה עמו טובה”

על פניו שאלת כוונה בין הזוג להעניק מתנה למשנהו, התנאים לקיבולה והשבתה (בעת הצורך) צריכה היתה להיות שאלה המצויה בגדרי אמות המידה של דיני החוזים. ואולם, כפי שעולה למשל מטיעוניו של מרסל מוס ב”מסה על המתנה”, קיימת שונות בסיסית בין מתנה לבין חוזה: חוזה מלמד למעשה על סיום ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים בשעה שהענקת מתנה – גם אם נכרת לשם כך חוזה בכתב – מלמדת דווקא על תחילתן של ההתחייבויות. במה דברים אמורים? מתנה שניתנת לאדם יוצרת אצלו מחויבות מעגלית: לתת־לקבל־להחזיר. דהיינו, על פי מוס, מחד גיסא לא ניתן לאפיין מתנה כהתחייבות כלכלית־עסקית טהורה אך מאידך גיסא, לא ניתן לאפיין אותה כמעשה נטול מחויבות והשלכות בין־אישיות. נראה, כי אותו “מעגל נתינה” מושפע, אם כן, מאופייה של מערכת היחסים והשינויים בה, ולכן פרשנותו של חוזה המתנה, גם אם נערך באופן דווקני, עשויה לא להתמצות בערך החפצים שהוחלפו בין הצדדים, אלא גם במהות היחסים עצמם.
במהלך הנישואין, בעוד היחסים בין בני הזוג יציבים וטובים, נהוג להחליף מתנות. לעיתים אחד מבני הזוג מוסיף את שמו של בן הזוג השני, ברישום דירה מלפני הנישואין, לעיתים הורים של מי מבני הזוג מעניקים לזוג דירה במתנה. אולם, משבר חיי הנישואין ופירוק מסגרתם מעמיד להכרעה את גורלו של רכוש בני הזוג, זכויותיהם בו ודרך חלוקתו. בין יתר המשאבים לגביהם נוצרת מחלוקת, מלווים הסכסוכים בין בני הזוג, לעיתים קרובות, בטענות להשבת מתנות שהעניקו בני הזוג זה לזו במהלך נישואיהם4 או שהתחייבו להעניקן.5 שאלות אלו עשויות להידון בבית הדין הרבני אם נכרך העניין כראוי בתביעת הגירושין,6 או בבית-המשפט האזרחי כשאלת רכוש עצמאית.