זוגות המתמודדים עם בעיה נפשית

התייחסות מחקרית לזוגות שאחד או שני בני הזוג מתמודדים עם בעיה נפשית
זוגיות שיש בה את האלמנט של הפרעה נפשית, בקרב אחד או שני בני הזוג, מהווה נושא שלא ניתנה איליו הדעת מבחינה מחקרית בצורה רחבה ומעמיקה, ישנם מחקרים ספורים שמתייחסים אל הנושא הזה בצורה עקיפה, ועוד פחות מכך מחקרים העוסקים בנושא בצורה ישירה (בר יעקב, 2006). ההתייחסות המחקרית הדלה נובעת משינוי משמעותי שעבר עולם השיקום ביחסו כלפי אנשים המתמודדים עם בעיה נפשית (בר יעקב, 2006). עד סוף שנות השבעים של המאה הקודמת היחס החברתי כלפי אנשים בעלי מוגבלות נפשית היה כאל אנשים שבמובן מסוים איבדו צלם אנוש, כאל אנשים שלא רק שאין להם סיכוי להשתלב בחברה אלא גם עלולים לסכן אותה. ההשלכה המעשית הישירה של הקונספט התפיסתי הזה היתה יצירת חיץ בין המתמודדים עם ההפרעה הנפשית לבין החברה, ע”י בידודם לכל חייהם במוסדות סגורים. מסוף שנות השביעים ואילך נכנסו תפיסות חדשות ביחס לאנשים הסובלים מהפרעה נפשית. תפיסות כמו “האל מיסוד” ה”החלמה” ועוד (אבירם, 2001), סברו שאדם הסובל מבעיה נפשית הוא יצור אנושי לכל דבר ועניין, אמנם יש לו מחלה אבל המחלה אינה מגדירה את אישיותו אלא מהווה נספח לאישיותו הבסיסית, ובתהליך רפואי, נפשי ושיקומי נכון הוא אף יכול להחלים מאותה המחלה. אותן גישות סברו
שאין שום מניעה לשלב אנשים הסובלים מבעיה נפשית בחברה ובחיי הקהילה: בדיור, בתעסוקה וגם בפיתוח זוגיות והקמת משפחה. התהליכים הללו התחילו בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת בארה”ב, הגיעו לישראל באיחור של קצת יותר מעשרים שנה, ובשנת 2000 חוקק חוק “שיקום נכי נפש בקהילה” (בר יעקב, 2006).